בסוף השבוע האחרון מלאה שנה לכניסתו של ג'וזף רובינט "ג'ו" ביידן הבן לתפקיד נשיא ארצות הברית. לפני שנה, בעיצומה של מגפת הקורונה, בטקס מצומצם על מדרגות הקפיטול נשבע אמונים לחוקת ארצות הברית, ובגיל 78 הגיע לפסגת חייו.
לאחר כניסתו לבית הלבן, חתם על 17 צווים נשיאותיים, הכוללים חיוב בעטיית מסיכות במבנים פדרליים, חזרה לארגון הבריאות העולמי והסכם האקלים, ביטול ההגבלות על הגירה ממדינות מוסלמיות ועצירת בניית החומה בגבול מקסיקו, הבטחה ופיקוח על שוויון גזעי ועוד. במילים אחרות: הצהרת כוונות עם כותרות אחת – תמו ימי טראמפ.
כעת, שנה לאחר מכן, נראה שזאת בינתיים המורשת היחידה שהוא מביא לתפקיד – "ממשלת שינוי" נוסח אמריקה, העיקר שטראמפ לא פה, מה שבא במקום לא ממש משנה.
כלכלה וקורונה
כשביידן נכנס לבית הלבן מספר הנדבקים בקורונה בארה"ב חצה את קו 25 המיליון. מספר המתים עלה ל-400 אלף. ההתחלה היתה מבטיחה כשממשל ביידן נטל לעצמו סמכויות שטראמפ העדיף לגלגל הלאה. היעד הראשון היה הפצת מאה מיליון חיסונים במאה ימים – והצליח.
עם זאת, זן הדלתא של הנגיף ואחריו זן האומיקרון הביאו לשיאים חדשים בשיעור הנדבקים בארה"ב ובמספר המאושפזים בה. הם גררו גם סגירה של בתי עסק ומחסור במוצרים. אם בתחילת כהונתו היו 69% מהאמריקנים מרוצים ממדיניות הקורונה של ביידן, כיום עומד שיעורם על 46% בלבד.
הוא התחיל מיד עם השבעתו כשפעל במרץ לאשר את "חבילת ההצלה" בסך 1.9 טריליון דולרים. החקיקה היקרה בתולדות ארה"ב הבטיחה את מקומו של ביידן בספרי ההיסטוריה, אך המפנה האמיתי אינו נעוץ בסכום האסטרונומי. ביידן עשה המון עבור כלכלת ארה"ב, ובעיקר למען אזרחיה, אך תרומה זו נשכחה במהרה בטלטלות טלטלות הקורונה והאינפלציה.
חוק התשתיות בסך טריליון דולר שכבר אושר מהווה את השדרוג המקיף ביותר לתחבורה זה 70 שנים. חבילת ההצלה וחוק התשתיות, בסך כולל של כמעט שלושה טריליון דולר, מקבעות כבר עתה את מורשתו של ביידן. אבל על זה מעפיל הכישלון המדהד של תוכנית הדגל שלו – חבילת "לבנות בחזרה טובה יותר" נועדה להרחיב דרמטית את סמכות הממשל הפדרלי בתחומי הבריאות, החינוך והאקלים בשווי 3.5 טריליון דולרים. חודשים ארוכים של משא ומתן לא הניבו תוצאות.
מדיניות החוץ
מטבע הדברים, ביידן נאלץ לתת עדיפות לעניני הפנים ולטיפול במשברי הבריאות, החברה והכלכלה, אבל גם הצהיר "שארצות הברית חוזרת לעולם". ביידן אמר שבראש סדר העדיפויות שלו המלחמה בנגיף הקורונה, שינויי האקלים "ועמידה לצד הדמוקרטיה וזכויות האדם ברחבי העולם".
הוא דיבר על בניה מחדש של הבריתות וחזרה לגישה רב-לאומית במדיניות החוץ ולשיתוף פעולה עם הקהילה הבינלאומית תוך קידום הביטחון הלאומי יחד עם דיפלומטיה.
כמו קודמיו, אובמה וטראמפ, ביידן הגדיר את סין כיריבה העיקרית של ארצות הברית. ביידן מנסה להחיות בריתות אסטרטגיות שנועדו לבלום את סין: אחת שכוללת את ארה"ב, אוסטרליה ובריטניה (AUKUS) והשנייה, "הרביעיה", שכוללת את ארצות הברית, אוסטרליה, הודו ויפן.
