שֻׁמְשֹׁם הוא צמח חד שנתי הגדל בעיקר בבורמה, הודו, סין ואתיופיה. צמח השומשום עמיד מאוד בתנאי יובש ובצורת ויכול לשגשג בתנאים שלא מאפשרים גידולים אחרים, מסיבה זו נפוץ גידולו במקומות חמים ויבשים. בארץ לא מגדלים שומשום, כך ששומשום גולמי אינו זקוק לכשרות כלל.
השומשום פופולרי מאוד במטבח הישראלי והמזרחי, הן כמרכיב היחידי בטחינה גולמית אשר למעשה מיוצר משומשום טחון, והן כתוספת דקורטיביתלמאפים רבים כגון בורקס, כעכים וחלות, והן כתיבול לסלטים. כמו כן הטחינה הגולמית היא המרכיב העיקרי בממתק החלבה.
פולמוס נוסף עורר הגר"מ אליהו זצ"ל אשר פסק כי כיוון שאת השומשום יש לקלות לפני הטחינה לצורך קילופה, יש צורך בבישול ישראל ויש בו משום בישולי העכו"ם, לעומתו סברו העדה החרדית הרב לנדא ושאר הפוסקים שאין צורך בבישול ישראל בשומשום שכן הוא נאכל גם ללא בישול, וכל הנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי ישראל.
השומשום הוא הגידול החקלאי הראשון לצורכי שמן הידוע לאדם, ישנם ממצאים המעידים כי זרעי שומשום נמצאים בשימוש האדם כבר לפני אלפי שנים. בשנת תרס"ט הרב קוק ובית דינו ביפו נזקקו לשאלה האם מותר להשתמש בשמן שומשומין, שיוצר על ידי יהודי בשם בן ציון ברסלב בבית חרושת ביפו.. ההיתר גרם לפולמוס בין הרב קוק ובית דינו ובין העדה החרדית בירושלים שאסרו שמן זה.
השומשום עלול להיות נגוע בתולעים לא פחות משאר הקטניות והדגנים, אלא מאחר שזרעי השומשום קטנים ושטוחים, קשה מאוד לייבש אותם במאסות גדולות מאחר שהם יוצרים מחסום לתנועת אוויר, על כן מאחסנים אותם בתנאי לחות נמוכים ומבוקרים לאחר הקטיף. אלא שהבעיה מתחילה לאחר שהשומשום מגיע לארץ היעד, כאן כבר הכול תלוי בתנאי האחסון, באם יאחסנו את השומשום בקרבת דגנים וקטניות אחרות ובתנאי אוויר שאינם מתאימים לו, יתליע השומשום. הבעיה הגדולה בשומשום היא הקושי הגדול לבררו בעיקר במפעלים בהם צורכים שומשום בכמויות גדולות.
מתוך הספר "מושגים בכשרות" של הרב יוסי שטיינברגר שיראה אור בקרוב.
