האם אדם משנה את דרכו לאחר ראיית נס ברור? – ולמה ברח אליהו הנביא לאחר הנס הגדול? • הרב ישעיה וינד בזווית מיוחדת לפרשת השבוע, פרשת חוקת

הוא ישב בקדמת האולם שערו ארוך ומגודל ועגיל תלוי לו באוזן אחת, כולו מרותק לדברי המרצה העומד על הבימה הקטנה ומסביר בלהט את אמיתות התורה. בסוף ההרצאה מגודל השיער מבקש לומר משהו, האישור ניתן, והבחור מכריז בקול 'אם תוכיח ותראה לי שיש בורא לעולם, אני מקבל על עצמי עכשיו שמירת תורה ומצוות'!

המרצה מחייך; רגיל הוא למשפט הזה. מילים כאלה ודומים לו, נשמעים כמעט בכל סמינר או יום עיון המיועד ליהודים שאינם שומרי תורה ומצוות. הם מבטיחים שאם 'נוכיח להם' את מציאות הבורא מיד ייהפך ליבם לטוב כל הימים.

בפועל אנו נוכחים לדעת שזה עובד רק באופן חלקי, וברוב המקרים לא עובד בכלל.

קוראים רבים בוודאי יתקוממו מול דברים אלו, הייתכן שאתה מוכיח למישהו שחור על גבי לבן, והוא לא מקבל את זה?

האמת שגם אנו בלב פנימה חושבים לפעמים שאם היינו זוכים היום לראות איזה נס מוחשי, מראה אלוקים בקולות וברקים, היינו נראים אחרת לגמרי. לימוד התורה, התפילות שלנו, המידות. ובכלל כל היראת שמים הייתה ברמה אחרת לגמרי, אילו זכינו לראות עין בעין איזה אות או מופת חותך ישירות משמים, לא ייתכן שהיינו נשארים שווה נפש.

וזו טעות!

כהוכחה לכך נביא את הסיפור של אליהו הנביא מול נביאי הבעל המובא בספר מלכים (פרק י"ח). אליהו הנביא עומד לפני מעמד מופלא של קידוש השם על הר הכרמל. העם נוהה אחרי נביאי השקר המפתים אותו לעבוד עבודת אלילים, כאשר מנגד נמצא אליהו נביא ה' הרוצה להוכיח אחת ולתמיד את אמיתות מציאות הבורא.

הוא מזמן את נביאי הבעל לעימות מכריע על הר הכרמל: נביאי הבעל יתייצבו מולו לנוכח העם, "וקראתם בשם אלוקיכם, ואני אקרא בשם ה', והיה האלוקים אשר יענה באש הוא האלוקים".

הבעל, כמובן, אינו מגיב להפצרותיהם של חסידיו. אליהו שם את נביאי הבעל ללעג: המשיכו לצעוק, הוא אומר; אולי הבעל ישן? לאחר שנביאי הבעל נכשלים בניסיונם להוריד אש מן השמים, ניגש אליהו ומתפלל אל ה' שיענהו ויוכל להשיב את לב העם לבוראו, ולהשריש בהם את אמונתו.

הקב"ה נענה לתפילתו של אליהו, "ותיפול אש ה', ותאכל את העולה ואת העצים ואת האבנים ואת העפר, ואת המים אשר בתעלה ליחכה". לנוכח המראה המרעיש הזה זועק כל העם, הצופה נדהם באש היורדת מן השמים, וקורא קריאה יוקדת מליאה רגשות של אמונה שלמה וצרופה: "וירא כל העם, ויפלו על פניהם, ויאמרו: ה' הוא האלוקים! ה' הוא האלוקים".

הלומד פסוקים אלו אומר בליבו, בוודאי כעת כל האלילים כרות יכרתון ויתוקן עולם במלכות ה'. מן הסתם כל הנוכחים באותו מעמד הפכו מיד למאמינים בה' ובנביאו. נחפזו לחזור לבתיהם כדי לבדוק את המזוזות, להכשיר את הכלים, ולקנות ציציות צמר מהודרות בשיעור "חזון איש".

