הערב יציינו בקהילות חב"ד ברחבי תבל את יום י"ב תמוז כ"חג הגאולה" של כ"ק מרן הגה"ק רבי יוסף יצחק מליובאוויטש זי"ע, לאחר שניצל מגזר דין מוות לאחר שמסר את נפשו להפצת יהדות • אנו מביאים סיפורים מרתקים ומדהימים בליווי מסמכים אותנטיים מפרשת מאסרו וגאולתו של מרן האדמו"ר הריי"צ  מפרקי הספר "נשיאים במאסר" שיצא לאור על ידי מכון "באהלי צדיקים".

"השליכו עצמכם לתוך כבשן האש", זעק האדמו"ר הריי"צ לחסידיו

 91 שנים  לנס ההצלה של כ"ק מרן אדמו"ר הגה"ק הריי"צ מליובאוויש  זי"ע •  מאת: הרב שבתי ויינטראוב

תרפ"ז שנה גורלית

כבר בראש השנה של אותה שנה חשו החסידים כי דבר נורא עומד להתחולל. ביום הראשון של ראש השנה, באומרו פסוקי "מן המצר" לפני תקיעת שופר, נזרקה מפיו של האדמו"ר הריי"צ, אנחה מרה ורמה מעומק הלב: "איי געוואלד". ביום שמחת תורה של אותה שנה, הרמזים נהפכו לברורים. האדמו"ר הריי"צ הורה לכל בתי הכנסת לקרוא פרקי תהלים – לפי השיעור הנחלק לימי החודש, מדי יום לאחר תפילת שחרית. החסידים חשו כי דבר נורא עומד להתרחש עם הרבי במהלך השנה.

"יהודים, חטפו מסירות נפש"

עבודתם של שליחי היבסקציה, במהלך חורף תרפ"ז, ניכרה היטב בכל פינה. הם אספו חומר רב נגד הרבי, והחלטתם הייתה אחת: להביא , רחמנא ליצלן, את חייו הקדושים לקיצם, בכל מחיר. הבחינו במו עיניהם, לכל הגה היוצא מפיו הטהור.

בי"ט כסלו, בעת הסעודה, ביקרו שוב מרגלי החרש בביתו של הרבי, והאזינו לדבריו הקדושים, המעוררים לעבודת ה'. תקוותם הייתה, כי ימצאו משפטים מסוימים, שניתן יהיה להפוך את משמעותם האמיתית, ובאמצעותם לפרוש רשת מתחת לרגליו הקדושות.

הרבי נאם לפני מאות החסידים בלהט רב. הוא עוררם שוב ושוב להימנע משיגור ילדיהם לבתי הספר של היבסקציה, קרא לכל אחד למסור את נפשו, במידת הצורך, ותקף במילים קשות את הייבסקים, הפועלים בניגוד לחוקי הממלכה הרוסית.

בין היתר אמר הרבי:

"יהודים, חטפו מסירות נפש, חטפו, כי עובר וחולף הזמן של מסירות נפש. עוד מעט יבוא זמן של חופש גמור בענייני הדת, ואז תחפשו מסירות נפש ולא תוכלו לעשות זאת. עוד מעט יבוא זמן שתדברו במעלתו של מי שזכה "לשבת" בגלל היותו מלמד, בגלל החזיקו חדר, ישיבה או מקוה טהרה, תתקנאו בהם ותצטערו על עצמכם על שלא זכיתם לכך. יהודים, חטפו מסירות נפש".

והמשיך בדבריו הנלהבים:

"מוסקבה היא כעת עיר ואם בישראל. אל יסתפק ר' יעקב זכריה הלוי מסקאליק בשלוש מאות הילדים הלומדים שם, ויאמר די בכך. מדי שלוש חצרות צריך לשכון בית כנסת וחדר, ותחת שלוש מאות התלמידים צריכים להיות שלושת אלפים".

החסידים העלו על הכתב את דבריו הקדושים של הרבי, ושיגרום לערים רבות. הלהט בו דיבר, שבה בקסמו את כלל יהודי המדינה, חסידים ומתנגדים כאחד. אלה כמו אלה, שיגרו את ילדיהם לחדרים שהפעיל הרבי, ואף נוספו מוסדות חדשים.

מרדף אחרי הרבי

בחודש אדר-ראשון, נסע שוב הרבי למוסקבה, כדי לייסד וועד רבנים, שיסייע בהקמת ובהחזקת מוסדות התורה. בהיכנסו לתא הרכבת, ביקש במר נפשו ממלווהו, הרב אליהו חיים אלטהויז: "פרק תהלים אינו מזיק. אמרו עבורי פרק תהלים". רעד אחז בגופו של הרב אלטהויז בשומעו את דברי הרבי. הוא הבין, כי אדמו"ר הריי"ץ מכניס עצמו לסכנה גדולה, אך נחוש למסור את נפשו ולהיאבק בכל מחיר.

הרבי עצמו תיאר ביומנו, כיצד נזהר ונשמר באותם ימים מפני היבסקציה. הדברים מעוררים השתאות, ומלמדים, כי אדמו"ר הריי"ץ הקריב את כל חייו למען הפצת היהדות: "שומרים צעדי, אורבים לי פן ימצא מה להעליל עלי. הנני זהיר מלהימצא אף רגעים יתרים ברחוב ומה גם בבית נתיבות".

בעת נסיעתו ברכבת, העלה הרבי על הכתב את דבריו של רבינו הרש"ב, כשלושה שבועות טרם הסתלקותו:

"על רוסיה עוברים עננים כבדים, עשרים ושתיים שנה בוודאי.. לבסוף הקב"ה ישבור גם את הצעירים היהודים רודפי הדת, אך עד אז יסבלו הרבה מהרשעות ומהעלילות שלהם".

רבינו מספר ברשימותיו, כי רעד עבר בגופו בשומעו את דברי אביו, ורעד נוסף עובר בו כעת, כשמתבונן בעובדה, שלעם ישראל נכונו עוד חמש עשרה שנים של סבל איום. הרבי הריי"ץ בכה במר נפשו.

בהגיעו למוסקבה, ברח הרבי ממלון למלון, כי בכל מקום דלקו אחריו שוטרי הג.פ.או.. רגעי השיא היו ביום שלישי, י"ב אדר-ראשון, אז ניסו ראשי היבסקציה לאוסרו בפועל. היה זה בעת פגישתו עם יהודי בשם מארק סמיונוביץ' בשקוב, בן למשפחת חסידים, שכיהן כחבר הג.פ.או. וכיושב-ראש מועצת השלטון בצ'יליאבינסק. המאסר נמנע ברגע האחרון, הודות לתבונתו של בשקוב.


פורים-קטן במוסקבה

ביום פורים-קטן תרפ"ז, כינס אדמו"ר הריי"ץ קהל רב בבית הכנסת בעיר, ועורר בתקיפות אודות החובה ללמוד ברבים ולהחזיק לומדי תורה. הרבי הזכיר למשתתפים, כי כזו הייתה הנהגתו של מרדכי היהודי בעת גזירת המן, שקיבץ עשרים ושניים אלף תינוקות ולימדם תורה.

הרבי הכריז בפומבי את הפסוק "מפי עוללים ויונקים יסדת עוז למען צורריך להשבית אויב ומתנקם", וכן אמר את המאמר "וקיבל היהודים", שתוכנו התאים למצבה של המדינה באותם ימים.

המשתתפים הבחינו, כי למקום חדרו כמה מאנשי היבסקציה, אך כל זה לא השפיע על מהלך ההתוועדות. אדרבה, הרבי הריי"צ תקף בחריפות רבה את דרכם הנלוזה של הייבסקים. ברשימותיו הקדושות, מתאר רבינו מעט מן הדברים שהשמיע:

"מנהלי היבסקציה הם חלאת המין האנושי, שקרנים, כזבנים ואכזרים, ובלי ספק יתגלה קלונם בגניבות ומעילות ואיש על רעהו יעליל להורידו לשחת למען בצר עמדתו הוא, ויבוא רעהו ויגלה עורמתו ויוריד גם אותו לשאול, אבל עד אז יכולים המה – היה לא תהיה – להרוס את מבצרי הדת".


בחזרה ללנינגרד

סופרי העיתון הממשלתי "עמעס", שנכחו בהתוועדות, רשמו את דבריו של הרבי, ופרסמום למחרת. הרבי הריי"ץ הוזהר מראש, שבבית הכנסת יהיו נוכחים מרגלים. אלה ימסרו את תוכן דבריו לראשי השלטון במוסקבה, והללו יסיקו בוודאי את המסקנות. עם זאת, הרבי לא התפעל, ואף ציווה להפיץ את המאמר "וקיבל היהודים" ככל שניתן.

לאחר ההתוועדות, דיווח ראש הקהילה היהודית במוסקבה לאדמו"ר הריי"צ, כי נחקר על-ידי אנשי הג.פ.או. אודות מעשיו של הרבי במוסקבה. ראש הקהילה הציע לרבי, לעזוב את העיר באופן מיידי. אולם, גם מכך  לא נרתע רבינו הריי"ץ, והמשיך בפעולותיו.

כעבור זמן מה, הודיע הרבי, שבכוונתו לשוב ללנינגרד, למרות הסכנה שבדבר. ואכן, בשעה אחת עשרה בלילה יצא לדרכו, ולמחרת, בשעה עשר בבוקר, הגיע ליעדו.

