מבט חסידי: 600 דינרי זהב לממשלה או לצדקה / הרב אריאל למברג

מספר הילקוט שמעוני (ויקרא, רמז תרסה) שפעם אחת חלם התנא רבי שמעון בר יוחאי חלום בליל ראש השנה. הוא ראה בחלומו כי בני אחותו יידרשו לשלם בשנה זו 600 דינרי זהב לממשלה בתור מס. רצה רבי שמעון להציל את קרוביו מההפסד הכספי הגדול. מה עשה? במשך השנה הוא שלח שליחים ונציגי מוסדות צדקה אל ביתם, והפציר בהם לתת צדקה יותר מרגילותם.

למרות שבני אחותו היו אנשים אמידים ולהם חנות לבדי משי, הם הבחינו שהדוד רבי שמעון תובע מהם צדקה בסכומים גדולים יותר מהשנים הקודמות. כששאלו אותו לפשר השינוי, הוא סירב לגלות להם את הסיבה האמיתית, אך ציין כי "מוטב לתת צדקה ל'יעקב' רעב, מאשר ל'עשיו' שבע". הם לא ירדו לפשר דבריו והוא רק ביקש מהם לרשום כל סכום שהם מוציאים לצדקה.

לקראת סוף השנה הגיע גייס של חיילים לעיר, והמפקד הטיל מס כבד על התושבים האמידים. על בני אחותו של רבי שמעון הוטל מס בסך 600 דינרי זהב. כשסירבו לשלם את הסכום הגבוה, הם הובלו למעצר עד שישלמו את המס שהוטל עליהם.

הנשים המבוהלות רצו מיד אל רבי שמעון בר-יוחאי וסיפרו לו על החדשות. הוא הרגיע אותן, ואמר להן ללכת ולהביא אליו את הרשימה בה נכתבו כל סכומי הצדקה שחולקו על ידם במשך השנה.

כשערך את החשבון הוא גילה שהם נתנו לצדקה 600 דינרי זהב – פחות שישה דינרים.

"לכו והביאו לי שישה דינרים, ואני אסדר את העניין על הצד הטוב ביותר", אמר רבי שמעון.

הנשים הביטו עליו בהשתוממות גלויה. "דורשים מאתנו שש מאות דינרים ולא ששה" אמרו מופתעות. – "עשו מה שאמרתי לכן, הביאו ששה דינרים, והכל יהיה, בעזרת השם, בסדר גמור", אמר להן רבי שמעון.

עם הכסף בידו, הלך רבי שמעון אל סגן המפקד ואמר לו כדברים האלו: "מה לך כי נטפלת ליהודים אלו? וכי מפקדך לא גזל ושדד מספיק רכוש לעצמו? ואיזו תועלת יש לך מזה? קח לך שישה דינרים אלו, עשה מעשה טוב וגם לך יהיה קצת כסף בכיס"…

למרבה הפלא, דבריו נכנסו ללבו של הסגן והוא שיחרר את היהודים.

בדרך הביתה אמרו האחים לרבי שמעון: "כעת אנו מבינים מדוע הפצרת בנו לתת לצדקה, ואת דבריך על יעקב הרעב ועשיו השבע. אך מדוע לא סיפרת לנו שזו גזירה מן השמים, והיינו נותנים את כל הכסף בעונג ובשמחה"?

"אם הייתי מספר לכם" השיב להם הדוד, "הייתם נותנים את הצדקה על-מנת להינצל מהגזירה. אני רציתי שתתנו את הצדקה 'לשמה', בלב טהור ובכוונות טובות. דעו לכם כי כל הוצאותיו של האדם נקבעות בראש השנה, ולכן כדאי להרבות בנתינת צדקה ככל האפשר, כדי שזכות הצדקה תגן עלינו ותמלטנו מכל גזירות קשות ופורעניות".

מי היה הראשון בעולם לתרום מעשר?

הסיפור הזה מוביל אותנו להלכה ברמב"ם הנטועה בפרשתנו פרשת לך לך,  וכך כותב הרמב"ם (הל' מלכים ט'): "אברהם התפלל שחרית, יצחק הפריש מעשר והוסיף תפילה אחת לפנות היום, ויעקב הוסיף גיד הנשה והתפלל ערבית".

למרות שהקדוש ברוך הוא לא ציווה את האבות לעשות כך, הם חשו מעצמם צורך לפנות אליו בתפילה שלוש פעמים ביום. וכך, יצחק אבינו הרגיש חובה, שבאותם ימים נחשבה מהפכנית, לקחת עשרה אחוז מכל היבול שצמח באדמתו ולהפריש אותו כמעשר.