ביידן ביקר את פוטין על דיכוי האופוזיציה לשלטונו, ההתערבות בבחירות בארצות הברית, כיבוש חצי האי קרים והאיומים הצבאיים על אוקראינה. בין ארצות הברית לבין האיחוד האירופי התגלו פערים לגבי המדיניות שבה יש לנקוט כלפי סין ורוסיה והשאלה אם נבון להתעמת עם שתיהן בעת ובעונה אחת.
הכישלון הגדול ביותר של ביידן בעניני החוץ היתה הנסיגה הכאוטית מאפגניסטן. הציבור האמריקני תמך ביציאה אבל נדהם מהדרך הכושלת שבה היא נעשתה. הנסיגה התנהלה באופן כאוטי, ותוך שארגון הטרור האיסלאמיסטי שב ומשתלט על המדינה כולה. הנסיגה פגעה קשות במעמד הבינלאומי של ארצות הברית ובתדמית של ביידן.
המפלגה הדמוקרטית, שביידן נשען על תמיכתה, מגבילה אותו במדיניות החוץ. אין לו חבל אמיתי להדק סביב הצוואר של איראן, אין לו יכולת אמיתית להיכנס לעימות עם רוסיה, והתוצאות ניכרות: המשך השחיקה בכוחה ומעמדה של אמריקה בזירה הבינלאומית. כמובן, ביידן אהוב יותר מטראמפ על אזרחי מדינות במערב אירופה. אבל אפקטיבי פחות.
התעלמות מישראל
אנחנו הישראלים היו בתחתית סדר היום של ביידן, לטוב ולמוטב. למעט פגישה אחת עם ראש הממשלה נפתלי בנט ועם נשיא המדינה הקודם ראובן ריבלין, ועוד כמה שיחות טלפון בודדות עם ראש הממשלה הקודם בנימין נתניהו ומחליפו בנט, ביידן הקדיש מעט מאוד זמן לנושא הישראלי, וביקור בישראל לא נמצא בלו"ז.
לנושא האיראני, ביידן או לפחות בכירי ממשלו מקדישים זמן רב, מה שמדאיג מאוד את ישראל. ביידן תומך בחידוש הסכם עם איראן בנושא תוכנית הגרעין שלה. לפי האסטרגיה של ממשלו, ארצות הברית "מחויבת לביטחון הברזל של מדינת ישראל ותעבוד עם שותפיה להרתיע תוקפנות איראנית ולמנוע הפצת נשק גרעיני".
החשש העיקרי של ממשל ביידן הוא שישראל תגרור אותו למלחמה – מיותרת מבחינתו – במזרח התיכון. בוושינגטון התקבעה התחושה עוד בימי ראש הממשלה הקודם נתניהו, שלישראל יש כוונה להכות במתקני הגרעין באיראן גם במחיר מלחמה כוללת במזרח התיכון, שארה"ב תיאלץ להיגרר אליה בדרך זו או אחרת.
בעניין הישראלי-פלסטיני הוא החליט לגלות הבנה למצבה העדין ולהרכבה הפוליטי המיוחד של ממשלת בנט, ולכן נמנע מללחוץ על ישראל להסכים להפעלה מחדש של הקונסוליה בירושלים, שמטפלת בעיקר בענייני הפלסטינים. ביידן ואנשיו יודעים היטב שהאגף הימני בממשלת בנט עלול להתפורר אם זה יקרה.
מחלקת המדינה אמנם ממשיכה לשגר לישראל דרישות לחקירה, ואף נזיפות, הנוגעות לפעולות צה"ל שבהן נפגעו פלסטינים, אבל זה נעשה בפרופיל נמוך. מנגד, בזירת האו"ם ובמוסדות הבינלאומיים ארה"ב ממשיכה לגבות את ישראל.
תמיכה בשפל
היעדר ההישגים, הפילוג המתחזק והמשך המשבר הבריאותי העולמי רק הביאו לכך שהתמיכה הציבורית בביידן נמצאת כעת בשפל חסר תקדים בתום השנה הראשונה של כהונתו.
בסקר שפורסם ע"י סוכנות הידיעות AP, רק 43% טענו שהם מרוצים מהאופן שבו הנשיא ביידן מנהל את ארצות הברית. לעומת זאת, 56% מהמשיבים סיפרו שהם אינם שבעי רצון מאופן התנהלותו של ביידן.
אומנם נותרו כשנתיים עד הפריימריז של מפלגתו, אך נכון להיום רק כרבע מהעם האמריקאי – כ-28% בלבד – מעוניינים שביידן יתמודד על קדנציה נוספת בבית הלבן. בקרב משיבי הסקר שהזדהו כתומכי המפלגה הדמוקרטית, פחות מחצי – רק 48% – סבורים שביידן צריך להתמודד על כהונה נוספת.