פורים תרפ"ז

פורים תרפ"ז, הינו אירוע מכונן בתולדות חסידות חב"ד ויהדות רוסיה שנלחמה על עצם קיומה, ובשיא של מסירות הנפש אליו זכה להגיע הרבי הריי"ץ, חודשים ספורים לפני שנאסר. דבריו של הרבי בחג הפורים הטביעו חותם בל יימחה במשתתפים, והפכו לאבן מרכזית בפרשת המאסר והגאולה כולה.

לאורך כל ההתוועדות, ישב הרבי, מול מאות האנשים שהתקבצו, כשידיו הקדושות על פניו ודמעות מתגלגלות מעיניו בפרץ עז. לפתע, נעמד על מקומו, כשהוא נלהב ורועד ואמר:

"אחים, יהודים בכלל ואנ"ש והתמימים בפרט. כולנו היהודים הנמצאים ברוסיה, עומדים באותו מצב בו עמדו אבות אבותינו כשיצאו ממצרים. המדבר משני הצדדים, הים מלפנים ופרעה וחילו מאחור. כל יהודי צריך לדעת, וכל אחד שימסור זאת בשמי לחברו, שלפי חוקי הממשלה, יכול כל יהודי לקיים את כל המצוות בלי שום הפרעות. כל אחד יכול לתת את בנו ללמוד אצל מלמד. 

"אחים יהודים. המדבר השומם הוא משני הצדדים, והמצריים – היבסקציה, נוגשים מאחור. מר לנו מאוד, אין לנו שום דרך ושום ברירה, מלהשליך את עצמנו בתוך ים של מסירות נפש, בים של ביטחון. 

"כל יהודי הנמצא ברוסיה מבלי הבדל עדה, גיל ומעמד, בעלי בתים ואינטליגנטיים, צריכים לזכור את תקופת האינקוויזיציה, בה נשרפו ונשחטו עבור תורה ועבור מצוות. כל יהודי צריך לומר רק זאת, שהוא יהודי, ושיראה זאת בפעילות של השתתפות בייסוד חדר. כל יהודי שיזכור רגע זה. 

"יהודים. בואו ונשליך את עצמנו בתוך אש מסירות הנפש. כל אחד שיזכור, שכשלוקחים ממנו את ילדיו, רוצים לעשות מכולנו ערירים, רחמנא-ליצלן. בכך מחייבים את כולנו, מבלי הבדל אם רבנים, שוחטים, מלמדים, בעלי בתים, סוחרים, רוכלים, משפטנים, רופאים, אנשים ונשים.

 "כולם יחד צריכים לדעת, שיהודים אנחנו והולכים אנו למסור את נפשנו בפועל ממש, להישרף חלילה עבור התורה והמצוות, ולזכות לבנים ולבני בנים…

 "יהודים. הסבירו אחד לשני את המצב האיום, להיכן שהובילונו השקצים, היבסקציה יימח שמה. זכרו מי הוא שונאכם, כל אחד מכם שיעורר הרגשתו האלוקית הנמצאת בו וילחם עם השונא המר, עוכרי ישראל, היבסקציה יימח שמה.

 "יהודים סבלו רבות, ובכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו והקב"ה מצילנו מידם. ובטח יעזור לנו השי"ת גם כעת, אך על כל אחד ואחד לדעת מצבו. רוצים ח"ו לשמד יהודים. זכרו והצילו עצמכם כשעוד יכולים להציל. הקימו חדרים, לכו לבתי הכנסת ולימדו בהם בכל יום, החזיקו בדרך ישראל סבא וייתן לכם ה' בנים ובני בנים".

דבריו של הרבי הכו את המשתתפים בהלם מוחלט. הרב אליהו חיים אלטהויז מעיד "את אשר שמענו וראינו בסעודת פורים זו – לא שמענו ולא ראינו, לא אנחנו בכל ימי חיינו, לא אבותינו ולא אבות אבותינו. דיבורים ודברים נוראים, מאוד מבהילים ומפחידים את רואיהם ואת שומעם".


אירועים דרמטיים

הרב אלטהויז ממשיך ומתאר את רצף האירועים הדרמטיים, שהתחוללו במהלך ההתוועדות:

"ויהי בחצי הלילה, ויעמוד על רגליו באמצע הסעודה, וייתן ידיו על כותנתו להפשיטה מעל לבו ויך באגרופו על ליבו הערום והפתוח, בכוח גדול וחזק. ויקרא אותי בשמי להתקרב אליו, וחיש מהר ניגשתי לשמוע, וידבר אלי כדברים האלה:

"אליהו חיים, אליהו חיים. אשתקד אמרתי לכם לכתוב, ואתם לא שמעתם בקולי, ובמילא יש לכם צרות כל השנה. כעת אומר לכם לכתוב לכל הערים והעיירות בלשון זו: "היה לנו רבי, והוא השאיר לנו אחריו בן.. והוא ציווה לכתוב בשמו, שמי שיש לו בן וימסור אותו ללמוד בבתי הספר היבסקיים – לא יוציא את שנתו.. האם תכתבו? זכרו את אשר אני אומר לכם".

"והכפיל הדברים מספר פעמים, וכמה פעמים הכה בחוזקה באגרופו על ליבו, וממש נפשו יצאה בדברו. אחר כך קרא אותי שוב, ואמר בפנים צהובות ושוחקות: "כשתראו את הגוף בוער, אל תרחמו.. שמרו על הראש".

"הדברים הנוראיים והאיומים האלה נאמרו ונשנו מספר פעמים, ברעש גדול ובהתלהבות גדולה כלפיד אש, ובעמידה על רגליו. באותה שעה פחד גדול ונורא נפל על הנאספים, עד אשר לא מצאנו לפנינו מקום לעמוד, וממש אבדנו מקוצר רוח.

העיתונות מדווחת על מאסרו של האדמו"ר הריי"צ זי"ע

השליכו עצמכם לתוך כבש האש

בהמשך דבריו, אמר הרבי לאחד החסידים, כאשר מרגלי היבסקציה מאזינים היטב לכל מילה:

"זלמן! כשיעשו מדורה מעצים מיובשים, ויאמרו לך, בחר לך אחת מהשתיים: או שתמסור את ילדיך לידי בתי הספר שלהם, או השלך את עצמך אל תוך האש, היודע אתה מה לעשות? עליך להשליך עצמך אל תוך האש, ובלבד שלא למסור את ילדיך לידי בתי הספר שלהם".

במקור נוסף מסופר: "הרבי זעק: מי הם בכלל אנשי היבסקציה – בנו של רב, בנו של שוחט ובנו של בעל הבית מעיירה קטנה? אינני מתפעל מהם. הרבי התלהב מאוד, גילה את הסירטוק, עד שנראתה טליתו הקטנה, וזעק: "אני מקבל על עצמי ארבע מיתות בית דין".

"הרה"ח ר' מאיר שמחה חן ע"ה, החל לזעוק: "אנו צריכים את הרבי כאן", אך הרבי הבהיר, שכעת צריכים לצעוד במסירות נפש ולא למסור את הילדים לבתי הספר שלהם".

הרב אלטהויז מוסיף:

"הפחד מעתה ניכר על פניהם של החסידים. פעמיים בכל יום מבקרים היינו את הרבי, והדרים מחוץ לתחום שאלו על-ידי הטלפון – מה שלום בית רבי. שיחותיו הסוערות והנלהבות של הרבי פעלו רושם כביר. הדברים התפרסמו במקומות רבים, ומכל פינה זרמו ידיעות על ייסוד שיעורים חדשים, חדרים וישיבות.

"מאידך, חברי היבסקציה החלו לדבר סרה על הרבי. בעיתונות שלהם, בשפת המדינה ובשפת האידיש, פרסמו ידיעות על עבודת הרבי, וסיימו בדרישה: "כבר בא המועד לגרש את הצדיק מבירת רוסיה, לנינגרד, לאיי סלובקי"".


מכה נוספת לייבסקציה

בד-בבד, הנחית הרבי מכה כואבת נוספת על ראשי היבסצקיה:

בעיר לנינגרד פעל בית ספר מכובד של היבסקציה. מטרתו הייתה, להפיץ את ספרותה ואת עיתונה "עמעס", להסית את התלמידים ולעוררם לכפירה.

בשנת תרפ"ז, חשו לפתע הייבסקים, כי מעמדו של בית הספר הולך ונחלש. במקביל, התמעטו מאוד המנויים על עיתונם, וכך הידלדלה הכנסתם. הם ניהלו חקירה אודות הסיבות לכך, וזו הצביע על פעולותיו של הרבי, כגורם המרכזי. חמתו של ראש היבסקציה בערה בו, והוא הכריז בקול: "נחוץ להעבירו".



המעצר

חיפוש בבית

ביום שלישי, ליל ט"ו בסיוון תרפ"ז, מעט לאחר חצות, פרצו קלגסי היבסקציה, מלווים בפלוגת שוטרים מזוינים, לביתו של הרבי. הם ערכו חיפוש מדוקדק, ואסרו את כ"ק אדמו"ר הריי"ץ. כמה שעות קודם לכן, סיים הרבי לכתוב איגרת מיוחדת לכלל ישראל, בה מגלה את מזימותיהם הזדוניות של ראשי היבסקציה. הם הקדימו את פרסומה של האיגרת, ובכך גילו את פרצופם האמיתי.