אך בפרק הבא אנו ממשיכים לקרוא על קורותיו של אליהו מיד לאחר אותו מעמד, והם רחוקים מאוד מכך. איזבל המלכה שולחת אל אליהו הודעה שהיא עומדת להורגו, ואליהו נמלט אל המדבר מחמת זעמה, "וישב תחת רֹתם אחד, וישאל את נפשו למות, ויאמר רב עתה ה' קח נפשי, כי לא טוב אנכי מאבותי".

אנחנו מרגישים שפספסנו פה משהו; אולי נרדמנו לרגע. מה קרה? איך הפך הניצחון הכביר של לתבוסה מחפירה? איפה כל הנוכחים בהר הכרמל? מדוע אין הם תומכים באליהו?

אליהו הנביא מבקש נפשו למות, הוא נוכח בכישלונו בחינוך העם. כל אחד שב לכרמו ולשדהו, הכול חזר להיות כשהיה, ודבר לא נותר מאותו מעמד מדהים, מלבד זיכרון מרגש, שיהיה אפשר לספרו, באוזני הנכדים המשתאים. העבודה הזרה לא סרה מן הארץ, את כוהני הבעל שנהרגו יחליפו כוהנים חדשים, ואליהו עצמו נרדף ומסתתר מפחד נקמתה של איזבל.

ואז מתגלה אליו הקב"ה, "ויאמר לו מה לך פה אליהו, ויאמר קנא קינאתי לה' אלקי צבאות, כי עזבו בריתך בני ישראל. את מזבחותיך הרסו, ואת נביאיך הרגו בחרב, ואִוָתר אני לבדי, ויבקשו את נפשי לקחתה. ויאמר צא ועמדת בהר לפני ה', והנה העבר, ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים לפני ה', לא ברוח ה'. ואחר הרוח רעש, לא ברעש ה'. ואחר הרעש אש, לא באש ה'. ואחר האש קול דממה דקה".

"לא ברעש ה!", שמעתי פעם לבאר, אין בכוחה של התרגשות חדפעמית, חזקה ומרעישה ככל שתהיה, לכונן מחויבות של קיימא לדבר ה'. קבלה אמיתית שיש לה המשך, תיכונן רק ב"קול דממה דקה", בעשייה יומיומית שקטה, הרחק מרעש וצלצולים, ממצלמות ומיקרופונים, עבודה מתמדת שאין בה דרמטיות מרגשת – אך יש בה מסירות אמיתית, שאין לה קשר להרגשים חד פעמיים.

זה מה שאנו נוכחים לדעת בפרשת השבוע בפרק כ', כשחסר לעם ישראל מים "וירב העם עם משה", שוב אח"כ בפרק כ"א נמאס להם כבר מהנס העצום – המן שיורד להם משמים, ומהמים הנובעים להם מסלע, "וידבר העם באלוקים ובמשה וגו' ונפשנו קצה בלחם הקלוקל".

גם פרשת קורח שקראנו בשבוע שעבר, ובעצם לכל אורך שהותם של בני ישראל במדבר. על אף שניסים ונפלאות מקיפים אותם מכל עבר. החל מיציאת מצרים, עבור דרך מתן תורה על הר סיני, המן, הבאר, העננים, ועוד ועוד. בכל זאת עדיין היצר מצליח לפתות אותם בניסיונות חוזרים ונשנים.

המעמד בהר הכרמל לא הצליח לחנך את העם, כשם שנכשלו הברקים של מעמד הר סיני. ניסים ונפלאות יכולים לעזור למאמץ, אבל בהחלט אינם קסם פלא, אין תחליף למאמץ יומיומי ועיקש, להתמדה קבועה בניהול אורח חיים תורני, על כל פרטי פרטיו.

לא ברעש ה'!
 
הכותב הינו מנהל רוחני ומרצה בארגון 'הידברות', וראש כולל אהבת תורה.