אך כאן בא הראב"ד, (רבי אברהם בן דוד), החולק הגדול על הרמב"ם, מעלה קושייה עצומה: האם הרמב"ם שכח פסוק מפורש בתורה?!

נעיין במה שנאמר בפרשת לך לך, ונבין למה הכוונה.

בפרשה מסופר על מלחמת העולם הראשונה באמת, המלחמה הראשונה בהיסטוריה, בין שתי קואליציות אדירות של מלכים. מצד אחד עמדו חמשת מלכי בקעת הירדן, ומהצד השני ניצבו ארבעה מלכים מארצות המזרח, אזור בבל. חמשת המלכים מרדו בארבעת המלכים ויצאו נגדם למלחמה, אך ארבעת המלכים החזקים השיבו מלחמה וכבשו את ערי כיכר הירדן, כולל סדום.

בביתו של אברהם אבינו הופיע עוג מלך הבשן, וסיפר כי ארבעת המלכים לקחו בשבי את לוט, אחיינו של אברהם, שהיה השופט של סדום. אברהם החליט להירתם ולהציל את אחיינו. הוא לא נבהל מארבעת המלכים העוצמתיים והמנצחים, גייס שלוש מאות ושמונה עשר חיילים וביצע התקפת פתע באמצע הלילה על מחנה המלכים. הצבא הקטן של אברהם הביס את המלכים ושחרר את לוט ויתר השבויים.

אחרי שאברהם חזר כמנצח מהקרב, יצא לקבל אותו איש מורם מעם: "מלכי צדק", מלך ירושלים, שהיה כהן לאלוקים. מלכי צדק הגיש ללוחמים לחם ויין, ואברהם, מספרת התורה, נתן לו "מעשר מכל" – הוא העניק למלכי צדק עשרה אחוזים מכל שלל המלחמה.

וזה מעורר את השאלה המתבקשת: מדוע הרמב"ם מתעלם מהפסוק המפורש הזה? מה פתאום הוא קובע שיצחק היה הראשון להפריש מעשר? הרי אבא שלו, אברהם, כבר עשה את זה לפניו!

מה גם שהמעשר של יצחק היה רק מיבול האדמה, ואילו אברהם הפריש מעשר מכל מה שהיה לו – אז איך זה שהמעשר מיוחס ליצחק ולא לאברהם?

התרומה של יצחק חשובה יותר

הרבי מליובאוויטש מוצא כאן בדברי הרמב"ם מסר חשוב שאותו אנו אמורים לזכור בכל רגע.

המסר נובע מתוך ההבדל בין המעשר של אברהם למעשר של יצחק.

אברהם הפריש מעשר אחרי שהוא ראה ניסים גלויים. הוא ראה בבירור את יד השם המלווה אותו. אברהם יצא למלחמה כנגד ארבעה מלכים אדירים, ולא רק שהוא ניצח בקרב אלא שהתוצאה הייתה לא הגיונית: כל הלוחמים שבו לבסיסם בשלום. מלחמה גובה מחירים כבדים משני הצדדים, שמסיימים אותה מוכים וחבולים. ואילו צבאו של אברהם שב שלם מהמלחמה, ללא שריטה, בדיוק כמו שהוא נכנס אליה. אז מה הפלא שאברהם הפריש מעשר? היה ברור שהניצחון הזה שייך לקדוש ברוך הוא, לא לו.

יצחק, לעומת זאת, הפריש מעשר מיבול שהוא עמל ויגע חודשים ארוכים כדי לייצר אותו. הוא ואנשיו קמו מדי בוקר עם זריחת השמש, חרשו את האדמה, זרעו בה, המתינו במתח במהלך כל החורף לראות את היבול צומח, עד שהם ראו את התוצרת. ובכל זאת, יצחק קם והפריש מעשר מכל היבול, מתוך תחושה ברורה שגם הטבע הוא נס. הרווחים שהושגו בעמל כפיים, גם הם מברכת שמים.

לכן הרמב"ם לומד את מצוות המעשר דווקא מיצחק. כי המעשר שלנו, הוא מעשר שבא דווקא אחרי עבודה קשה ובשגרה. כשיהודי מפריש צדקה מדי חודש, הוא מבטא בכך את הכרת התודה לשותף הנסתר שיושב בשמים, שנותן מלמעלה מאה אחוז ומבקש בחזרה רק עשרה.