החיפוש עבר תוך חילופי דברים קשים, בין אדמו"ר הריי"ץ ובני ביתו לבין פקידי הג.פ.או., אשר ניסו לשווא להערים על הרבי ולהפחידו. רבינו, בתשובותיו הקולעות, מלאות הלהב של מסירות נפש, עורר את בני ביתו שלא ליפול ברוחם, ולקוות לחסדי ה', שבוודאי לא תמו.

4 מסמך נדיר מתוך תיק החקירה של האדמו"ר הריי"צ

עימות חריף

כשהקישו שוטרי הג.פ.או. על דלת הבית, שהה הרבי בחדר האוכל, לאחר שסיים לקבל ליחידות. אל הדלת ניגשה אחת מבנותיו, ושאלה: "מי שם". ענו לה: "הממונה על הבניין". הרבי הגיב: "זה לא הממונה על הבית, אלא אנשי הג.פ.או.".

בעת כניסתם לדירה, הכריזו השוטרים בעזות: "שלוחי פקידי הג.פ.או. אנו. מי הוא שניאורסאהן והיכן הוא?" הרבי מצידו, השיב בקור רוח ובשפה ברורה:

"אינני יודע איזה שניאורסאהן אתם מחפשים. אם באתם למעונו של איש, בוודאי יודעים אתם מראש מי גר בדירה זו, ולמותר לכם כל הרעש וההפחדה הזו. דברו דבריכם, מה ומי דרוש לכם. נוסף על כך, הרי גם מנהל החצר, המכיר אישית את כל דיירי הבתים בחצר, הולך עימכם, ומדוע לכם להרעיש ולצעוק".

ראש השוטרים הגיב: "אינני צועק, זה טבע דיבורי. כנראה אינכם מודעים עדיין להתנהגותם של צירי הג.פ.או.. הראו נא לנו את דירתכם על מבואותיה ועל מוצאיה, למען נוכל להעמיד את המשמר הראוי כחוק. ואתם, בתור בעל הבית, תלכו איתנו להשגיח בעת החיפוש".

הרבי השיב:

"כן, כן. איני יודע אורחות הפקידות האמורה ואינני חפץ לדעתן. בלי ספק, טעות היא בידכם או עלילה מכוונת. בכל אופן, אחת היא לי, ואת צירי הפקידות האמורה לא יראתי, אינני ירא ולא אירא. את מבואי הבית ומוצאיו יכול גם מנהל החצר להראות לכם, ומעוני בידכם הוא לבקרו ולחפש בו כרצונכם, או כפי ה"חוק" שאתם אומרים. אותי בוודאי לא תפריעו מסעודתי".

דבריו של הרבי, שנאמרו בקור רוח וללא התפעלות, הותירו רושם עז גם על אנשי סלע אלה, ולרגע רפו ידיהם. הם הביטו על הרבי בתימהון רב, ושקט חרישי השתרר בבית. כעבור כמה רגעים, התעורר ראש הפלוגה, העונה לשם נחמנסון – אשר אביו היה נוסע חסיד ונסע  לליובאוויטש והוא עצמו למד אצל מלמד בנעוויל.

הוא ציווה על פקודיו:

"לכו עמדו על פתחי הבית לשומרם. אם יבקש מישהו להיכנס, פתחו לו את הדלת לרווחה. באם יחפוץ מאן-דהו לעבור מחדר לחדר, או ירצו לשוחח ביניהם, אל תאפשרו זאת. ראו הזהרתיכם".

נחמנסון פנה לעוזרו לולב – ממשפחת לולב החסידית, ואמר לו: "אנו ניגש לביצוע המלאכה". עם זאת, הבהיר נחמנסון, כי לא יפריעו לרבי לסעוד את ליבו. אחד השוטרים נצטווה להשגיח, שהכול מתנהל בהתאם לציוויו של ראש הפלוגה.

העיתון קול ישראל מדווח שמרכז אגודת ישראל פועלת להצלת האדמו"ר הריי"צ

בחדר הספרייה

כשפנו נחמנסון ולולב לעבר חדר הספרייה של הרבי, בו היו מונחים כתבי יד קודש, שלו ושל יתר נשיאי חב"ד, עצר רבינו בעדם, באומרו: "ידיים זרות, ובפרט ידיים כידיכם, לא תיגענה בכתבי קודש אלה".

בתום שעה וחצי של חיפושים בבית, הגישו השוטרים לרבי טופס, כדי שיחתום עליו. בטופס זה, מעיד החותם, כי נעשה חיפוש בביתו תוך שמירת כל החוקים, וכי הודיעו לו שנאסר. הרבי קרא את הכתוב והבהיר, כי לא יאשר שהדברים נעשו כחוק, בשעה שהעניין כולו תמוה בעיניו. והוסיף:

"אודות רצונכם לאוסרני, כנראה שבקשתם של בני ביתי, המבקשים בעדי, אינה מועילה. ברם, מוצא אני לנכון להעיר על כך:

"ברור לי, שכל העניין הינו טעות או עלילה, אשר שתיהן תתבררנה תוך יום או יומיים. כולם יודעים מי אני ומה מעשיי, וגם לא הסתרתי פניי. דר אנוכי באחת הערים הגדולות שבמדינה וביתי במרכז העיר, לרשותי עומד בית כנסת, ומדבר אני בו דברי חסידות מדי שבת ומועד. זאת אומרת, שלא הסתתרתי עצמי מעין רואים.

"נדמה לי, שהמאסר יגרום לפרסום בלתי רצוי. לדעתי, טוב יותר להמתין עימו עד שתתברר לכם האמת, במידה שהינכם חפצים בה. אם כוונתכם להאפיל על הטעות או על העלילה – במכסה עור כחש ושקר, ברור לי, שתתחרטו על כך. הכול יכולים הינכם לעשות, את שניאורסאהן לא תאסרו בחוטי כזב או בפתילי עלילה".

נחמנסון קטע את דבריו של הרבי, ואמר: "פקידות ג.פ.או. אחראית לפעולותיה, ואינה יראה מביקורת העולם. אם פקדה היא לאסור אתכם, יש לה בוודאי את היכולת לכך. מתפלא אני על דבריכם. דעו, כי אסיר הינכם".

הרבי הביע את תמיהתו על קטיעת דבריו, וסבלנותו של נחמנסון פקעה: "יכולים הינכם לבקש בקשות בדומה לכל אסיר, אבל מדוע מדברים הינכם לשון הרע? האם אינכם מבינים את המצב, שלא לשוחח איתכם באנו, ולא כדי לשמוע את בקשת בנותיכם ובני ביתכם?!"

נחמנסון פנה אל בנות הרבי, ואמר: "צאו מכאן, אם תדברו עוד רגע, תיאסרו כולכן". הוא הגביה את הרובה והוסיף: "בזה אדבר איתכן, ואז תעזבו את יופי הדיבור שלכן".

טוב בעומק הרע

הרבי השיב בתביעה: "דורש הנני, שתינתן לי רשות להניח תפילין ולהתפלל, ואם ירשה החוק, להעביר לי אוכל מאת בני ביתי". נחמנסון הגיב בחיוב: "יכולים אתם לקחת איתכם תפילין, ספרים, נייר ועט. מבטיח הנני לכם נאמנה, שאיש לא יפריע לכם להתפלל, לקרוא ולכתוב. עוד היום תשובו לביתכם, כי רק תישאלו שאלות בבית הסוהר, ולאחר-מכן תשובו הביתה".


בעוז ובגבורה

הרבי העריך, כי כעת, מפני הפחד, יחששו רבים לדבוק בתמיכתם הכספית בפעולותיו. לכן, ציווה להשיג סכומים נוספים מגמילות-חסד. הוא הורה לבני משפחתו לשגר, לכל מקום ומקום, את הסיוע הנחוץ שם, והבהיר, כי עד שישיבו ה' אליהם, ממונים הם תחתיו לנהל הכול בסדר מסודר.

לאחר-מכן, אמר הרבי דברים מרטיטים:

"ברור לי, אשר רשת הכינו לפעמי, באשמות כבדות ביותר, בעלילות נוראות, וגם ינסו להכריחני להודות על אשר לא חטאתי (כלומר, בעניינים שאינם נוגעים למלאכתי, מלאכת החזקת היהדות והחזקת התורה). ויהי מה, לא יפעלו אצלי מאומה. אם ישאלוני אודות עבודתי, אגיד את הכול, כלומר, שעוסק הנני בהחזקת התורה ולומדיה, במידה שהיא.

"אם ישאלוני מי הם חבריי המשתתפים עמי, אקח הכול על עצמי. ובכן, אם ח"ו יאסרו עוד את מי, ויאמרו לו, כי הוא על-פי יסוד דברים שאמרתי, תדעו, כי הוא שקר גמור…

"ברור לי, כי יש כבר חומר לעלילה רבה, אשר לולא זאת לא היו עושים צעד כזה. רואה הנני בפניו של נחמנסון, כי יודעים הם מה שעושים. בטח ראו חומר כזה, אשר מדמים בנפשם, כי יוכלו להרע לכלל ישראל על-ידי מאסר זה.

"בטוח הנני באלוקי אבותינו הקדושים, אשר הוא יתברך יפדני מידם, ואשוב אל עבודתי כבראשונה. שמרו לקיים את אשר אנוכי מצווה, אל ייפול לבבכם, והאלוקים יעזרנו. רק את הכתבים תיקחו מהבית, ותחלקום במקומות שונים בטוחים".

