למה המלך תיגמל רק את היועץ ולא את שומר הראש? - הסגולה לזכות לישועה מעל לדרך הטבע - למה התקבלו תפילותיו של רבי עקיבא ולא של רבי אליעזר? • הרב ישעיה וינד בזווית מיוחדת לפרשת השבוע, פרשת פנחס

תחביב מיוחד היה למלכים בתקופות הקדומות. מדי פעם היו יוצאים ליער עם קבוצה מצומצמת של כמה מקורבים ואנשי משמר המלך, ומנסים לצוד ציד. שאיפתם הייתה תמיד לצוד חיה נדירה ומיוחדת יותר. כדוגמת אריה או דוב וכדו'.

שעות היו מסתובבים ביער חודרים למעמקיו פנימה יותר ויותר בכדי להגיע לחיות אלה. כאשר הצליחו בכך היו מביאים אותו הביתה, מקלפים את עור החיה, והופכים אותו לפוחלץ. זו הייתה סמל גאוותו של המלך שהצליח לצוד חיה מיוחדת שכזו.

קרה פעם שתוך כדי החדירה ליער פנימה התנפלו על המלך קבוצת שודדים מזויינים. אך שומר הראש הראשי, לא איבד עשתונות, התחיל להילחם איתם והצליח להרוג כמה שודדים והשאר ברחו ונסו על נפשם.

אחרי תקופה שוב קרה מקרה דומה, המלך הסתבך במעמקי היער וקבוצת שודדים התנפלה עליו. לרוע מזלו הפעם לא היה איתו אף אחד משומרי הראש. המלך יצא לבד עם אחד היועצים בלי שומרי ראש וליווי צבאי.

שניהם מאד נבהלו, אך תוך דקה התעשת היועץ שלף את האקדח שהיה ברשותו, ונלחם איתם ראש בראש. מלחמה עיקשת ניהל איתם, ובסופו של דבר הצליח להבריח אותם. מרוגש מהחוויה המפחידה הגיע המלך הביתה. והחליט להעניק פרס מיוחד ליועץ שהציל את חייו.

שאלו אותו השרים, 'יסלח לנו המלך, אך למה ההפליה הזו בין שני האנשים הנאמנים למלך. לפני תקופה הציל שומר הראש את חייך ולא קיבל כלום. ואילו כעת כאשר היועץ הציל את חייו, הינך נרגש מאד ומשלם לו על מה שהוא עשה?'

ענה להם המלך 'אסביר לכם מה ההבדל ביניהם. שומר הראש שמלווה אותי ושומר את צעדי, התמנה בדיוק לתפקיד הזה, לשמור עלי. שנים שהוא התאמן לכך, ומנוסה גם בקרבות מול קבוצות. אך היועץ כלל אינו מלומד קרבות, תפקידו אחר לגמרי והוא גדל במסגרות אחרות. מדרך הטבע הוא לא היה אמור להשיב מלחמה. אך טבעי היה שייבהל ופחד מצמית יתקוף אותו, במקרה כזה היו הורגים, או לפחות לוקחים אותי בשבי. כאשר היועץ התגבר על פחדו הטבעי, החזיר מלחמה, ואף הצליח להבריח אותם, הרי הוא התעלה על עצמו מעל ליכולותיו הטבעיות, ברור שמגיע לו פרס מיוחד במינו על כך'.

במעשה זה, שסיפר הבן איש חי, נבין את הפסוק בתחילת פרשת השבוע, כאשר הקב"ה רוצה לתת שכר לפנחס "פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם". רבים מפרשני המקרא מתקשים למה מפורט כאן שוב הייחוס של פנחס. מספר פעמים כבר נזכר בפרשיות הקודמות מי היו אביו וסבו.

