סיפור מדהים שקרה בפורים שנה שעברה סמוך ונראה לכותל המערבי, בחצות ליל פורים, וההזדמנות שלכם השנה

"הסיפור של מוישי" – היה אולי הסיפור הכי מוכר באחת השכונות בירושלים. לא היה מי שלא ניסה "לסדר" כבר את מוישי היקר והאהוב על כולם.

אבל כאילו הוא נשא על מצחו אות קין, לא הצליח מוישי להתארס, גם כשרוב חבריו כבר היו נשואים כשהגיע לשנתו ה-25, עובדה שהיתה בלתי מובנת, בהתחשב בנתונים הנפלאים שכללו תכונות אישיות מרשימות ובחור בעל לב זהב, מידות טובות, ירא שמים שאהוב על כל החברים בישיבה.

בפורים האחרון הוא כבר היה בן 28! ועדיין …רווק. כמה כאב לב ואכזבה היו ספוגים הימים האלה? רק מוישי יודע. רק הוא סבב קברי צדיקים, ביקר רבנים ואדמו"רים, שפך את צרתו אינספור פעמים.
אבל הישועה בוששה לבוא. אולי פגעת במישהו בעבר? שמא נוצרה בגללך עגמת נפש למאן דהוא? שאלוהו חברים טובים ברגעי חולשה ורק הוסיפו מלח על הפצעים. הוא לא נגע בזבוב לרעה, מאז ומעולם, תמיד נזהר בכבוד חברים.

בליל חג הפורים האחרון, של שנת תשע"ג, בדרכו לכותל המערבי, הגיע רגע השבירה. היתה זו הפעם החמישית שהוא חוזר על מנהג ארבעים יום בכותל המערבי, שם הוא משלב סגולה נוספת של אמירת פרק שירה יחד עם נשמת כל חי, כדי לעורר רחמים. הפעם הוא איחר את האוטובוס. התסכול, הכאב והאכזבה התערבלו לגוש בגרונו שעה שהוא רדף אחרי האוטובוס. אבל הוא איחר אותו. רגשותיו השתוללו, אך לא בחור כמו מוישי, ירים את הידיים מהר כל כך. הוא החליט איפוא ללכת ברגל מהשכונה המרוחקת שלו עד לכותל המערבי, כדי לא לוותר על המנהג.

הדרך היתה ארוכה, יותר מכל הפעמים הקודמות שהוא זכר בחייו. הרגשות חנקו את ליבו ובקושי הצליח שלא לפרוץ בבכי כשנקלע לסמטאות החשוכות בואכה ירושלים העתיקה בין החומות. כשהוא ראה סוף סוף את האבנים הגדולות, העתיקות, המחממות מרחוק, הסכרים נפרצו. "הלוך יילך ובכה", כך הוא התקרב בצעדים כבדים אל הכותל, כמעט מתייפח. שעה ורבע. שעה ורבע של פורקן ופריקת כל המשא הכבד, מול הכותל האחרון של הבית בו בחר ה', שמעולם לא זזה שכינה ממנו. כשהוא הרים את העיניים האדומות מבכי אחרי שעה ורבע של בכי, המקום היה כבר מאד שקט. השעון היה משהו כמו שעה לאחר חצות.
ואז הוא ראה אותו, במרחק כמה צעדים ממנו.

עיניו הטובות של היהודי המבוגר השרו שלווה. זקן שיבה ארוך שקצהו מתמולל בנחת בין ידיו, כשהוא לומד משניות, מול הכותל הגדול. דממה מסביב. רק היהודי והמשניות. ליד אותו יהודי, היו עוד כמה שהקשיבו ללימודו. בשקט הוא ניגש, התיישב לידם והתחיל להקשיב. קול דיבורו של היהודי היה נעים, רגוע ונמוך. מקריא, מסביר ומחייך בעיניים טובות. כשהסתיים השיעור, הוא עמד לקום אבל היהודי רמז לו להשאר.
אחרי כמה דקות, כשכולם עזבו, הוא רק אמר בעדינות: אתה לא לבד.

מוישי לא היה צריך הרבה. בקול חנוק הוא התחיל לספר על העבר וההווה. ייאוש, אין אונים ותסכול. הוא רוצה להקים כבר את הקן הפרטי שלו, להתחתן, אבל הישועה מתמהמהת כבר כל כך הרבה זמן. כמה אפשר?

היהודי החזיר את השיחה על אודות לימוד המשניות. סיפר על שיעור המשניות הקבוע המתקיים מדי יום לעילוי נשמתן של נשמות אלמוניות שנפטרו בלי להשאיר זרע של קיימא. אנחנו רגילים בשיעור לפתור את כל הבעיות שלנו כשאנחנו מזכירים את הבעיה ומקדישים את הלימוד למענם. אולי תנסה גם אתה? תבטיח להדליק נר לעילוי נשמתם. תנסה. מוישי כבר היה שבע סגולות, אבל הזמן והמקום גרמו לו לנסות בכל זאת. הוא רצה לעשות עוד משהו ושמע שלימוד המשניות מתארגן על ידי 'שומע תפילה' הדואגים למען אותן נשמות אלמוניות. הוא הבטיח לתרום סכום הגון.

ליל פורים. שעת חצות. כותל המערבי. לבד. רק יהודי עם עיניים טובות לידו. הוא הצית נר אותו הקדיש לזכר הנשמות האלמוניות. ליבו נמלא חום. תקווה ניצתה בליבו. לא חולפים ימים רבים, בשבת שאחרי פורים, מתדפקת הצעה כלשהי. מוישי היה ספקטי, אבל בלב רחשה תפילה. הוא לא רצה להתאכזב, לכן העדיף לא ליפול לאשליות. אבל ככל שעברו הימים ההצעה נראתה רצינית יותר ויותר.

ר"ח ניסן, תשע"ג, פחות משבועיים, הצלחת נשברה. מוישי התארס. אחרי האירוסין ביקש מוישי מהוריו ומהמחותנים היקרים, רק דבר אחד: תעלו עמי לכותל המערבי, כדי להודות.

גם אתם יכולים לזכות לישועה השנה!
חייגו כעת 0722-81-85-82
או לחצו כאן למסירת שמות לתפילה בכותל המערבי ביום הפורים