רשות להניח תפילין

בעוד אדמו"ר הריי"ץ מדבר, נכנס לולב לחדר והודיע, שעל הרבי למהר, כי ממתינה המרכבה. הרבי השיב: "זה מהדברים, שבמצב הנוכחי במדינה, לא ניתן לאחר. אף אלה, שמתעסקים כיום במאסרם של אחרים, יכולים להיות בטוחים, שתורם יבוא גם כן. למהר אסור, כי בין כה לא מפסידים זאת".

את חפציו השונים – אשר כללו טלית ותפילין, ספרים, בגדים ותרופות, נתן הרבי בידיו של אחד השוטרים, כדי שיישאם. בתגובה, קפץ לולב ואמר: "תנו לי את החבילה, כי חפץ אני לשאתה. חסידים נשארים חסידים. סבי היה נושא את חבילותיו של סבו של הרבי, ואני אשא את החבילה שלכם".

הרבי נטל את החבילה מידיו של לולב, ואמר: "סבכם היה חסיד, ולכן זכה לשאת את חבילותיו של סבי, למקום שהלך. אתם רוצים לשאת את חבילתי למקום שאתם רוצים שאלך. לא, זה לא יכול להיות. בדרככם לא אלך, אם כי חסידים נותרים חסידים".

הרבי שב והפקיד את החבילה בידיו של אחד השוטרים, נשק למזוזת הבית ויצא. בדרכו, שמע, כי בני ביתו מתחננים לפני השוטרים, שיאפשרו להם ללוותו, אך אלה מסרבים. הרבי הגיב על כך בתקיפות, ולולב נכנע שוב, והתיר את הליווי.

לאחר-מכן, אסר נחמנסון על בני הבית לצאת לרחוב, ותגובתו של אדמו"ר הריי"ץ הייתה תקיפה במיוחד. דבריו של הרבי הותירו את השוטרים בהלם, כי מעולם לא פנו אליהם מאן-דהו באופן דומה. נחמנסון נכנע אף הוא, והתיר לבני הבית לעקוב אחר הרבי, עד שייצא לדרכו.

הרבי הביט בשעון הגדול, אשר היה תלוי בחלון בית מסחר השעונים שמול ביתו, והשעה הייתה 2:20 לפנות בוקר. "היו בריאים וחזקו עצמכם. השי"ת יעזור לנו להתראות בקרוב בבריאות נכונה", איחל לבני משפחתו, ומיד יצאה המרכבה לדרכה – לבית הסוהר שפאלרקי.

בכך החל פרק חדש ודרמטי, בתולדות המאבק על חייה ודמותה של יהדות ברית המועצות. הרבי היה בן 47, בעת שנעצר על-ידי סוכני הג.פ.או..

בד"צ העדה החרדית: להרבות בתפילה להצלת האדמו"ר הריי"צ

בבית הסוהר "שפאלרקי"

 ניצחון לזמן קצר….

במעטה החשיכה, הוכנס הרבי לבית הסוהר שפאלרקי האיום, ששמו בלבד הטיל אימה ופחד בכל רחבי המדינה.

"כעת", פנה לולב אל הרבי, "הטריחו עצמכם, ואקח אני את חבילותיכם, אם תרצו בכך ואם לאו. כעת הינכם אורחינו, ועליכם למלא אחר פקודותינו". "כן", השיב הרבי בקול מתון ובטוח, "ניצחון גדול, אך משוכנע אני, שזהו ניצחון לזמן קצר בלבד".

הרבי דורש להתפלל

הם המשיכו להתקדם בתוך הבניין, כשנחמנסון ולולב מלגלגים כל העת על הרבי. הם הביעו את ביטחונם, כי או-טו-טו יבין אדמו"ר הריי"ץ את מצבו האמיתי, ויפתח את פיו. הרבי הריי"ץ, שידע, שאין בכוונתם להתיר לו להתפלל, הטיח בהם: מדוע לא אמרתם לי מלכתחילה את האמת?! נחמנסון צחק בקול גדול, והמשיך ללגלג ברשעות איומה.

מסרב להשיב לחוקרים

חדר הפקידות היווה אימת האסירים. אדמו"ר הריי"ץ מתאר ברשימותיו את האבסורד הנורא, שהתחולל בחדר זה. לדבריו הקדושים, האסיר היה נשאל שאלות שונות, ולאחר-מכן, הפכו תשובותיו להודאה בשורה של מעשים, שכלל לא עלו בדמיונו. הרבי מגדיר את החקירות באותו חדר, כ"יסוד הבנין אשר יבנה אחרי-כן החוקר והדורש", על בסיס דבריו של האסיר.

בהתאם לכך, כבר בכניסתו לחדר, כשהגישה לו אחת הפקידות גיליון שאלות, הבהיר, כי לא ימלא אחר הפקודה. "אין לי מה לכתוב. כל האמור בגיליון זה אינו מתייחס אליי, ואין לי מה להשיב עליו".

אסיר מספר 26828

אחד מראשי בית הסוהר, שנוכחותו בלבד הטילה אימה אף על הפקידים של שפאלרקי, דרש מהרבי למלא את הטופס, אך נתקל בסירוב תקיף. במקום לחתום, הצביע הרבי על שקריהם של שוטרי הג.פ.או., שהבטיחו לו, כי יוכל להתפלל ולשוב לביתו בתוך זמן קצר. הרבי תבע, כי יותר לו להתפלל, והבהיר, שאת הגיליון לא ימלא. עם זאת, הסכים למסור בעל פה את הדיווח הבא:

"אנוכי הרבי שניאורסאהן, בן הרבי המפורסם מליובאוויטש. תוארו אזרח נכבד לדורותיו, נולד בליובאוויטש, למד בישיבה, גר כשמונה וחצי שנה ברוסטוב וכשלוש שנים בלנינגרד. עוסק בלימודים: לימוד מחקר אלוקי, חסידות, ובירורי הלכות ומצוות דת ישראל. כמו כל היהודים שומרי דת, אין לו שום יחס אל מדיניות (פוליטיקה), ויותר אין לו מה לכתוב".

דבריו של הרבי נאמרו בהחלטיות, בקור רוח ותוך עישון מקטרת. הם הכניעו את ראשי בית הסוהר האיום, וויתרו על מילוי הטופס. אודות תביעתו הקדושה להתפלל, הודיעו לרבי, שראש הפקידים של המדור, אליו יובל תיכף, ימסור לו את ההחלטה.

הפקידה רשמה את דבריו הקדושים של אדמו"ר הריי"ץ, והגישה לו כדי שיחתום. הרבי קרא את הכתוב, ולאחר שמתח קו על כל אחת מהשאלות, כדי להבהיר כי לא ענה עליהן, חתם. לאחר-מכן, ניתן לרבי תג הזיהוי – יארליק, שמספרו: 26828, והוא יצא לדרכו אל המדור הבא.

בנין ה'שפולרקע' –  בית הסוהר ומפקדת הקג"ב כאן נאסרו האדמו"ר הריי"צ וחסידים רבים.

התפילין מושלכות ארצה

בעודו ממתין לפקיד, התבונן הרבי בכך, שיתכן, כי הסיבה למאסר היא כדי שלראשונה בהיסטוריה, יתפלל יהודי לאלוקיו בתוך בית הסוהר שפאלרקי. בתוך כך, נפתחה לפתע הדלת ומול הרבי ניצב חייל מזוין. "צאו הנה", הורה. "זהו הילקוט והשמיכה שלכם?" שאל בכעס.

הרבי השיב בחיוב, והבהיר, כי התפילין הן החשובות לו ביותר. הוא הוציא אותן מילקוטו, וביקש רשות להקדיש 10-15 דקות לתפילה, בחדר זה. החייל סירב לבקשה, והבהיר, כי יתר החפצים "יקרי הערך", אשר בילקוט, יוחרמו בינתיים. הוא העניק לרבי שובר, המאשר, כי קיבל מידיו שעון פשוט וחמישים ושמונה רובל.

התפילין של רש"י נותרו בידיו הקדושות של אדמו"ר הריי"ץ, והחייל מצידו, נשא את הילקוט ובו כמה חפצים – בהם יתר זוגות התפילין וספרים, תמורת כמה מטבעות שקיבל מהרבי.

הם צעדו לעבר המדור הבא, כשלאורך הדרך, מעורר מראהו הנורא של הרבי, גלי צחוק מכל כיוון. אלה לא פעלו על אדמו"ר הריי"ץ כל רושם, וניכר היה, כי מעייניו נתונים לעניין אחד בלבד: מתי יניח את התפילין היקרות, אותן נשא בידיו הקדושות.

הרבי נכנס עם החייל למדור הבא, המוגדר ברשימותיו הקדושות, כ"מסכת גהינום מדור שלישי". במהלך הילוכם, התחנן לפני החייל, שיתיר לו להניח את התפילין, והוסיף, כי הצעדה המהירה קשה לו מאוד. השומר סירב לבקשות, והבהיר, כי אם יתמיד הרבי בהתעקשותו אודות התפילה, יובל לצינוק. הצעדה נמשכה בקצבה המהיר, למרות מצבו הבריאותי החמור של הרבי.

אדמו"ר הריי"ץ ניסה להסביר לחייל, כי יהודי דתי הינו, וזקוק הוא לרגעים ספורים כדי לכרוך את רצועות התפילין. החייל הבהיר בתגובה – תוך עישון מקטרת, כי יודע הוא היטב מה הן תפילין ומה היא תפילה, אך את משאלתו של הרבי לא ימלא.

