במערב להשתעשע באופציית השלטת שלטון דמוקרטי במדינות ערב, אך כעת ברור יותר מתמיד, שלטון דמוקרטי לא יכול להתקיים במדינות ערב. סקר חדש מציג ממצאים המאשרים את הטענה הזאת. אז מה הפתרון? • הדר' מסביר

רבים במערב מייחלים ליום שבו תשלוט הדמוקרטיה בעולם הערבי והאסלאמי, שכן דמוקרטיה משמעותה בחירות חופשיות, משטר לגיטימי, זכויות אדם, חרות הדיבור, חופש ההתארגנות, שלטון החוק, שוויון בין אזרחים, תקשורת חופשית וכל שאר התכונות היפות ההופכות את החיים במערב לטובים, נוחים ורצויים. הדמוקרטיה בראייה המערבית היא האופן היחיד שבו אפשר לנהל מדינה סבירה, יפה ומסודרת.

כאשר פרץ ”האביב הערבי“ בשלהי שנת 2010 היו רבים במערב שהחלו לראות את פרחי הדמוקרטיה מבצבצים מתוך כיכר אלתחריר בקהיר ומכסים את מדבריות המזרח התיכון, ופרפרים שנולדו בהפגנות הצעירים של תוניסיה מרפרפים מעל המערכות הפוליטיות האכזריות של מדינות המזרח התיכון. וכאשר עלו האחים המוסלמים לשלטון במצרים, באמצע 2012 ,בצורה דמוקרטית כמובן, טענו נביאי הדמוקרטיה שגם תורכיה היא דמוקרטיה אסלאמית, ואין בכך שום דבר רע.

מאז עברו שמונה שנים ומה שהתברר הוא שהדיקטטורים נפלו – לחלוטין או חלקית – בחמש מדינות ערביות (תוניסיה, מצרים, לוב, תימן וסוריה) אבל דמוקרטיה לא צמחה תחתיהם אלא סוגים אחרים של דיקטטורה: דאעש בסוריה ובעיראק, סיסי במצרים, טרור בלוב, מלחמה בתימן והרס טוטאלי בסוריה. גם תורכיה – אם הדמוקרטיות האסלאמיות – הפכה בימים אלו לסולטנות עותומנית נוסח ארדוע‘אן, באופן דמוקרטי כמובן.

במקביל להידרדרות המשילות בעולם הערבי, הולכת ומתגברת המעורבות האיראנית החודרת לארצות הערבים דרך החריצים המתרחבים במבנה החברתי המעורער, ואיראן שולחת אל מדינות ערב את המיליציות שלה כדי לבסס לעצמה נקודות אחיזה בהן. בכל מקום שאיראנים מגיעים אליו, המלחמות הופכות לאכזריות יותר ומסובכות יותר לפתרון. הכסף האמריקני הרב – יותר ממאה מיליארד דולר – שהממשל של אובמה נתן לאיראנים במזומן, הפך לשמן רותח על מדורות המזרח התיכון. עכשיו דורשת איראן לקבל 300 מיליון אירו במזומן מהגרמנים. לשם מה?

הציבור הערבי איננו עיוור, איננו חרש ואיננו טיפש, אלא מבין היטב את המצב, וגלי הבורחים מהמזרח התיכון לאירופה מעידים על הייאוש המקיף את כל רחבי המזרח התיכון מהאפשרות לפתור את בעיות האזור באמצעי אירופי יפה ונחשק כמו דמוקרטיה. במאמרים קודמים שפרסמתי בבמה זו בשנים האחרונות עמדתי על הקושי להעתיק פתרון מתרבות אירופה כדי לפתור בעיות במזרח התיכון, בשל ההבדלים הגדולים והמשמעותיים בין תרבות אירופה ותרבות המזרח התיכון.

בימים אלו ערך אתר אילאף – העיתון המקוון הערבי הראשון והגדול ביותר – סקר שבו עלו ממצאים מדאיגים מאוד, המאשרים את הטענה שלי שדמוקרטיה איננה ולא יכולה להיות מיושמת באזור הזה. להלן יובאו כמעט במלואם הדברים שפורסמו באתר אילאף על ידי חיאן אלהאג‘ירי (תוספותיי בסוגריים, מ.ק.):

”כאשר הבחירות מביאות ילד נכה! רוב ערבי: לא ולא!! איננו מאמינים בהגינות דמוקרטית בארצנו“.

