חולה בן 85 צלול ומתפקד, מגיע לחדר מיון באבחנה של התקפת לב, אם המיטה היחידה הפנויה תיתפס על ידי חולה זה, יתכן שבהמשך הלילה יגיע חולה צעיר שיימנע ממנו טיפול. האם יש להעדיף זקן או שמא להיפך?

חולה בן 85 צלול ומתפקד, מגיע לחדר מיון באבחנה של אוטם חריף בשריר הלב (התקפת לב) מלווה בבצקת ריאות. הרופא ביחידה לטיפול נמרץ טוען שנותרה רק מיטה פנויה אחת ואם היא תיתפס על ידי חולה זה, יתכן שבהמשך הלילה יגיע חולה צעיר שיוכל ליהנות מטיפול ולא תהיה מיטה פנויה.

השאלה היא: האם גיל הוא קנה מידה להעדפת טיפול רפואי?

תשובה: בתורה כתוב "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן" (ויקרא, פרשת קדושים) ובספר איוב כתוב "בישישים חכמה ובאורך ימים תבונה". זאת אומרת שאנחנו מכבדים את הקשישים מפני שאנו יכולים ללמוד מחוכמתם וניסיונם. (משל עממי- החכם לומד מניסיונו של השני והטיפש לומד מכישלונותיו) מכל אדם ניתן ללמוד והוא מסמל דוגמא אישית במעלותיו.

בחז"ל מצאנו דוגמא מאדם שהיה במצב גופני ירוד ביותר ומכל מקום היה למקור לימוד והשפעה. במסכת תענית כ"א מסופר על נחום איש גמזו שבסוף ימיו היה סומא בשתי עיניו, גידם בשתי רגליו וקיטע מב' רגליו וכל גופו היה מלא שחין והיה מוטל בבית רעוע ולרגלי מיטתו מונחים ספלים של מים כדי שלא יעלו עליו נמלים (ויעקצו אותו), ומוסיפה הגמרא: "ולמה קראו לו נחום איש גמזו שכל דבר שהיה קורה לו היה אומר גם זו לטובה". נחום שלמד כל ימיו שכל מה שה' עושה הוא לטובה, התנסה בסוף ימיו בייסורים קשים למעלה מהשגת אנוש ועדיין המשיך באמונתו ואמר "גם זו לטובה". האם יש ספר לימוד גדול מזה?

מעניין שבגמרא כתוב "מה היה סופו של נחום?" כאילו שהגמרא הבינה שברור היה שבזיקנותו הוא היה צריך להתנסות בניסיונות איומים, וכמו שבאמת היה. אלא נראה שנחום הונצח בעם ישראל מפני המסר שלמד שכל דבר שקורה – הכל לטובה. אם בסוף ימיו הוא לא היה סובל שומעי לקחו היו אומרים: "כבוד הרב, לך היה קל להגיד כל מה שקורה הוא טוב שהכל בסדר אתך אבל אנחנו …". ואז הוא לא היה יכול להמשיך ללמד שהכל לטובה. משום כך ה' שבשמים עשה ה' לטובתו של נחום כדי שייהפך לסמל עם המסר שלו. הוא היה צריך להיות במצב הכי גרוע שיכול להיות בכדי שהמסר שלו ישתרש לנצח, דכל מה דעביד רחמנא לטב עביד. והנה נחום איש גמזו ממשיך ללמד אותנו זאת לנצח.

אם כן גם מזקן אפשר להמשיך ללמוד ממנו, שהוא ממשיך ללמוד ממנו, שהוא ממשיך למלא תפקיד חיובי בחברה.

ר' ישראל מאיר הכהן מראדין "החפץ חיים" (בספרו אהבת חסד פ' יז) דן על עיירה שרצו לאסור על עניים וקשי יום לחזר על הפתחים ולהכריחם לבוא לקופה מרכזית בכדי לקבל תרומה מוקצבת. והוא בספרו מעלה סיבות מדוע תקנה זו נוגדת את מסורת ישראל.

אחת מטענותיו היא שעל ידי זה שימנעו עניים מלחזר על הפתחים תתמעט מאיתנו מידת החמלה ובמיוחד תתמעט החמלה מבניו ובנותיו של אדם, שלא יראו כלל בעיניהם אנשים במצוקה.

טענה נוספת היא שבזה שלא יראה אנשים מסכנים ואומללים לא יודה לה' על חלקו, שהוא כן בריא ומתפקד ולא יכיר טובה לה' על חלקו.

ביחס לשאלה האם זקן מאבד מזכויותיו ביחס לאדם צעיר, כותב ר' משה פיינשטיין זצ"ל בספרו אגרות משה (חושן משפט חלק ב' סימן ע"ג) שגיל אינו גורם שיש להביאו בחשבון בקביעת קדימיות, ויש לו אותה הזכות כאדם צעיר. גם אני שאלתי את הגרי"ש אלישיב זצ"ל על דעתו בנוגע לזיקנה כגורם בקדימיות בטיפול ביחס לאדם צעיר, ודעתו היה כדעת האגרות משה.

אם כן, יש להכניס הזקן שהגיע קודם, למחלקת טיפול נמרץ ראשון.

אילוסטרציה: מיכל פתאל – פלאש 90