לאורך הדרך, סיפר החייל לרבי באריכות, אודות שלל העונשים המצמררים, הקיימים בשפאלרקי. הוא סיווג אותם לקבוצות, וחילקם לרמות חומרה שונות. החייל ציין, כי אם ייגזר עונשו של הרבי לאות ב מספר ה, יהיה מצבו טוב מאוד, משום שעונש זה הינו מוות בירייה, ללא ייסורים כלשהם.

ואכן, בהיותו בקומה הראשונה הניח אדמו"ר הריי"ץ את התפילין "של-יד", ובטרם הניח את ה"של-ראש", הציץ לעברו החייל ממרומו שבקומה השלישית, וחמתו בערה בו. כחץ מקשת ירד אל רבינו, הכהו מכות חזקות ודחפו לאחור. הרבי התגלגל מכל שליבות הסולם, ורק בנס לא נשברו ח"ו ידיו ורגליו.

החייל ציווה על אדמו"ר הריי"ץ לקום, ולא, יירה בו באקדחו. "עזור לי לקום ואקום, ואם אין אתה עוזר לי, לא אוכל לקום", אמר הרבי לחייל. "אם חפץ הינך להמיתני – בכוחך הוא, אין איש רואה, רק האלוקים, הרואה הכול, ישלם לך כגמולך", הוסיף.

בחדר 160

ה'חדר', אליו הוכנס אדמו"ר הריי"ץ, היה תא בגודל של 2X4 מטר, שנועד לאכלוס אדם אחד בלבד. עתה הצטופפו בו שלושה עצירים והרבי הוא הרביעי. אחד מהם יהודי ושניים, להבדיל, נכריים.

בחדר זה, לא היה ניתן להבחין ביום יום לבין לילה. האשנב שהיה בו, הוסתר בקיר שממול, וכך לא חדר אור היום אל החדר. רק מתוך הסדרים הקבועים בבית הסוהר, כמו השעה שבה הביאו מים חמים וכדומה, ניתן היה לזהות את שעות היום.

שביתת רעב

לאחר-מכן נשמע כרוז: "היכונו לקבל מים חמים", וכל אחד מהאסירים הכין את צנצנת המים, אשר לו. הרבי לא טעם מהמים, והודיע, כי כל עוד לא ימומשו ההבטחות שניתנו לו, בהן קבלת התפילין, סידור וספרים, וכן ביקור רופא – ישבות רעב.

בינתיים, התפלל הרבי ללא תפילין וקרא פרקי תהלים. תפילתו הקדושה, התנהלה בקול רם ובניגון חב"די עתיק, כשהאסירים מאזינים לה היטב. השומר, שמעבר לדלת, חירף וגידף, אך הרבי לא התחשב בכך. כותלי הכלא ומוראותיו נגוזו ונעלמו, בעיני רוחו הקדושה. לאחר התפילה, התיישב הרבי ואמר דברי תורה באוזניו של האסיר היהודי, שעיניו החשוכות, אשר נשאו את פחד המוות, הוארו לפתע.

ברשותו של הרבי הייתה עט, והוא ניצלה כדי להעלות על בדילי סיגריות את דברי התורה שאמר, כמו גם זיכרונות מהמאסר ומילדותו. לפתע, נפתחה הדלת, וכחיה פרועה, זינק עליו השומר בשצף קצף, הרביץ לו באגרופיו והשתפך עליו במטר קללות רוסיות עסיסיות. בעיקר, בערה חמתו של השומר, על העזתו של הרבי להשתמש בעט, דבר האסור בשפאלרקי: "איזו עבודה פרטית כותב הינך כאן?!" תהה בגסות.

הוא חטף את העט מידיו הקדושות, ועזב את התא, תוך שממטיר קללות רבות.

מאוחר יותר, זכה הרבי לביקור רופא, אך מעייניו הקדושים היו נתונים להשגת התפילין, יותר מאשר לשיפור מצב בריאותו הרעוע. לפועל, לא שבו התפילין אל הרבי אף לאחר הביקור.

יצוין, כי 'קביעתו' של הרופא הייבסקי הייתה, שמצבו של אדמו"ר הריי"ץ הינו "שפיר" כדי לשבת במאסר. עם זאת, הרבי באצילותו, דן את הרופא לכף זכות, שפעל תחת לחץ ולא לפי החלטתו החופשית.

אסירים מוצאים להורג באמצע תפילת ערבית 

בלילה, התעקש הרבי לעלות על יצועו רק לאחר השעה אחת עשרה, בה ניתן להתפלל את תפילת ערבית. הפקיד פעטיא הביע כעס על העיכוב, אך הרבי הסביר לו את הסיבה לכך ואף ביקשו לדווח לו בשעה זו. פעטיא קיים את הבקשה, והרבי התפלל את תפילת ערבית.

לפתע, בעת קריאתו את "שמע", נחרד אדמו"ר הריי"ץ עד עמקי נשמתו. הוא שמע, כיצד מוציאים אסירים שונים מהחדרים – להורג.

עוד קודם לכן סיפרו לרבי, שכניו לחדר, על הזוועה המתחוללת בבית הכלא מדי לילה, ואודות החשש הכבד המלווה את כל אחד מהאסירים, שמא יימנה בלילה זה עם אותם אומללים המוצאים להורג. עם זאת, שמיעת האירוע עצמו הייתה שונה לחלוטין.

די היה בשמיעה זו כדי לשבור את רוחו של הגיבור הגדול ביותר. אולם, הרבי לא התפעל, והמשיך לעסוק בדבר אחד ויחיד: קבלת התפילין. הוא שב ותבע זאת מהסוהרים, אך הם לא נענו לדרישותיו, וכך עברו להן כמעט ארבעים ושמונה שעות, בהן לא בא מאכל ומשקה לפיו הקדוש.


החקירה והאישומים

פניהם של החוקרים הרצינו. אחד מהם, הגוי הגדול שבחבורה, החל למנות את סעיפי האישומים נגד הרבי:

* הנך נאשם בתמיכת הריאקציה בססס"ר.

 * הנך נאשם בחתירה מהפכנית נגד הממשלה.

 * יהודי ברית המועצות הדתיים רואים בך אוטוריטה עליונה ומושפעים ממך.

 * יש לך השפעה גם על חלק מהאינטליגנציה היהודית ברוסיה הסובייטית, ובעיקר רבה השפעתך על הבורגנות האמריקאית.

 * הינך מנהיגם של מורדי האור.

 * יודעים אנו, שניצלת את השפעתך, ופרשת על פני ברית המועצות כולה רשת גדולה של חדרים וישיבות, ויתר מוסדות הדת.

 * הינך מנהל קורספונדנציה חשאית, באמצעות שגרירויות חוץ לארץ, על הנעשה בברית המועצות.

 * הינך מקבל סכומי כסף גדולים מחוץ לארץ, עבור הגברת הדת בברית המועצות ולמאבק בממשלה הסובייטית.

" כששב הרבי והתעניין אודות התפילין שלו, נטפלו אליו בדרישה, כי יסיר את טליתו הקטנה. הרבי הבהיר בתגובה: "אם תכריחוני להסיר את הטלית קטן, לא אוסיף לענות על שאלותיכם. אם ברצונכם להסיר ממני את הטלית קטן באגרופים ובאקדחים – נסו נא לעשות זאת". או אז הרפו מדרישה זו.

חוליה בשלשלת הזהב

הרבי סיים את הסיפור, והוסיף: "גם אתם, כשיהיו לכם ייסורים – תשתנו".

במהלך החקירה, התעניינו החוקרים אודות גילו של הרבי, ותגובתו הקדושה הייתה: "זוהי שלשלת זהב, שנמשכת למעלה ממאה וחמישים שנה. בכל דור מיתוספת חוליה אחת – חשובה יותר או פשוטה יותר, אך חוליה בשלשלת הזהב".

מוות בירייה

חקירתו של אדמו"ר הריי"ץ ארכה שעות רבות, ובסיומה, לפנות בוקר של יום שישי, אמר לולב לרבי: בעוד עשרים וארבע שעות תומת בירייה! זו הייתה כוונתו של לולב, ולא היו אלה דברי הלצה. ואכן, קומוניסט מפורסם, שהשתדל לטובת הרבי, אמר באותו יום לאחת מבנותיו: "התפללי, שאביך יישאר בחיים".

הרבי שב לחדרו שבור ורצוץ, והמשיך בשביתת הרעב. אחר הצהריים, הופיע לפתע בחדרו איש ג.פ.או. יהודי, שמסר לו את התפילין שלו ואת ספריו. הרבי הצהיר באוזניו: "לא אסעד את האוכל של בית הסוהר. רק מה שיובא לי מביתי, ויהיה זה לחם בלבד. מים חמים לשתייה אקח מבית הסוהר, בתנאי שאדע, שהורתחו בדוד מיוחד למים".

איש הג.פ.או. התרתח: "האם חושב הינך להעניק הכשר על מטבח בית הסוהר?!" "אינני רב", השיב הרבי, "ואינני נותן הכשרים". מיד לאחר-מכן הניח את התפילין. ואכן, הג.פ.או. נכנע, ובאותו יום קיבל הרבי מים חמים, שהורתחו בהתאם לציוויו הקדוש.

בהמשך, העביר השומר לרבי שלוש חלות שלמות, "לחם משנה" לשבת, שהובאו עבורו מביתו. צעד זה העיד על יחס מיוחד – שנאלץ הג.פ.או. להעניק לרבי, משום שהסדר הרגיל היה, שכל דבר הנכנס לבית הסוהר נחתך לחתיכות קטנות, מחשש שמוברח משהו בפנים.