”אילאף שאל את קוראיו: ’האם אתה מאמין בהגינות של הדמוקרטיה במדינות ערב?‘ רוב מוחלט ענו: לא ולא. זו למעשה התנגדות לאביב דמוקרטי שהרס את הארצות, הגלה את התושבים והוליד ילדים נכים שאינם מאמינים בדמוקרטיה. אחרי שהוצת ניצוץ המהפכות הערביות החדשות בעקבות ’מהפכת היסמין‘ בתוניס, ואחרי שהחלו לצוץ באופק סימני האביב הערבי אחרי חורף דיקטטורי ארוך בשנים, פלח רחב של הערבים התבשרו בשינויים לכיוון הדמוקרטיה, רחוקים משימוש בסיסמאות מצלצלות כמו ’צרכי התקופה‘ ותירוץ המלחמה בישראל כדי לדחות את הדמוקרטיה ולסתום פיות. אלא שהרוחות נשבו בכיוון שלא השתוקקו לו ספינות הנוער הערבי המשתוקק לחברה פוליטית פלורליסטית, לחרות דעה, פיתוח חברתי וכלכלי מתמשך המתבסס על ביטול רעיון המונופול השלטוני, הכלכלה ’המלחמתית‘ ומצב החירום שהפכו את הזמני לקבוע ואת )השלטון( המשתנה ליציב".

שפת התהום

”אילאף שאל את קוראיו במשאל השבועי שלו: ’האם אתה מאמין בהגינות של הפעולות הדמוקרטיות במדינות ערב?‘ התשובות היו שלילה גורפת, שכן שיעור המיואשים מההגינות של הפעולות הדמוקרטיות במולדת הערבית היה מעל %96 ,לעומת שיעור זעום, כ-%4 ,שעדיין בוערת בהם גחלת המהפכנות".

”אכן מכאיב לראות שהייאוש בקרב העם הערבי מגיע עד שפת התהום. אך עוד לפני שנתייחס לסיבות הגורמות לפער הזה בין התשובות לשאלה שנשאלה, אין מנוס מלהודות שיש בפועל משבר קשה שהדמוקרטיה בעולם הערבי מצויה בו כיום. הדוגלים בדמוקרטיה מצויים במשבר קשה בשל צניחה חדה באטרקטיביות הרעיונית והפופולארית לסיסמאות שהם משמיעים אותן מזה עשרות שנים: ’מדינת חוק‘, ’חילופי שלטון‘, ’שוויון מלא באזרחות‘, ’זכויות האדם‘, בייחוד לאור התגברות חדה ומדאיגה בתודעה הלאומית ובסכסוכים האתניים".

”הדבר המדאיג הוא שהתודעה הזו והסכסוכים הללו שולטים כיום בחברות ’מתקדמות‘ לכאורה, המתבססות מבחינה פוליטית על פלורליזם מפלגתי שהן מתפארות במורשת הדמוקרטית שלהן ומתגאות בין העמים בכך שהן מייצאות את יסודות הדמוקרטיה אל ’עולם שלישי‘ ששולטות
בו דיקטטורות".

(כאן מגיע תיאור קצר של משבר הדמוקרטיה ועליית הימין הלא דמוקרטי באירופה בשנים האחרונות).

”ואם זה המצב במערב, אז איך יהיה המצב אצל הערבים? ’מלחמות ההסתלקות‘ מהאביב הערבי הפכו לגלויות, שכן החברות הערביות התרגלו לפקודות ’עשה ולא תעשה‘ ואינן מסוגלות לקבל את ’הדיון והשותפות‘. הערבים מסרבים באופן גורף לקבל את עיקרון שלטון העם, הזכות לפקח על האחראים ולבוא איתם חשבון, אפילו במקרה של קיום מוסדות פרלמנטאריים שקמו על ידי כאילו-בחירות. סירוב זה מהווה בסיס רחב היקף לחיים פוליטיים מזויפים אצל הערבים".

