הגאב"ד זצ"ל נולד בהונגריה בחודש אלול תרצ"ב. בשנת תש”ד, בתקופת השואה האיומה, שהה הגאב"ד זצ"ל יחד עם אחיו, הרב משה דוב, כשהם מוסתרים בבית קרובים בעיר הבירה בודפשט.
זכה הגאב"ד זצ"ל באותה תקופה שמרן האדמו"ר מהר”א מבעלזא זי”ע הצביע עליו ועל אחיו בעת עריכת שולחנו, באומרו לחסידיו כי כך צריכים להיראות ילדי ישראל, ולאחר מכן אף שלח להם 'שיריים' במיוחד.
אחרי השואה הנוראה, שבה נספו על קידוש ה' אמו הצדקנית ע”ה ואחדים מבני משפחתו, הגיע הגאב"ד עם קבוצה גדולה של בחורים, רובם יתומים, לאיטליה, ושם בפרברי העיר רומא הוקמה עבורם ישיבת 'מאור הגולה', והיו לצידם גדולי תורה ויראה ללמדם ולחנכם.
בסוף שנת תש”ח עלה הגאב"ד לארץ ישראל, ומיד התיישב ללמוד בישיבה שיסד מרן האדמו"ר בעל ה'אמרי חיים' מויז'ניץ זי"ע, אליו היה דבוק בלב ונפש, ושאב מעיינות שלמים מבאר תורתו וצדקתו.
לאחר נישואיו עם אשתו הרבנית שתח"י, בת הרה"ח רבי חיים יהודא הופמן ז"ל מכפר אתא, הקדיש את כל זמנו לתורה ועבודת ה', ובהמשך נעשה תלמיד מובהק וקיבל יסודות ההוראה ופסק ההלכה מגאב"ד זכרון מאיר, הגאון הגדול רבי שמואל הלוי וואזנר זצ"ל.
בי' סיוון תשכ"ד הוכתר לרב ופוסק בקהילת עדת יראים בעיר מונטווידאו באורגוואי, שרובם ככולם מבניה נמנו עם חסידי סאטמר, וכך נוצרה קירבה מיוחדת בינו לבין מרן האדמו"ר בעל ‘הויואל משה' מסאטמר זי”ע. את הקהילה סירב הגאב"ד לעזוב גם כאשר מרבית מבניה עזבו לניו יורק, זאת כל עוד נותר בבית מדרשו מניין מתפללים קבוע.
לאחר 24 שנים חזקה עליו מצוות רבו, מרן האדמו"ר מויז'ניץ זצ"ל ממונסי, שיקבל עליו כהונת הרבנות במלבורן. בחודש מרחשון תשמ"ח הגיע הגאב"ד זצ"ל למלבורן לראשונה כניסיון, ובח' תמוז של אותה שנה שב לכהן כרב ואב”ד, והחלה פרשת רבנות לתפארת.
זכתה העיר מלבורן להיות אכסניה לגאב"ד זצ"ל למשך שלושים שנה וקשה היתה עזיבתו ביום שני, ג' כ"ב סיוון תשע"ח, אז נסע הגאב"ד ממקום רבנותו וקבע את מקומו בעיר בית שמש.
כפי שכבר דיווחנו מוקדם יותר היום, הגאב"ד, שבמשך 30 שנה הנהיג את קהילתו לשם ולתפארת, ביקש מזה שנים רבות להגשים את שאיפתו לעלות לארץ הקודש ולהשתקע בה. שבועיים לפני עלותו ארצה שיגר מכתב פרידה מיוחד אל בני קהילתו, בו בין היתר הוא נפרד מהם והוקיר להם תודה על שעמדו לימינו לאורך כל שנות ההנהגה. "בלב הומה רגשי אהבה וידידות, הנני בזה במילים ספורות לכל חבריי קהילתנו הק', ותושביה עירנו שיחיו, כל אחד בשמו יבורך", כותב הגאב"ד הישיש במכתבו המרגש.
"כידוע אשר מעולם היה בדעתי לדור בארץ ישראל, ואחר דין ודברים עם הרופאים הוחלט שכעת הוא הזמן לנסיעה כזה, לכן בדעתי להוציא את הדבר מן הכוח אל הפועל בימים הקרובים בעזרת הש"ת. ולכן", מוסיף וכותב הגאב"ד, "באתי בזה לעלות את רגשי לבבי בדברי פרידה, לכל ידידי אהובי אנשי קהילתינו הק', ומתפללי בית מדרשנו, הקרובים מאוד אל ליבי, אחר אשר יחדיו עסקנו בתורה ובתפילה, ובעבודת הבורא, ואהבת השי"ת, זה שלושים שנה".
"ועוד באתי בזה בברכת תודה והכרת הטוב, לכל אלו אשר עמדו לימיני במשך כל השנים, ולאלו אשר עדיין עומדים לימיני בכל עת ובכל זמן, לעזר לסמך, הן בגוף, הן בנפש והן בממון, ואם באתי לפרסם אי אפשר כי רבים הם. ובודאי אשר קשר הידידות ימשיך הלאה, ובעזרת השי"ת אמשיך להתפלל ולהעתיר אל ה' עבורם כל הימים, וזכרונם לא ימוש מדעתי".
יומיים אחרי עלותו ארצה והתיישבותו בעיר בית שמש חלה החמרה במצבו הבריאותי, אך לקראת השבת הראשונה, חל שיפור ניכר במצבו והוא הגיע לבית מדרשו 'ויצב אברהם', ההולך ונבנה בימים אלו בבית שמש, בו התפלל תפילת מנחה בצוותא חדא עם תלמידיו ומעריציו. בסיום תפילת מנחה שב הגאב"ד אל היכל הכולל השוכן בבית חתנו אב"ד 'נחלת אהרן' בקריית רמ"א בבית שמש, שם המשיך לערוך את תפילות וסעודות השבת. בהמשך חלה החמרה נוספת במצבו והיום, ניצחו אראלים את המצוקים, והוא השיב את נשמתו בביתו.
כנראה ידע בדיוק למה להגיע לארץ.
תהיה נשמתו צרורה בצרור החיים עד יקוצו וירננו שוכני עפר.
אל נא תקברנו במצרים!
זכה הרה"צ זצלל"ה להיות קנאי אמיתי.
כפי שסיפר חתנו בהספידו בהלוויה: ביום ו' תמוז שתמ"ח התקבל לרב במלבורן – וביום ו' תמוז תשע"ח עלתה נשמתו השמימה, כולם שוין לטובה זי"ע ועכי"א