השומר, בראותו זאת, שינה אף הוא את יחסו אל הרבי, ועובדה זו התבטאה בהזדמנויות רבות. כך לדוגמה, הקיש מדי ערב בהגיע השעה אחת עשרה על דלתו של הרבי, כדי שיתפלל ערבית.

בסעודות השבת, קידש הרבי על החלות וברך ברכת "המוציא" בקול רם, מלווה ניגון חב"די מיוחד. הסעודות עצמן הורכבו מפרוסת חלה וממעט מים קרים מהברז. במוצאי השבת, בירך הרבי את ברכת "בורא מאורי האש" על שני גפרורים, שקיבל מהשומר הידידותי, ולאחר-מכן אמר "וייתן לך" בשמחה פנימית גלויה.

שמירת שבת

"על-פי חוק המלוכה, צריכה להיות במשרד בית הסוהר תמונה של כל אסיר. מכיוון, שמסיבה מסוימת, לא צולם הרבי טרם כניסתו לבית הסוהר, באו לצלם אותו בתא מאסרו, ביום השבת. באותה עת, התפלל הרבי כשטליתו מכסה את פניו. כשנכנסו לתאו והבחינו במחזה זה, הלכו להם.

"כעבור משך זמן באו שוב. הרבי אחז עדיין באמצע התפילה, אך טליתו לא כיסתה את פניו. כשהבחין בהם נכנסים עם כל ציוד הצילום, עשה תנועה בידו, בהראותו, שאינו יכול להפסיק כעת. הם נבהלו והלכו להם.

"כעבור זמן מה באו פעם שלישית, ואז אמר להם הרבי, שמכיוון שהיום שבת, אסור לו להצטלם. הם הלכו להם ודחו את הצילום למועד אחר".

אבי לא מש ממני בבית הסוהר

ברבות הימים, סיפר הרבי הריי"ץ לחסידים על קורותיו בבית הסוהר, וציין: "מספרים, שכשאדמו"ר הזקן ישב במאסרו, היו אצלו הבעל שם טוב והמגיד ממעזריטש. כעת אין זה פלא אצלי: אבא לא מש ממני".

בביקורו בישיבת תורת-אמת בירושלים, בשנת תרפ"ט, הוסיף, שעובדה זו, שאביו לא מש ממנו מרגע המאסר ועד לשחרור, היא שהחזיקתו כל העת. הרה"ח ר' חנניה יוסף הלפרין ע"ה, שנכח בישיבה בעת הביקור, תיאר את דבריו הקדושים:

"הרבי סיפר אז הרבה על המאסר והגאולה. זכור לי שאמר, כי לאורך כל המאסר, התנהגותם של הייבסקים היהודים הייתה חמורה מזו של הגויים. הם הכו ילדים קטנים מכות רצח, כדי לשאוב מהם מידע על העומדים מאחוריהם. עם זאת, הדגיש, שכל זה נראה כך רק מהעולם הזה, ואילו מהעולם הבא רואים אחרת לגמרי.

"הרבי אף התבטא אז, שלאורך כל תקופת המאסר לא הייתה שעה שלא ראה בה את אביו, ועובדה זו היא שהחזיקה אותו".  



                                                             פעולות להצלת הרבי בעולם היהודי

האמרי אמת אוסף ילדי ישראל להתפלל על הרבי

הידיעה על המאסר עוררה סערה בקרב יהדות העולם, וזו איחדה את כלל החוגים והשכבות.

באותו זמן, התגורר רוב מניינם ובניינם של חסידי חב"ד, בתוך גבולותיה של רוסיה. באנגליה ובצרפת התקיימו קהילות חב"דיות קטנות, ואילו במזרח אירופה, שכנו מרכזים חב"דיים בריגה ובוורשה בלבד. כוחם של חסידי חב"ד ברחבי העולם היה אם כן דל מאוד, אך כל זה לא מנע מכלל החוגים והזרמים לפעול לצידם.

בלטבייה התקיימו אסיפות קדחתניות, בעיירה "בולדרוי", בדירתו של השו"ב התמים ר' מרדכי חפץ הי"ד, ובעיר ריגה, בדירתו של ראש הקהל, חבר הפרלמנט הלטבי והחסיד הנלהב, ר' מרדכי דובין הי"ד. השפעתו של דובין חרגה הרחק מתחומי מפלגתו, והוא ניצל זאת היטב עבור שחרורו של הרבי.

רבני גרמניה מצידם, גייסו למאבק את הציר הסובייטי בברלין, מר קרסטינסקי, שפנה אל הדרגים הגבוהים במוסקבה. מר שניאור זלמן רובשוב (לימים 'שז"ר'), ניצב אף הוא במרכז הפעילות החשאית, שרבים מפרטיה לוטים עדיין בערפל. ממקום מושבו בברלין הפעיל את קשריו המסועפים, כדי להניע ראשי מדינה, דיפלומטים, סופרים ואנשי רוח, למען הצלתו של הרבי ושחרורו.

כשנודע דבר המאסר בפולין, הורה מרן בעל ה"אמרי-אמת" מגור זצ"ל, לכנס את כלל ילדי ישראל לתפילה מיוחדת, ולנקוט בכל הפעולות האפשריות כדי להביא לשחרורו המלא.

המנחת אלעזר מבטיח עולם הבא להצלת הרבי

כ"ק האדמו"ר הגה"ק בעל ה"מנחת אלעזר" ממונקאטש גייס סכום עצום של מאה אלף מטבעות צ'כיות, כדי לשחרר את הרבי. הוא שיגר את ההון אל אחד מגדולי המשפטנים, כדי שיעשה הכול למען השגת מטרה זו. כשהתנה עורך-הדין את פעילותו בכך שיובטח לו עולם הבא, תוך סירוב ליטול את הכסף, הזמין מיד המנחת-אלעזר שני סופרים, וכתב וחתם זאת על תעודה מיוחדת. ה"מנחת אלעזר" אף  פנה אף אל נשיא צ'כיה מאסאריק, ותיאר את הרבי כ"אוטוריטה הגדולה ביותר בעם היהודי".


בזכות שמירת שבת

בימים הבאים, נתנה פעילותם של יהדות העולם בכמה הקלות בתנאי מאסרו של רבינו. כך לדוגמה, בתום תשעת ימי מאסר, הותר לרבי, לכתוב מילים אחדות לבני משפחתו. הרבי דיווח, שחש בטוב, וביקש לקבל את בגדי השבת שלו. ואכן, ביום שישי, הובאו לו בגדיו ואבנטו.

כשלבש את הבגדים בערב שבת, משמש הרבי בכיסים, בהתאם לציווי השולחן-ערוך, ומצא באחד מהם מכתב קטן. הייתה זו איגרת, שקיבל במוצאי השבת שטרם המאסר, ואז קרא בה והכניסה לכיס מכנסיו. כעת, השמידה הרבי בזריזות וכך ניצל מסכנה.

בערב, קיבל את השבת בחגיגיות, בקול רם ובניגון ח


עונש המוות בוטל

וועד החסידים, שניהל את הפעולות לשחרורו של הרבי, לא התפעל מההקלות שניתנו בתנאי מאסרו. דרישתו הייתה אחת: לבטל את גזר-דין המוות שהוטל על רבינו הריי"ץ, ולשחררו לחופשי.

ואכן, למרבה השמחה, הצליחו החסידים בפעולותיהם. את הבשורה על כך קיבלו חברי הוועד, באמצעות הטלפון, בסיומו של אחד מדיוניהם: עונש המוות בוטל, והומר בגירוש לעשר שנים לאיי סלובקי. היה זה נס למעלה מדרך הטבע, ולאושרם של הנאספים לא היה גבול.

עם זאת, החלטתם הנחושה הייתה, לפעול לשחרורו של הרבי באופן מוחלט. משלחת מיוחדת פנתה שוב אל יושבת-ראש הצלב האדום, כדי שתפעל על ראש הג.פ.או. של רוסיה, שיבטל כליל את פסק הגירוש. ואכן, הגב' פישקובה המשיכה במאמציה הכבירים.


הרבי מסרב לעמוד בפני החוקרים

ביום חמישי, ראש חודש תמוז, בשעה אחת עשרה בבוקר, התייצבו בחדרו של הרבי שלושה שוטרים, וציוו עליו לקום. הסדר בשפאלרקי היה, שעל האסיר לעמוד, בעת שנמסרת לו הודעה כלשהי על-ידי אחד הסוהרים. העמידה מסמלת קבלת מרות, ובדיוק משום כך סירב הרבי ליישמה. הרבי העביר להם את התנגדותו – בשפת האידיש.

אחד השוטרים היה יהודי, והוא הבין את תשובתו של אדמו"ר הריי"ץ. הם מצידם הודיעו לרבי, כי במידה ולא יקום, יוכה. רבינו, שהיה נאמן להחלטתו לא לייחס לסוהרים כל חשיבות, השיב להם: "נו…". הם אכן הכוהו, והלכו להם.

כעבור זמן מה, נכנסה קבוצה שנייה של שוטרים, עימה נמנה לולב, שאמר לרבי: "רבי! מדוע אינכם מצייתים לשוטרים, הלוא ברצונם לבשר לכם על הקלה במצבכם? למה לכם להרגיז אותם?! אם דורשים הם לעמוד – יש לעמוד". הרבי לא הגיב. לולב הוסיף: "הרי שוב יכו אתכם", וגם לכך לא הגיב הרבי. הם אכן הכו את רבינו שנית. אחד מהם חבט ברבי מתחת לסנטר, והותיר אצלו כאב למשך זמן רב.