מסביר האדמו"ר רבי צבי אלימלך מדינוב זי"ע בספרו 'אגרא דכלה', שלפעמים ישנם שני אנשים המקיימים מצוה, אך אחד מהם יקבל שכר ענק, והשני יקבל שכר קטן. על מה ולמה ההפליה הזו? ההבדל ביניהם הוא, שהראשון היה צריך להתאמץ מאד ולהתגבר על טבעו בכדי לקיים את המצוה, ואילו השני אותה מצוה באה לו בקלות, ללא שום מאמץ מיוחד.

גם אם התוצאה שווה ובתכל'ס שניהם קיימו את המצוה, בכל זאת השכר יינתן לכל אחד אך ורק דרגת הקושי שבאה לו מצוה.

אהרן הכהן ידוע היה במידת החסד שלו. אוהב שלום ורודף שלום. לא היה מסוגל לריב עם מישהו. ואף לא לראות בכלל שתי יהודים רבים. כידוע שכאשר היה מתוודע לבעל ואשה, או שכנים שרבים, לא היה נח ולא היה שקט עד שהצליח להשלים ביניהם.

לכן כאשר נפטר אהרן מהעולם כתוב "ויבכו אות כל בית ישראל". כאשר נפטר משה רבנו, איש האלוקים כתוב רק "ויבכו בני ישראל את משה". מסבירים חז"ל 'בני ישראל' הכוונה לגברים, הם בעיקר בכו. ואילו בפטירת אהרן בכו 'כל' בית ישראל, דהיינו גם הנשים והילדים. משום שהיה משכין שלום בין איש לאשתו ובין משפחה למשפחה.

ברור שגם את בניו, נכדיו, ומשפחתו, חינך אהרן הכהן בדרך זו, להתרחק מכל זיק של ריב ומחלוקת, ולרדוף שלום.

כאשר ראה פנחס שנשיא ישראל חטא והבין שצריך להרוג אותו, היה זה בשבילו מעשה בלתי אפשרי. הוא, פנחס הרחמן בן בנו של הרחמן ואוהב השלום, דווקא הוא בעל המידות הנאצלות שהיה נזהר מכל טיפת כעס, יקפוץ לפני כולם ויעשה מעשה קנאות שיש בו רוע ואכזריות?
עבורו היה זה מאמץ עילאי בל יתואר, התגברות על טבעית על מידותיו.

מכאן ההדגשה המיוחדת כאן בפסוק "פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן". דווקא הוא איש השלום עשה פעולה המנוגדת לחלוטין לאופיו המרוסן. לכן הוא יקבל שכר מיוחד, "הנני נותן לו את בריתי שלום והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם".

סגולה נפלאה, כותב האדמו"ר מדינוב, בהמשך לדברים האלה. כאשר אדם זקוק לישועה מיוחדת מעל לדרך הטבע, ישתדל לקיים מצוה המנוגדת לטבעו. כאשר הוא ישבר את הטבע שלו, הוא ממשיך עליו מידה כנגד מידה, ובורא עולם ישבור עבורו את דרך הטבע, ויזכה לישועה על טבעית.

הדבר כבר מוזכר בגמרא (תענית דף כ"ה:) מעשה ברבי אליעזר שירד לפני התיבה ואמר כ"ד ברכות ולא נענה. ירד רבי עקיבא אחריו ואמר: אבינו מלכנו אין לנו מלך אלא אתה. אבינו מלכינו למענך רחם עלינו. וירדו גשמים. כאשר ראו זאת החכמים הבינו שתפילותיו של רבי עקיבא נשמעות בשמים יותר מתפילות רבי אליעזר. יצאה בת קול משמים ואמרה: לא מפני שזה גדול מזה, אלא שזה מעביר על מידותיו וזה אינו מעביר על מידותיו.

נסכם את הנושא במאמרו של הרה"ק רבי אלימלך מליז'נסק זי"ע: "האדם לא נברא אלא לשבר את הטבע".

הכותב הינו מנהל רוחני ומרצה ב'הידברות' וראש כולל אהבת תורה.