”מכאן אין ברירה אלא להודות בכך שהחיים הפוליטיים הערביים בעשור השני של המאה ה-21 הם עדיין בני ערובה של גחמות השליטים, מי שמסתובב סביבם ומי שמבצע את פקודותיהם ביד קשה. כל דיבור על תחרות דמוקרטית הגונה ואמיתית על כס השלטון בארצות הערבים, איננו
אלא חלום מנופץ, וזה מה שאומר הרוב הגדול של הקבצה שהביעה את דעתה בסקר שערך ’אילאף‘“.

”השאלה על האמון שרוחשים הערבים לאליטות היא שאלה לגיטימית, בייחוד במדינות ערביות שאינן יכולות להפריד בין דת ומדינה ואינן מקבלות דיבור על ליברליזם, אפילו מוגבל. היזאע אלמג‘אלי אומר: התירוץ להפרדת הדת מהמדינה בעולם האסלאמי אחרי קריסת הח‘ליפות העות‘מאנית לא בא כתוצאה של מהפכות, מרידה וסירוב החברות האסלאמיות נגד השלטון שהתבסס על בסיס דתי (ז“א ממגמה חילונית), אלא בא בגלל שבעלי השלטון הם אלו אשר שעבדו את הדת למדינה כאמצעי ליצירת לגיטימציה להימצאותם בשלטון, לרדות בעם ולנהוג בו בעריצות (ז“א כדי לשחרר את הדת מכבלי השלטון). כך, בעולם הערבי, כאשר קמה הקריאה להפריד את הדת מהמדינה (הסוציאליזם הערבי במצרים, הבעת‘ הסוציאליסטי בסוריה ועיראק), הדת הייתה רק אמצעי ליצור יותר עריצות, לא אמצעי לקידום ההגינות הדמוקרטית בחברות אשר השתוקקו מאז ומעולם להיות חברה אזרחית, המאמינה ש‘מה של הקיסר לקיסר, ומה של האל לאל‘.

”אלא ששמונה שנים של ’אביב ערבי‘ שעברו מאז ’מהפכת היסמין‘ בתוניס הביאה לתוצאות מפחידות בנוגע לדמוקרטיה שניסתה להיות הגונה והולידה שלטון של אסלאמיסטים שאין בו זכר לדמוקרטיה, באופן שבניה של הדמוקרטיה בגדו בה. התוניסאים, הלובים, התימנים, המצרים והסורים שאפו לחברה שתצא מתחת לגלימת הדיקטטורים, ושאיפתם הדמוקרטית הזו הכניסה אותם אל חברה אסלאמיסטית ולתוך מאבקים על פרשנות גזירות השריעה האסלאמית ועל הפיכתה לחוקת
המדינה…“ (עד כאן).

”המאמר באילאף ממשיך בכיוון זה, אך מחברו שוכח לספר לקורא על הקושי המהותי בהחלת דמוקרטיה על חברה אסלאמית, קושי הנובע מהסתירה הפנימית העזה בין האסלאם ובין אבני היסוד של הדמוקרטיה: האסלאם מבוסס על חוקי אללה והוראותיו, ואילו הדמוקרטיה מבוססת על בחירת אנשים לפרלמנט ועל חוקים מעשי ידי אדם. האסלאם קובע שמוסלמי נמצא מעל כל בני הדתות האחרות, ואילו דמוקרטיה מבוססת על שוויון בין בני כל הדתות. האסלאם אינו מתיר למתוח ביקורת עליו ועל אמונותיו ומצוותיו, ואילו הדמוקרטיה מאמינה בחרות המחשבה, הדיבור, הפרסום והביקורת. הקוראן קובע ש‘הגברים ממונים על הנשים‘, ואילו דמוקרטיה מאמינה בשוויון מגדרי".

לכן, כדי להיות דמוקרטיה אמתית, חברה אסלאמית חייבת לצמצם את הדת למרחב הפרטי והמשפחתי ולהוציא אותה כליל מענייני המדינה והחברה. כל עוד חברה אסלאמית חשה מחויבת לאסלאם כחברה, יהיה לה קשה מאוד, אם לא בלתי אפשרי לחלוטין, להפוך לחברה דמוקרטית.

זו אחת הסיבות לכך שהעליתי את רעיון האמירויות, כפתרון היחיד היכול לשרוד בסערות הפוליטיות של המזרח התיכון.

הכותב הוא מזרחן ומרצה במחלקה לערבית באוניברסיטת בר-אילן. הטור פורסם בעיתון 'יום ליום'.