בתוך כל הכאוס של הבחירות, כשעם ישראל שוכן לשבטיו וכל שבט ושבט מכה חזק ברעהו, בחרתי להקדיש את הסיפור לכל הצדיקים ונקיי הדעת שבורחים מהמחלוקות, נמלטים מפולמוס וויכוחים וטומנים ראשם בחול בסלידה עד יעבור זעם, כמו שציינה בפני חברה טובה - "שיריבו כמה שהם רוצים אבל שלא יביאו את המחלוקות שלהם אלי הביתה, אני לא בעסק".

הסיפור של בלום.

כולם קראו לו בלום, לא בגלל שזה היה שמו האמיתי, אלא בגלל הפרוגנוזה שהזכירה לכולם פרח.

בלום היה מסתובב במסדרונות בי החולים ע"ש שיבא בתל השומר כמו אטרקציה מהלכת. מצד אחד צמח לו על הצוואר גוש גדול לתפארה שהזכיר פרח מטפס ששולח גרורות וגבעולים לכל עבר,  מצד שני הוא לא גילם באופן מיוחד את המושג פריחה במובן החיובי של המילה. מחלתו היתה חשוכת מרפא, מצבו בכי רע והוא הלך ונבל, הלך ושקע וימיו ספורים היו כקליפת השום. אם לא יימצא הטיפול המתאים עלול הוא להגיע בתוך ימים אחדים למקום שממנו צומחים השורשים, ועדיין לא מלאו לו למסכן שלושים שנה.

עוברי אורח שנקלעו למקום היו מתבוננים בו במבט מלא חמלה – והוא מצידו לא השיב את פניהם ריקם ונהג להחזיר להם מבט אומלל. על פי עשרת הדברות של הסטטיסטיקה, טרם נמצא החלקיק האטומי של מספר שיוכל לבטא את סיכוייו של מר בלום להחלים.

בלום מעולם לא אמר נואש, כבר חמש פעמים אמר וידוי בשם ובמלכות ושקע בתרדמת טרום פטירתית, וחמש פעמים העירו אותו ממנה בכוח לרגל בואו של פרופסור צעיר למחלקה, שמא בשורה חדשה בפיו.

עתה התהלך בלום בצעדים נמרצים של נידון למוות העומד לקבל חנינה וכעני בפתח העומד להיות מושלך מכל המדרגות, בלום לא ידע מה ילד רגע ונפשו עליו כמרקחה. הפרופסור הגדול, בעל השם העולמי, לקח אותו כפרויקט אישי, הוא זה שהחליט לנתח אותו עם כל הסיכונים, הוא זה שגם החליט בסופו של דבר שלא לנתח אותו למרות התקווה אלא להתייעץ עם קולגות מבתי חולים שונים ולערוך קונסוליום עם בכירי האונקולוגים בארץ. כולם הגיעו לתל השומר, נכנסו לחדר הישיבות והחלו בדיון המואץ כדי להספיק להציל את חייו של בלום ולרשום היסטוריה רפואית על שמם בתחום.

אחד אמר לחתוך, שני קבע הקרנות, אחד המליץ על כימותרפיה ואחר על טיפול חדשני בתחום ההקפאה, הם לא הצליחו להגיע לעמק השווה, אפילו על יין הסגולות שיזריקו לו לתוך הוריד לא היתה הסכמה – מרלו או סוביניון.

בלום ישב בחוץ ושתה מיץ מנגו מפחית, מנסה לדלות שברי מידע ממשפטים שאינו מבין בהם מאומה.

הוא שמע על לימפומה ומיאלומה וקרצינומה וסרקומה, הוא שמע גערות ודפיקות על השולחן, דין ודברים והתנצחות. לרגע חלפה בו תחושה של חשיבות, הן בשלו כל הסער הגדול הזה, אך מיד הצטנף וחזר לקונכייתו, אם כי הפרח המגודל לא איפשר לו כל כך להצטנף.

שמונה שעות ארך הקונסוליום, ורק כשהשמש שקעה יצא הפרופסור הגדול מזיע כולו על מנת להתחיל תיכף ומיד בטיפול האופטימלי לדעתו. הוא נשא ביד אחת קלסר ובשניה פלאפון להזמין תור לרנטגן, להרדמה ולחדר הניתוח, תוך כדי שיחה חיפש את בלום כדי לידע אותו ולדווח לו על המשך הטיפול.

בלום לא נמצא. חיפש במעלית, חיפש בתוך האדניות, בלום נעלם מן העין.

הוא קרא לו בקול, הזעיק את הביטחון, הפעיל את מערכת הכריזה הפנימית, אין קול ואין עונה.

הפרופסור הנכבד יצא החוצה כאחוז אמוק, האם ייתכן שבלום פשוט נמוג? ביחד עם הגידול? בלי שום טיפול? הן אם לא נמהר יקרה חלילה אסון, אם לא נטפל בו מיד נאבד את שבריר הסיכוי האחרון שעוד נותר. עודו נסער ונרגש, שם לפתע לב שבחוץ, כמעט באופק, בלום יושב לו בנחת, מתבונן בנוף ומתמזג כולו בטבע.

"בלום!" קרא לו הפרופסור בחרדה, "אייכה? מדוע ברחת? הלא סיכנת את נפשך כאן?"

ענה בלום לפרופסור בשאננות: אדוני הפרופסור, כששמעתי אתכם מתווכחים בתוך החדר, זה אומר כה וזה עונה לו בכה, זה דופק על השולחן וזה מאיים בקטסטרופה אם לא יקבלו את דעתו, זה גוער ברעהו וזה לא טומן ידו בצלחת – ידעתי דבר אחד. אמנם, אני לא מבין כלום בכל הדיבורים הללו, מעולם לא למדתי רפואה ולא חקרתי את נבכי האיברים הפנימיים, אבל דבר אחד אני יודע והוא ברור לי כשמש: אני מאד חולה, מאד סובל, אין לי הרבה תקווה, אז תעשו לי טובה, תריבו אתם הפרופסורים הגדולים כמה שאתם רוצים, אני לא קשור לעסק, אני רוצה בסך הכל שתרפאו אותי ולא להיות מעורב חלילה בתוך כל המחלייק'ס שלכם.

אילוסטריצה | למצולמים אין קשר לכתבה