הרבי נקרא לגשת לשולחן הכתיבה, שם הציג לפניו לולב תעודה רשמית, עליה נכתב תחילה "מיתה בירייה", ולאחר-מכן נמתח קו על מילים אלו ונוספה המילה "נייעט". בשורה השנייה נכתב "עשר שנה גלות סלובקי", ושוב נמתח קו, בהוספת המילה "נייעט". בשורה השלישית נכתב :"שלוש שנות גלות לקוסטרומה".


שלוש שנות גלות לקוסטרומה

לולב הבהיר לרבי:

"מצבך בעיר קוסטרומה יהיה קשה מאוד, סבל וייסורים רבים מוכנים לך שם. יכול הינך להציל את נפשך ממצוקות, אם תסכים להשתתף בוועידת הקהילות היהודיות, פרי יוזמתה של קהילת לנינגרד. תפרסם הודעה, ששב הנך מהתנגדותך לוועידה, ותצא לחופשי מיד".

הרבי השיב בתקיפות: "אינני מתחרט ואינני חוזר בי. יכולים אתם לאיים עלי בעונשים הכבדים ביותר, ולא תשפיעו עלי לשנות את דעתי ואת החלטתי. יכולים אתם אף לשלחני לסיביר, אם רצונכם בכך". במשך שעה ארוכה ניסה לולב לשכנע את הרבי, להסכים למתווה שהציע, אך הרבי בשלו: "מתנגד הנני לוועידת הקהילות".

לולב הורה להשיב את הרבי לתאו, וכעסו, כמו גם זה של ראש הג.פ.או. המקומית, היה עצום. רצונם היה לנקום ברבי נקמה איומה, אך החלטתה של הג.פ.או. במוסקבה, להגלותו לקוסטרומה, מנעה זאת בעדם. ואז נצנץ רעיון במוחם: הם יובילו את הרבי לקוסטרומה – בשבת.

מסרב לנסוע בשבת

לולב וראש הג.פ.או., שתכננו להוביל את הרבי בשבת, הודיעו לו בתגובה: "אין לך רשות לנסוע, אלא במסע הרגיל במחלקה השנייה". הרבי התעניין מיד מתי יגיע לקוסטרומה, ותשובתם הייתה צפויה: "בשבת". הרבי הבהיר נחרצות, כי בשבת לא ייסע.

באותו ערב, הורשה הרבי להתראות עם בני ביתו – מעבר לסורגים, ובקשתו המרכזית הייתה, שיפעלו לכך, שלא יאלצוהו ח"ו לנסוע בשבת.

החסידים ניסו לפעול את העניין בדרכים שונות, אך לשווא. לולב סירב לוותר על הנקמה היחידה שנותרה בידיו. לא נותרה ברירה, אלא לפנות בפעם המי יודע כמה, ליושבת-ראש הצלב האדום.

הוועד ממוסקבה שיגר אליה משלחת מיוחדת, אשר העמידה אותה על המשמעות מרחיקת הלכת, שתהיה לחילול שבת ח"ו מצידו של הרבי. הגב' פישקובה הבטיחה לעשות הכול כדי למנוע את הגזירה, ונפגשה מיד עם ראש הממשלה הסובייטית ריקוב. הוא אכן טלפן, בנוכחותה, אל ראש הג.פ.או. של רוסיה, והורה לו, לדחות את הנסיעה עד לאחר השבת.

לולב חרק שן, אך לא ויתר, ופנה אל הרבי בהצעה נוספת: "אם תיסע בשבת, אשחרר אותך מבית הסוהר תיכף ומיד". "אשב כמה שאשב, אך בשבת לא אסע", השיב לו הרבי. כך סוכלה מזימתו של לולב פעם נוספת.


בשורת השחרור – ג' תמוז

ביום ראשון, ג' בתמוז, בשעות הצהריים, נקרא הרבי למשרד הכלא, שם ניתנה לו בשורת השחרור משפאלרקי. הוענקה לו אף רשות לשהות בביתו, במשך כשש שעות לערך, טרם הנסיעה לקוסטרומה. עם זאת, הובהר לרבי, כי עליו להופיע בתחנת הרכבת לקראת השעה שמונה בערב, אז ייצא אל העיר קוסטרומה, השוכנת על נהר הוולגה. במידה ולא יעמוד בכך, ישוב לבית הסוהר.

שובו של הרבי לביתו יצר רעש גדול ברחבי לנינגרד, ומכל עבר ופינה באו לברכו. הרבי מצידו, פנה תחילה לחדרו והתפלל. חסידים, שהקשיבו לתפילתו מאחורי הדלת, סיפרו, כי אף לב של אבן היה נמס לשמע התפילה.

שמחתם של החסידים, בפוגשם את הרבי, הייתה עצומה. הרה"ח ר' מנחם מענדל פוטרפס ע"ה היטיב לבטא, ברבות הימים, את תחושתם של חסידי חב"ד ביום ג' תמוז תרפ"ז: "אתם הצעירים חוגגים את חג הגאולה י"ב תמוז, אך דעו לכם, כי הגאולה מבחינתנו הייתה בג' תמוז, שאז ניצל הרבי מגזר-הדין הקשה…" היה אומר, ולא נרגע מבכיו.

הרבי נושא דברים חוצבי להבות

השעה שבע בערב, והרבי מתכונן לדרכו. בתו, הרבנית הצדקנית מרת חיה מושקא, וחתנו, הרש"ג, הצטרפו לנסיעה, יחד עם הרה"ח ר' אליהו חיים אלטהויז. הרבי הריי"ץ הסביר, כי בתו האמצעית היא המתאימה ביותר מבין בנותיו, ללוותו ברגעים אלה.

תחנת הרכבת הייתה צפופה בהמון רב, שבא להיפרד מהרבי. רבים השתוקקו להצטרף לנסיעה וללוותו כמה תחנות, אך הג.פ.או. אסר למכור כרטיסים לנסיעה זו.

בעמדו בתחנת הרכבת, טרם היכנסו לקרון, פנה הרבי אל קהל הנאספים בדברים חוצבי להבות אש, שגאון יהודי עתיק לוהט בהם:

"נושאים אנו תפילה להשי"ת – יהי ה' אלוקינו עמנו כאשר היה עם אבותינו אל יעזבנו ואל יטשנו, שיש בכך גם בקשה וגם הבטחה, אשר יהיה השי"ת עמנו כאשר היה עם אבותינו.

 "אף שאין יכולים אנו להידמות לאבותינו, שהיו בעלי מסירות נפש בפועל ממש על התורה והמצוות, וכמאמר הידוע, שאמר אחד מאבותינו הקדושים זצוקללה"ה (בעת שדרשה אז המלוכה מהרבנים להנהיג שינויים בחינוך ובמצב הרבנים והרבנות):

 "לא מרצוננו גלינו מארץ ישראל, ולא בכוחותינו אנו נשוב לארץ ישראל. אבינו מלכנו יתברך הגלה אותנו מאדמתנו ושילח אותנו בגלות, והוא יתברך יגאלנו ויקבץ נדחינו מארבע כנפות הארץ, ויוליכנו קוממיות, על-ידי משיח צדקנו, לארצנו, במהרה בימינו אמן.

 "אבל ידעו נא כל העמים, אשר על פני האדמה, כי רק גופותינו נמסרו בגלות ובשעבוד מלכויות, ואילו נשמותינו לא נמסרו לגלות ולשעבוד מלכויות. חייבים אנו להכריז גלוי לעין כל, שבכל מה שנוגע לדתנו, לתורת ישראל, למצוותיו ולמנהגיו, אין מישהו שיכפה עלינו דעתו ואין שום כוח של כפייה רשאי לשעבדנו.

 "עלינו להצהיר בכל תוקף עקשנותנו היהודית, ובכל תוקף כוח המסירות נפש היהודית, זה אלפי שנה, אל תגעו במשיחי ובנביאי אל תרעו".

 "כך דיבר יהודי בעל מסירות נפש, ואנו אין לנו אפילו התוקף האמיתי למחות בפני כל העולם ולהוקיע מעשי התעתועים של כמה מאות צעירים, יהודים ריקים ושובבים, המתעללים ביהודים וביהדות. ידוע לכל, שהחוק (בהגבלות ידועות) מרשה ללמוד תורה ולקיים מצוות, ורק דברי מסירה ועלילות גורמים לשלחנו לבתי מאסר ולעבודת פרך.

 "וזוהי בקשתנו מהשי"ת: אל יעזבנו ואל יטשנו, ייתן לנו השי"ת התוקף הנכון, שלא נירתע מפני ייסורי הגוף, ואדרבה, לקבלם בשמחה. וכל עונש ח"ו, המוטל עלינו בגלל החזקתנו חדר ללימוד התורה ולקיום המצוות, יוסיף לנו התחזקות בחיזוק היהדות. עלינו לזכור, כי מאסר ועבודת פרך אין אלה אלא ייסורי שעה, ואילו התורה, המצוות וישראל, נצחיים הם.

 "שלום לכולכם, היו בריאים וחזקים בגשמיות וברוחניות. הנני מקווה להשי"ת, שעונשי הזמני יכניס בעזהשי"ת כוחות נוספים בחיזוק היהדות הנצחית, ויקוים בנו, אשר יהיה ה' אלוקינו עמנו כאשר היה עם אבותינו אל יעזבנו ואל יטשנו, ולכל בני ישראל יהיה אור ברוחניות ובגשמיות".

