הרב שמואל גליצנשטיין, שליח חב"ד בבודפסט, בסיפור מדהים על היהודי ניצול השואה שחי כנוצרי בעקבות מה שראו עיניו באושוויץ, ומת לאחר שהביע הסכמה להגיע לבית הכנסת במקום ללכת לכנסיה • הנשמה הטהורה שלו שהייתה חבויה במשך שבעים שנה שבה להאיר זמן קצר מותו

"מדי בוקר אני פוסע רגלית אל בית הכנסת נאג' פווארוש בבודפשט בו אני משמש כרב. ומדי יום ראשון אני פוגש בהם. קבוצת נוצרים ההולכת לכנסיה השוכנת לא רחוק מבית הכנסת שלנו. תמיד מחייך, מהנהן לשלום ומאחל להם בוקר טוב", כך פותח הרב שמואל גליצנשטיין את סיפורו המפעים אותו הוא מפרסם באתר בית חב"ד.

"כך, במשך השנים, הכרתי את כולם. את הצעירים המחוייטים שעושים את דרכם במהירות; את המבוגרים שמתקשים לצעוד. היה שם נוצרי אחד, זקן מאוד שתמיד ביקש עזרה מהסובבים אותו שיעזרו לו לחצות את הכביש.

יום ראשון אחד בדרכי לבית הכנסת נפגשתי באותו זקן. הייתי היחיד בסביבה וכשהוא הבחין בי מרחוק הוא סימן לי להתקרב. הבנתי כי הוא רוצה שאעזור לו לחצות את הכביש, מיהרתי לתת לו יד וחצינו את הכביש יחד.

כשהגענו אל המדרכה איחלתי לו יום טוב, אבל אז הוא הסתכל עליי בעיניים נדהמות. הוא ראה את הזקן, את הכובע השחור, את המראה החסידי… הבנתי שכנראה מרחוק הוא לא הצליח לראות מי אני בדיוק, אבל כעת הוא הבין שהרב החסיד נתן לו יד…

לפתע הוא תפס את ידי והתחיל למלמל מילים בהתרגשות. האזנתי וכמה הופתעתי לשמוע בליל של פסוקים, ברכות וקטעים מן התפילה – התפילה שלנו, כמובן! והכול בהברה הונגרית עתיקה. "ברוך אתה ה'… שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה! שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה! אדון עולם אשר מלך בטרם כל יצור נברא!" וכך במשך דקות ארוכות הוא עמד שם, מחזיק את ידי וקורא מהזכרון קטעים מהתפילה ומהתורה.

לא ידעתי מה לומר.

"אתה יהודי"? שאלתי לבסוף.

"פעם הייתי" הוא השיב, כשהוא מדגיש את המילה הייתי.

"הכול נשאר שם, באושוויץ" הוא המשיך. "היום אני נוצרי קתולי".

"אם היית יהודי, תמיד תישאר יהודי"! אמרתי, כמעט צעקתי באזניו.

הוא המשיך להביט בפניי ודמעות החלו לזלוג מעיניו. "אני זוכר את בית הכנסת היפה שהייתי הולך אליו כל שבת עם אבא, סבא, וכל האחים שלי… הגג היה עשוי מזכוכית וקרני השמש היו מאירים את בית הכנסת. לעולם לא אשכח את המראה המיוחד הזה".

"יהודי יקר, אני משמש כרב בית הכנסת אליו היית הולך בילדותך, ואני כעת בדרכי לאותו בית הכנסת! אולי תצטרף אליי ובמקום ללכת לכנסיה תלך למקום אליו אתה שייך באמת, לבית הכנסת?"

לאחר שתיקה ארוכה שנראתה לי כמו נצח הוא אמר "אבוא איתך. אבל לא השבוע. שבוע הבא ניפגש בדיוק כאן באותה השעה, ואלך איתך לבית הכנסת שלי".

כל השבוע חיכיתי ליום ראשון, אבל ביום ראשון היהודי לא הופיע. גם לא בשבוע לאחריו. מדי יום ראשון הקפדתי לצאת מהבית באותה שעה – אולי הפעם אפגוש בו? אבל הוא נעלם ואיננו.

כמה חודשים לאחר-מכן ראיתי את אחת מעובדות הכנסיה והתעניינתי אצלה לשלומו של הזקן. "אה, ההוא?" היא אמרה, "הוא מת לפני כמה חודשים".

חישוב קצר שערכתי גילה שהוא נפטר ימים ספורים לאחר שנפגשתי איתו.

הנשמה הטהורה שלו שהייתה חבויה במשך שבעים שנה שבה להאיר זמן קצר לפני שהיא חזרה ליוצרה, טהורה ומזוככת ביסורים".