פנו נא מזמנכם דקתיים ומחצה, וקראו את הסיפור המוגש בזאת. שמעתיו מכלי ראשון, מבעל המעשה בכבוד כבודו ובעצם עצמו. ואף על פי שידוע כי 'כלי ראשון מבשל', הסיפור דלהלן לא התבשל תחת ידי, כי אם נוצר ונשלח היישר ממחלקת 'השגחה פרטית' שבשמים ממעל. הוא מאלפנו בינה ומשכילנו לדעת כי מזונותיו של האדם ופרנסתו – קצובים ועומדים, ואין בן אנוש יכול להפחית ולהחסיר מזו הקצבה. ועוד הוא מלמדנו כי "הכל לטובה" זה לא רק סטיקר על שמשת מכונית. והרי הסיפור לפניכם (בשינוי פרטים) – שורו וקראו.
*
"אני עובד כמזכיר בישיבה זאת וזאת", פתח הכלי הראשון ושח. "לא שנה ולא שנתיים אני עובד שם, כי אם עשרות רבות של שנים. משכורתי הייתה שלמה ברוך השם, ולא היו לי תלונות. מנהל הישיבה כיבדני עד מאוד והעריך את עבודתי המסורה. ביצעתי עבודות רבות מני ספור, כאלה שבמוסד אחר היו שואבות ממשאבי האנוש שלושה מזכירים אם לא יותר. כולם היו מרוצים: המנהל, צוות הישיבה, הבאים בשעריה, ואני הקטן".
ציפיתי בדריכות לנפילה, וזו אכן הופיעה. "בתחילת השנה", המשיך הכלי הנ"ל, "התחלף המנהל. שיקולים כאלו ואחרים גרמו לו לפרוש, מה שהותיר אותי בהלם. חששתי מן הבאות. הייתה לי הרגשה לא טובה לגבי ההמשך. מנהל חדש, ידעתי, יכול לפטרני, להכביד את עבודתי, לקצץ משכורתי, להרע תנאי, ועוד גזירות משונות שיכולות לצנוח על ראשי. המצב שבו הייתי בסוף השנה שעברה – היה מצוין, ואותי לימדה סבתי זכרונו לברכה, ש'מה שעובד – לא נוגעים'. בקיצור, אחסוך ממך את מסע החששות והפחדים שעברתי, ואגיע ישר לסוף: הפחדים התממשו. ביום מן הימים קרא לי המנהל החדש, והודיע לי כי מהיום והלאה משכורתי מקוצצת ומצומקת. לא עזרו לי הטענות כי אני עושה עבודות שהן למעלה מתפקידי. המנהל פשוט אמר לי: 'אז אל תעשה אותן'. וזהו. הוא שילח אותי לחדרי, בוש ונכלם, אבל וחפוי כיס".
הבטתי באיש שיחי. גם כשהוא נזכר בזה – והאמת שזה לא היה כל כך מזמן – התעננו פניו. "הימים חלפו", המשיך המונולוג, "ואנוכי לא ידעתי אנה אני בא. הסכום שהופחת מהמשכורת שלי היה משמעותי, וחיפשתי נואשות כיצד להשלים את החסר. כך חלפה תקופה קשה יותר מקודמתה. וביום בהיר, ממש בהיר, הטלפון בביתי מצלצל. מעבר לקו אני שומע כי מדובר בעורך הדין, שנקרא לו לצורך העניין ישראל. 'תקשיב', אומר לי ישראל בשמחה, 'הצלחתי לארגן לך פיצויים!'
בבת אחת שבתי ונזכרתי בכל הסיפור ההוא – זה היה לפני שנתיים ימים. צעדתי ברחוב, וכמו שאומרים: לתומי, ולפתע נתקלתי באבן שבלטה מן המדרכה. השתטחתי אפיים ארצה, ונחבלתי בכל גופי: שבר ביד, סדק ברגל, דימום באף, ועוד חבלות רבות וכואבות ברחבי הגוף. כל אלו מלבד הבושות הנוראיות שספגתי. למדתי בעיון מסכת ייסורים, ולקח לי למעלה מחצי שנה להתאושש גופנית ונפשית גם יחד. פניתי לעורך דין, כשבאמתחתי כל הפרטים הרפואיים, תצלומים מהמדרכה התקולה והמתקילה, ושאר מסמכים רלוונטיים. עורך הדין טיפל בהגשת התביעה לעירייה, והתהליך נמשך שנתיים תמימות".
כעת עמדה צהלה מרוגשת בפני המספר. "לא אכנס לפרטים וסכומים מדויקים, אך אומר לך דבר אחד: הסכום שקיבלתי כפיצוי, הגיע בדיוק בזמן. הוא השלים לי את ההפרש המקוצץ ממשכורות של קרוב לשנה!"
לאחר שהתרגשתי וצהלתי יחד עמו, הערתי את תשומת לבו: "אני משער שבתקופה הפציעה הייתה רוחך עגומה עליך, וביכית את מר גורלך ומצבך. אבל אם היית יודע שבעוד שנתיים הפציעה הזו תציל אותך ותיתן לך מרווח כלכלי של כמעט שנה – היית עובר זאת בקלות יתרה ואפילו באושר, הלא כן?"
"נכון לגמרי", השיב הלה. אחר הוסיף בקריצה מחויכת: "ואולי אפילו הייתי מסכים לסבול עוד שבר… "
מדהים!!!
בוא נתפלל לניסים ונפלאות בלי שברים ויסורים…הקב"ה מסוגל ליותר ממה שחושבים…
מדהים!! מעורר מחשבה על דרכיו הנפלאות רצופות האהבה של בורא עולם.
איי, איזה אבא מתוק יש לנו.