בשנת תש"ו, 1946, נפתח פתח צר לחצות את מסך הברזל הקומוניסטי. הממשלה הפולנית שאפה להחזיר הביתה את אזרחיה שברחו לרוסיה בעת המלחמה ופתחה את הגבול בין רוסיה לפולין באזור לבוב. זאת הייתה הזדמנות נדירה לברוח מרוסיה הסגורה וקבוצת חסידים נועזים הקימו מעבדה לזיוף ניירות פולניים כדי לחלץ אנשים מרוסיה.
ערב אחד התחוללה דרמה בגבול. ר' ברל וחנה גורביץ' היו זוג צעיר, חודשים ספורים אחרי החתונה והתכוונו לעלות על הרכבת לפולניה. חנה החזיקה את הניירות הפולניים ובערל היה אמור לקבל אותם בגבול. הדקות חלפו והנער שהיה אמור להביא אותם לא הגיע. שוטרי ביקורת הגבולות החלו להתקדם לאורך הרכבת ולבערל אין ניירות. התחילה היסטריה משום שחנה הצעירה צפויה להפוך לעגונה לכל חייה. בערל יישלח לסיביר והיא לא תראה אותו יותר. החלו צעקות לכתוב לה גט בחיפזון, אבל לא היה מי שיכתוב ועל מה לכתוב והם נפרדו בכוח זה מזו.
בערל נשלח למחנה עבודה בתוך רוסיה ואילו חנה התגלגלה ללודז' ומשם לפריז. היא חיה בבדידות גמורה, אישה צעירה אחרי החתונה ללא עתיד וללא אופק. בימים ובלילות הייתה בוכה ולא היה מי שיאזין לה. אבל אדם אחד הבחין בכאב שלה: שכן בדירה סמוכה בשם ר' איצ'ה גולדין התעקש להציף אותה בתקווה. בכל בוקר היו יוצאים מהבניין ללכת לעבודה ואיצ'ה היה נעצר ומבטיח לה כי בעלה עוד יחזור. "את תראי שהוא יחזור, הקב"ה לא ישאיר אותך אומללה, אני מבטיח לך שהוא ישוב". לא היה שום כיסוי למילים שלו, אבל הן נאמרו בביטחון לוהט שסחף את חנה להאמין להן. בהדרגה היא פיתחה תלות במילים שלו והייתה מחכה מדי בוקר כדי לשמוע את איצ'ה מבטיח: "בוודאי הוא יחזור". כך חלפה שנה וחצי כשהדבר היחיד שמחזיק אותה הן מילות העידוד של גולדין.
בינתיים אירע נס ברוסיה. הממשלה הרוסית חתמה על עסקת חילופי אסירים עם פולין וגירשה 8 אסירים. באופן פלאי, אחד מהם היה ר' ברל גורביץ' שקיבל היתר לצאת מרוסיה. הוא הגיע ללודז' וניסה לברר לאן המשיכו החסידים שיצאו מרוסיה לפני שנה וחצי. איש עסקים מקומי אמר לו שהוא מכיר אדם אחד מכל מאות האנשים שיצאו והוא יכול לשלוח מכתב לברר היכן נמצאת גברת גורביץ'. לאותו אדם קוראים: "ר' איצ'ה גולדין"!. כך זכה ר' איצ'ה להיות מבשר הגאולה לחנה גורביץ…
הסיפור המיוחד כל כך הזה, מוביל אותנו לביאור נפלא שהיה גנוז במשך עשרות שנים בתכריך כתב יד קודש במגירת השולחן בחדרו הקדוש של הרבי מליובאוויטש.
הרבי עומד על מדרש פליאה מסתורי, המתאר את הרגע המחריד בו גילו אדם וחווה את גופת הבל מושלכת על הארץ כשהיא מבותרת (ילקוט שמעוני רמז לח): "היו אדם וחווה יושבים ובוכים ומתאבלים עליו ולא היו יודעים מה לעשות. עבר עורב אחד שמת רעהו ואמר אני מלמד לאדם זה מה לעשות. נטל את רעהו וחפר בארץ לעיניהם וקברהו. אמר אדם: כעורב הזה נעשה, נטל נבלתו של הבל וקברה בארץ".