דבריו של הרבי הפכו למוטו של המחתרת החסידית בברית המועצות. על פיהם וברוחם נעשו כל הפעולות לחיזוק היהדות, והודות להם, נשמר הזיק, שהפך להתעוררות יהודית ולעלייה רוחנית גדולה.

האדמו"ר הרייצ מודה להגרי"ח זוננפלד זי"ע על ברכותיו לחג הגאולה י"ב תמוז

י"ב תמוז – בשורת השחרור

חסידיו של הרבי, ובראשם חברי הוועד ממוסקבה, היו נחושים לפעול את שחרורו המלא. עלתה סברה, לפנות אל התובע הראשי של רוסיה, בבקשת חנינה, אך זו נשללה על הסף, כי לשם כך היה עליהם להמתין שישה חודשים לפחות. החלטת הוועד הייתה אפוא, לפנות אל מי שהצליחה עד עתה למעלה מן המשוער, הלוא היא יושבת-ראש הצלב האדום.

הגב' פישקובה נענתה לאתגר ברצון. תחילה, תבעה מראש הג.פ.או. של לנינגרד מסינג, לבל יפריע לשחרורו של הרבי. אולם, מסינג דחה זאת על הסף. לדבריו, בבתי הסוהר יושבים כמרים ומוסלמים רבים, ואם ישוחרר אדמו"ר הריי"ץ, יאמרו, כי השלטון במוסקבה שייך לז'ידים. מסינג הבטיח נחרצות, כי אם ייצא הרבי לחופשי, ימצא הוא מיד תואנה כדי לאוסרו שוב.

הגב' פישקובה, בעידודם של חברי הוועד, לא אמרה נואש. היא המשיכה לפעול בכל החזיתות, עד שהביאה לבלתי ייאמן – שחרור מלא של הרבי.

הבשורה על כך ניתנה ביום שלישי, י"ב תמוז. היה זה, כאשר הופיע הרבי במשרדי הג.פ.או. בקוסטרומה, בלוויית הרה"ח ר' אליהו חיים אלטהויז, להתייצבות השבועית המוטלת עליו.

כשניגש לאשנב, אמר לו הפקיד התורן, שהיום זהו יום מנוחה והלשכה סגורה, וכי עליו לבוא מחר. הרבי השיב נחרצות: "הרי אמרו לי להתייצב אחת לשבוע, וכעת עלולים להעליל עלי עוד משהו. לפחות תרשום שהגעתי לכאן". אולם, התורן בשלו, מסרב אף לרשום. הרבי עמד על תביעתו, אך הוא נותר דבק בעיקשותו.

באותם רגעים, חלף במקום פקיד חשוב של הג.פ.או., כשהוא רוכב על אופנוע. הוא הבחין בשני אנשים, הלבושים באופן מוזר, עומדים באשנב של הלשכה ומתווכחים עם הפקיד התורן. איש הג.פ.או. ניגש אליהם והתעניין לרצונם, והרבי הסביר לו במה המדובר.

הבכיר התעניין לשמו של בן שיחו, והרבי השיב: "שניאורסאהן". איש הג.פ.או. הגיב מיד: "נדמה לי, שהתקבלו עבורך ניירות, שצריך לשחרר אותך". הרב אלטהויז נדהם, ואמר לו: "אתה מתלוצץ". הוא בתגובה, הבהיר: "אצלנו אין ליצנות". וכך, בסבר פנים יפות ובידידות, בישר לרבי על טלגרמה מיוחדת שהגיע ממוסקבה, למרות שהיה זה יום חגם, בעקבותיה:

"פטור הינך מכל התייצבות נוספת. הגיעה פקודה לתת לך שחרור מלא, ומאושר הנני להיות הראשון לבשר לך על גאולתך".

בהוראה ממוסקבה, הביע בכיר הג.פ.או אף התנצלות בפני אדמו"ר הריי"ץ: "לפעמים מתרחשת טעות, ומבקשים את מחילתו של הרבי".



שער הספר "נשיאים במאסר"



הגאולה

עם פרסום הידיעה אודות גאולתו של הרבי הריי"ץ ממאסרו, צהלו ועלזו אלפי חסידי חב"ד, ברוסיה ובעולם כולו.

העולם היהודי כבר השלים בפחד עם הגזירה האיומה, שהיום או מחר תכבה ח"ו היבסקציה את נשמתו הקדושה של הרבי הריי"ץ, ולפתע נבקעו שערי בית הסוהר. כוח הקדושה ניצח את הטומאה ניצחון מוחלט, והעולם כולו שוכנע באמיתות המילים "שומר ה' את כל אוהביו" ו"לא יאונה לצדיק כל און".

שחרורו של הרבי, היה הנס החשוב ביותר של הדור הקודם. היהדות כולה חגגה את ניצחונו של המאבק, למען שמירת התורה והמצוות. מאסרו של הרבי, סימל עמידה בלתי מתפשרת נוכח הקומוניסטים, ואילו חג הגאולה י"ב תמוז, העניק מרץ ועידוד, לכל אלה שנאבקו במסירות נפש על שמירת התורה והמצוות.

 

ברוך הגומל לחייבים טובות

אדמו"ר הריי"ץ הגיע לביתו שבעיר לנינגרד, ביום שישי, ט"ו תמוז, מלווה בשליחים מיוחדים מטעם קהילת קוסטרומה. המון רב נהר לבית, אך הרבי סירב לקבל פני איש.

בשבת, פרשת פינחס, עלה הרבי לתורה ובירך ברכת "הגומל". לאחר הקידוש, אמר מאמר נוסף בשם "ברוך הגומל", ביאור על המאמר הראשון, שאמר בי"ג תמוז בקוסטרומה. בעת הסעודה, שהפכה לסעודת הודאה, אמר את המאמר "שאו ידיכם קודש".

בד-בבד עם השמחה הגדולה, ברור היה לחסידים, כי המשך מגוריו של הרבי בלנינגרד, תחת אפם של מסינג ולולב, הינו מסוכן ביותר. ואכן, באותם ימים, הופיע בעיתון הייבסקי "עמעס" מאמר חריף נגד הרבי, ובו הובעה דרישה לאוסרו שוב. לולב, נחמנסון ומסינג מצידם, לא נחו ולא שקטו. הם סירבו להשלים עם העובדה, שברוסיה הסובייטית, יוצא רב, הנאבק בג.פ.או., כשידו על העליונה.

עקב כך, עזב הרבי, בסוף חודש תמוז, את לנינגרד והתיישב בכפר מלחובקה, הסמוך לעיר מוסקבה.

לא אמכור רגע אחד מייסורי…

לאחר יציאתו את רוסיה לריגא, החסידים שאלו את הרבי הריי"ץ  לתחושתו לאחר כל מה שעבר עליו, והשיב: "אם יציע לי מישהו למכור לי במיליארד, רגע אחד של ייסורים בעתיד – לא אקנה. ואם ירצה מישהו לקנות אצלי עבור מיליארד, רגע מייסוריי בעבר – לא אמכור".

"לא אותי בלבד גאל הקב"ה"

לאורך השנים, כתב רבינו הריי"ץ איגרות רבות, בהן קרא לכולם להתוועד בימי חג הגאולה ולקבל החלטות טובות. הרבי הבהיר את משמעותו של חג הגאולה י"ב בתמוז, בציינו:

"לא אותי בלבד גאל הקב"ה בי"ב תמוז, כי אם גם כל מחבבי תורתו הקדושה שומרי מצוה, וגם את אשר בשם ישראל יכונה, כי כל איש ישראל, מבלי התחשב עם מצבו הפרטי בשמירת וקיום המצות, לבו תמים עם ה' ותורתו.

"היום שנים עשר לחדש תמוז הוא יום חג גאולת עוסקי הרבצת תורה, כי ביום ההוא נודע גלוי לעין כל, כי העבודה הגדולה אשר עבדתי בהרבצת תורה וחיזוק הדת, מותרת היא על פי חוקי המדינה, הנותנת זכות וחופש לשומרי דת כמו לשאר אזרחי המדינה.


גדולי ישראל ביקשו לציין את היום הגדול

ואכן, ימים י"ב וי"ג תמוז נקבעו כימי חג ומועד בין חסידי חב"ד, ובקרב רבים מבני ישראל.

גדולי ומאורי ישראל בדור הקודם, בהם, כ"ק האדמו"רים רבי נחום טברסקי מרחמסטריווקא ורבי שמעון שלום קאליש מאמשינוב, רבה של ירושלים הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד ורבים נוספים, יצאו מגדרם כדי להביע את תודתם לבורא עולם על הנס שעשה לעם ישראל, וקראו לאחינו להתוועד בימים אלה שבת אחים גם יחד.

גם בק.ג.ב. שמעו של חג הגאולה..

"זמן מה לאחר גאולת י"ב תמוז, נאסר על-ידי הג.פ.או. אחד מחשובי הרבנים, וכשניסה להוכיח להם, כי נאסר על לא עוול בכפו, השיבו לו: "מדוע אתם פוחדים מהמאסר? אדרבה: כך יתווסף עוד חג אצל החסידים". והסבירו אנשי הג.פ.או.: "כשאסרו את הליובאוויטשער, התווסף החג של י"ב תמוז, וכשיאסרו אתכם ואחר-כך ישחררו אתכם – יתווסף עוד חג".

1 תואר פניו של מרן האדמו"ר הריי"צ מליובאוויטש זי"ע