השקט בעיירה הקטנה הופר ואנשים נשים וטף זרמו לבית הרב, השמועה אמרה שהצדיק הגדול רבי מיכל מזלוטשוב הגיע לעיר ונמצא בבית הרב וכי ניתן להתברך מפיו. את התור הענק שהשתרך מפתח ביתו של הרב לרחובות הסמוכים לא היה ניתן להחמיץ וגוי ענק ומגושם שעבר ברחוב התעניין בתימהון בהמולה הרבה.
אחד מהממתינים התנדב להסביר לגוי שכולם עומדים בתור בכדי להתברך מפי צדיק שברכותיו מתקיימות, ואני גם יכול להתברך? התעניין הגוי, בוודאי, תצטרף לתור, אמר היהודי שנעמד מאחורי הגוי בסקרנות רבה לראות את המפגש המוזר בין הגוי המגושם לצדיק הגדול.
כשהגיע תורו של הגוי, הוא פנה אל ר' מיכל בגסות ור' מיכל הפטיר באגביות "אתה לא תסיים את יומך" .הגוי לא הבין את דברי הצדיק ואילו היהודי נדרך כולו, הוא שמע היטב את ה'ברכה' והחליט לעקוב אחרי הגוי ולראות איך מתקיימת גזירת הצדיק.
הוא עקב אחר הגוי במשך כל היום בכל מקום בו הוא שהה, עד שהגיעה שעת ליל עת חזר הגוי לביתו, אך היהודי לא ויתר והמתין מחוץ לבית בכדי לראות איך יפול דבר, לאחר כמה דקות החלה המהומה הוזעק למקום רופא שקבע כי הגוי בעת שנכנס לביתו קיבל דום לב ומת. היהודי רץ ללא נשימה לבית הרב ופרץ את הדלת תוך כדי שהוא צועק , "רבי, הוא מת! רבי, הוא מת!" רב העיירה תמה על הצעקות המוזרות, והיהודי סיפר את כל מה שראו עיניו. הרב פנה לר' מיכל ושאל "עושה מופתים?" ענה לו ר' מיכל, אני רק אמרתי שלא יוציא את יומו אבל הגוי לא מת מזה אלא בזכות הביטחון והאמונה של אותו יהודי שכך יהיה…
'לכתחילה אריבער'
הסיפור הזה הינו מתכתב עם ביאורו של הספורנו בנוגע לשאלה המפורסמת המופיעה בפרשתנו: יציאת מצרים הייתה מלווה באווירה מבוהלת של חיפזון. הקב"ה דרש מבני ישראל לשוות ליציאה ממצרים מראה היסטרי של מנוסה ובהלה, להתנהג כמו בורחים ממאסר באישון ליל, כאילו מישהו רודף אחריהם ומעכב אותם לצאת "וככה תאכלו אתו מתניכם חגרים נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם ואכלתם אתו בחיפזון , פסח הוא לה'. רש"י: בחיפזון – לשון בהלה ומהירות והתמיהות צצות מכל כיוון ופינה.
ראשית, ממי לברוח? הרי אף אחד לא רדף אחריהם? פרעה היה מותש והתחנן שייצאו משם, "כשלחו כלה [קללה] גרש יגרש אתכם מזה"? יתירה מכך: הרי התיאור הזה לא התרחש במציאות! למעשה הם לא ברחו ממצרים! אף שאכילת הפסח לפני חצות שידרה מראה של בהלה לצאת, אך היציאה עצמה התנהלה ברוגע ובשלווה. הרשות לצאת ניתנה כבר בחצות הלילה, אך הם לא מיהרו לשום מקום ויצאו רק "בעצם היום הזה". בעלות השחר או יותר מאוחר. אפילו הכלבים רבצו בשקט ולא הפריעו למיליוני אנשים לעזוב המדינה. מסביר הספורנו: "להורות על ביטחון בלתי מסופק בה', בהיותם מכינים עצמם לדרך בעודם בבית כלא".
זה רעיון גדול: בעוד שטבע האדם הוא להמתין לנס ומתוך הפלא להתחזק במידת הביטחון, רגעי החיפזון מלמדים את ההיפך: הביטחון קדם לגאולה! קודם התעלו מעל המציאות הנראית לעיניים והפגינו ביטחון מוחלט שהגאולה בפתח ורק אחר כך התרחשה הגאולה.
מסביר על כך הרבי מליובאוויטש (ליקוטי שיחות לו/שמות) כי "הבוטח בה' – חסד יסובבנו". העובדה שאדם מוכן לתלות את עצמו בה' יתברך למרות שאין שום סיכוי להצלה בדרך הטבע – היא עצמה זאת שמרימה אותו מעל מגבלות הטבע ומעוררת הנהגה אלוקית דומה.
והרבי מציע יישום מעשי ומקסים של הרעיון: על פי פתגם אדמו"ר מהר"ש 'לכתחילה אריבער' (לכתחילה הולכים מלמעלה), בכל פעם שיש ח"ו חשש בנוגע לבריאות אף על פי שלכאורה צריך לחכות עם השמחה הגלויה עד שיוטב מצב הבריאות, אך על פי הכלל הנ"ל, יש להקדים השמחה על הטבת הבריאות אף שלעת עתה אינה בגלוי וזה עצמו ימהר את שיפור והטבת הבריאות השלימה.