זה היה המוות הראשון ורגע ייסוד החברא קדישא בפעם הראשונה בהיסטוריה. ואולם המדרש תמוה מיסודו: מה עיכב את אדם וחווה? וכי לא ידעו שאדם מת טעון קבורה באדמה?! הרי הקב"ה קילל את האדם כבר קודם, אחרי חטא עץ הדעת: "בזעת אפיך תאכל לחם עד שובך אל האדמה כי ממנה לקחת, כי עפר אתה ואל עפר תשוב" – ומה כל כך מסובך לפתוח את האדמה ולהשיב גופת הבל אליה? הלכות קבורה הן לא מהסוגיות המסובכות בשולחן ערוך שנדרש להיות "יודע בטיב גיטין וקידושין" עבורן? זה לא לכתוב שטר גט, למתוח קו עירוב או לבדוק אוצר מקווה?
ולמה דווקא עורב לימדם סדר קבורה ולא חתול או כלב?
פרוז'קטור של אור
היה זה לפני שמונים שנה בדיוק, בחודש מנחם-אב תש"ב, זמן קצר אחרי שהגיע הרבי מליובאוויטש לארצות הברית ועסק בהקמת הארגונים החבדיי"ם על אדמת העולם החדש. הרבי השתתף באירוע ייסוד החברא-קדישא שעל יד אגודת חסידי חב"ד בארה"ב והעניק באוזני עובדי החברא קדישא פירוש עוצמתי לדברי המדרש הללו (נדפס ברשימות הרבי חוברת כה), תוך שנסמך על הפעם הראשונה בה אירע מוות בעולם (ל"ע) ופעלה "חברא קדישא" לקבור את המת כראוי.
אדם וחווה לא בכו רק על הבל, הם ייללו על עצמם. הם לא תהו על הקבורה, אלא על החיים. הם שקעו בהלם בלי לדעת איך ממשיכים הלאה. כיצד חוזרים לחיים אחרי שנחשפים לרוע מוחלט? איך חוזרים להאמין בתקווה אחרי שנפגשים עם פני השטן? לשם מה ללדת ילדים אם רגע אחד של שטניות ורשע יכול לסלק אותם מעל פני האדמה?
מה עשה הקב"ה? שלח עורב במטרה לנסוך בהם טל חיים. העורב נחשב לבעל חיים לא סימפטי, הוא לא רק שחור, אוכל נבלות ומקרקר, אלא חז"ל אמרו (כתובות מט,ב) שהוא עוף אכזרי, הוא מזניח את גוזליו ולא דואג להם למזון. כך משבח דוד המלך את הקב"ה: "נותן לבהמה לחמה, לבני עורב אשר יקראו", כי הקב"ה עצמו נדרש לדאוג למחיה לגוזלי העורב ואילו ההורים שלהם לא עושים זאת. הגמרא והתוספות שם מסבירים כי יש סוג מסוים של עורב שגוזליו הם לבנים בעוד הוא עצמו שחור ולכן הוא חושש שעורב ממין אחר בא על הנקבה והם אינם בניו, ולכן מזניח אותם לגורלם. [זו אכזריות להזניח גוזלים לגורלם רק מפני הספק שמא אינם בניו].
ואולם פתאום הופיע עורב בפני אדם וחווה וקבר ברגישות את רעהו שמת. הוא התעלה על מידותיו האכזריות ופתח ליבו לעשות חסד עם חברו שנזקק לכבוד אחרון. קבורה היא "חסד של אמת", אהבה לשם שמים גמורה, שכן הנקבר לא יוכל להחזיר על החסד שגמלו עימו ובכל זאת העורב האכזרי פתח ליבו לטובת רעהו.
וזה היה פרוז'קטור של אור בפני אדם וחווה. הם הבינו שיש מענה לרוע ויש תשובה לשחיתות: הטוב. חושך מגרשים עם אור וככל שהרוע גדול יותר – כך נדרש טוב גדול יותר לדחות אותו. החושך לא נבהל ממכות ולא נרתע מגערות, אבל הוא מסתלק מול האור, ואת הרוע המוחלט מביסים ב"תשובת המשקל" – באהבת חינם מוחלטת שאין בה היגיון ואין לה סוף.
נכון, העולם מלא רוע והאדם הוא טיפוס נסחף שעלול להתנהג בשחיתות, אבל זה כנגד זה עשה האלוקים והעולם גם מלא טוב ומה שנראה החוצה הוא מה שנקבל בחזרה. כל מה שנדרש כדי לנצח את הרע הוא מספיק מתנדבים שיהיו מוכנים להפגין את ההיפך, להיות נושאי הלפיד של צלם האלוקים וככל שהרע חזק יותר, כך נדרש יותר טוב, יותר מקיף שמגיע לכל פינה. עוד אדם שייקח על עצמו אחריות להאיר פנים, עוד אחד שייקח על עצמו להעניק אהבת חינם – גם כשזה לא הגיוני ולא צודק, ובזכות אנשים טובים כאלו קיים העולם.
וכמה נאים הדברים לאומרם: מה עשה הרבי אם לא לאסוף אנשים ונשים שמוכנים להיות נציגים של הטוב ולשלוח אותם לכל פינה בגלובוס במטרה לראות את היופי בכל אחד? להיות נאיביים עד כדי עקשנות באמונה שלמה שכל יהודי הוא בן של מלך.
העודף מהשודד
ונסיים בסיפור: ג'ייקוב הוא סוחר יהודי משכונת סטנפורד היל הידועה בלונדון. הוא עוסק בתחום הנייר וההדפסה ופעם חתם עסקה גדולה באחד המלונות המפוארים ברחוב היוקרתי seven sisters road. בלונדון. בגמר הפגישה יצא לרכב עם תיק עור נפוח ובתוכו 100,000 לירה שטרלינג במזומן.
הוא התקרב לרכב ולפתע החסיר פעימה. שלושה צעירים כהי עור חסמו את דרכו, הם אחזו אקדחים והראשון ביניהם אמר בקול קר: "תניח את התיק ותמשיך הלאה". לבו החל להלום בפראות, מול עיניו חלפו חייו, אשתו וילדיו שממתינים בבית, בית המסחר אותו הקים בעשר אצבעות, אבל המנהיג חתך את המחשבות שלו: "תניח את התיק ותסתלק". ידיו רעדו, אבל לא היה לו מה להפסיד.
הוא נקט בפעולה חסרת סיכוי ואמר לאיש: "אתה נראה לי אדם טוב, בחור עם אינטליגנציה וכושר מנהיגות, אז למה אתה לוקח את הכסף הזה? הוא שייך לילדים שלי". -"כי אני רוצה לקנות וודקה", ענה האיש בקול צרוד. "וכמה עולה בקבוק וודקה"? -"חמש לירה", ענה האיש. ג'ייקוב הוציא את הארנק ונתן לו עשר לירה שטרלינג. לפתע קרה נס: הבחור לחש משהו באוזני השותפים שלו והם נעלמו.
חלפה יממה וג'ייקוב עוד לא התאושש מההלם, הוא הלך לבית הכנסת השכונתי להתפלל מנחה וכשהתקרב אל השער, ראה את הבחור מאתמול יושב על הגדר וממתין לו. הוא פנה לברוח, אך זה עצר אותו. הוא הוציא מהכיס חמש לירה שטרלינג ואמר: "זה העודף על בקבוק הוודקה מאתמול". ג'ייקוב לא הבין כלום והלה הסביר: "אני בן 27 ומעולם לא שמעתי שאני איש טוב. תמיד אמרו לי שיש לי נפש מושחתת ללא מעצורים. אתה היית הראשון שאמר לי שאני נראה בחור טוב, אמרתי לחברים שלי שאדם כמוך לא צריך להרוג או לקחת את הכסף שלו…" כך מתחילים מבראשית..
הכותב הוא מזכ"ל אגודת חסידי חב"ד
