את בית המקדש העלו באש אחר חצות היום, ובכל זאת, אחר חצות היום כבר יושבים על כסאות גבוהים, קוראים פסוקי נחמה, ובחלק מקהילות ישראל נהגו הנשים לנקות ולשטוף את הבית / מאמר מיוחד על הזמן בו נולד משיח, ועל השמחה ברגעי החורבן

"אמרו אותו היום שנכנסו אויבים לעיר והחריבו בית המקדש, היה חוץ לירושלים יהודי אחד חורש במחרשתו, וראה שהפרה שהיה חורש בה הפילה את עצמה לארץ…שמע קול אומר: מה לך לפרה, הנח אותה, שהיא צועקת על חורבן הבית ועל מקדש שנשרף היום. שמע האיש, מיד קרע את בגדיו, ותלש את שערו וצעק, ונתן אפר על ראשו ובכה … לאחר ב' או ג' שעות עמדה הפרה על רגליה ורקדה ושמחה… שמע קול אומר טעון וחרוש כי בשעה זאת נולד משיח, שמע האיש רחץ פניו וקם ושמח הלך לביתו …. " (מדרש איכה).

שער הכוונות הוא שמו של ספר קבלה מכתבי האר"י שכתב רבי חיים ויטאל, ושם כתוב כדלהלן: "מה שנהגו ביום תשעה באב במנחה לומר פסוקים של נחמות וגם לקום ולשבת על הספסלים למעלה ואדרבא נראה מן התלמוד בבלי כי לעת ערב הציתו אש בהיכל ביום ט"ב ונשרף בעת המנחה וכפי"ז היה ראוי להחמיר במנחה יותר מבשחר אבל הענין יובן במה שדרשו בגמרא ע"פ מזמור לאסף אלקי' באו גוים כו' והקשו מזמור קינה מבע"ל ותי' כי בתחי' התחילו האויבים להרוג את בני ישראל ואז חשבו ישראל שלא יהיה ח"ו תקומה למפלת' ויכלו ח"ו בחרב האויבים ובראותם שהציתו' אש בהיכל לעת ערב שהוא זמן המנחה אז אמרו מזמור ושמחו שמח' גדולה וקבלו נחמה כי אם ח"ו לא היה הקב"ה משליך חמתו על העצים ועל האבנים לא היתה תקומה לשונאי ישראל וכמשז"ל כלה את חמתו ויצת אש בציון. ונמצא כי לעת מנחת ערב שהציתו אש בהיכל אז אמרו ישראל מזמור וקבלו נחמה על צרתם א"כ המנהג הנז' הוא טוב ונכון. ונלע"ד ששמעתי ג"כ ממוז"ל טעם אחר והוא כי אז במנחת ט"ב נולד המשיח הנקרא מנחם כנז' במדרש איכה רבתי".

כלומר, למרות שבשעה זו הציתו באש את בית מקדשנו ותפארתנו, דווקא עכשיו אנחנו מתחילים להתעודד, לומר פסוקי נחמה ומותרים כבר לשבת על כסאות גבוהים, שכן אנו שמחים על כך שהקב"ה שפך חמתו על עצים ואבנים, ויותר מכך, האר"י הקדוש כותב כי בני ישראל, בזמן החורבן "שמחו שמוחה גדולה". הסבר נוסף, הוא לפי המדרש כי כבר בתשעה באב, ברגעי החורבן, נולד מושיעם של ישראל.

ומתי אירע הדבר? לא בשנה שלאחר מיכן, אלא באותה השנה – בה בשעה שראו כיצד הציתו את האור בבית המקדש, כאשר היה תוקף החורבן והגלות, דווקא אז שמחו שמחה גדולה. הרבי מליובאוויטש זצוק"ל מסביר כי דווקא בעת שריפת בית אלוקינו, נתגלה גודל חיבתן של ישראל אצל הקב"ה, שאפילו כאשר נמצאים בתכלית הירידה למטה מטה ביותר, עד למצב ש"מפני חטאינו" אין ברירה, כביכול, אלא לשרוף את בית המקדש רח"ל, הנה גם אז הדבר אינו פוגע בחיבתם של ישראל והקב"ה "כלה חמתו על העצים ועל האבנים", והותיר את קיומו הנצחי של עם ישראל.

הרה"ק רבי צדוק הכהן מלובלין זיע"א כותב בספר פרי לצדיק: "וכן בכל דור ודור נולד בט' באב בחינת המשיח וכמו בשעת הבריאה של אדם הראשון נולד ביום ו' ורוח של משיח, איתא במדרש ורוח אלוקים מרחפת על פני המים זה רוח של משיח".

וכן נפסק להלכה כי אין אומרים תחנון בתפילת מנחה של ערב תשעה באב. הערוך השולחן מסביר "כי אנו מובטחים בהשם יתברך שעוד יתהפכו הימים האלה למועדים ושמחה וימים טובים", והמג"א מסביר: "ולי נראה טעם אחר מפני שבזמן בית שני היה יו"ט תשעה באב והיה מרבין בסעודה אף עכשיו לא זזו ממנה להיות לזיכרון שייהפך במהרה בימינו לששון ולשמחה". מרן הבית יוסף כותב על "מנהג קדום, שהנשים רוחצות ראשן מן המנחה ולמעלה ביום ט' באב… כי המשיח נולד ביום ט' באב".

במגילת איכה כתוב: "כָּל מְכַבְּדֶיהָ הִזִּילוּהָ כִּי רָאוּ עֶרְוָתָהּ", מסבירה הגמרא במסכת יומא, "אמר ריש לקיש: בשעה שנכנסו נכרים להיכל ראו כרובים המעורין זה בזה". והקשה הריטב"א הלא המצב בזה של כרובים מעורים זה בזה מראה על זמן שישראל עושים רצונו של מקום? ומתרץ רבי צדוק הכהן מלובלין, כי מיד כשראו ישראל את התגשמות דברי הנביאים וחורבן הנורא הרהרו בתשובה והתעוררה אהבה של מעלה כלפיהם כימים קדמוניות, וכך נראו הכרוכים כמעורים זה בזה.

בחלק גדול מעדות ישראל, איטליא, תורכיה, לוב, תונס, מרוקו, וחלק מיוצאי ג'רבא, נהגו נשים צדקניות ביום ט' באב אחר חצות, לנקות ולארגן את הבית. הרב אדיר כהן כותב כי יש המספרים שבתחילה מרן החיד"א אמר להם לבטל מנהגם, ושוב שמע שמדברות ביניהן ברוב תמימותן שהרב הזה אינו מאמין בביאת המשיח. ומיד השיבן למנהגם הראשון המיוסד על האמונה בלידת המשיח ובגאולה.

בספר ארחות חיים (הלכות תשעה באב אות י"א) כתב וז"ל: אך מנהג קדום שהנשים רוחצות ראשן מן המנחה ולמעלה ביום ט' באב. והזקנים הראשונים ז"ל הנהיגו זה ועשו סמך לדבר זה על מה שאמרו בהגדה כי המשיח נולד ביום ט"ב, וכמו שעשו זכר לחורבן ולאבילות כן צריך לעשות זכר לגואל ולמנחם כדי שלא להתייאש מן הגאולה. וזה האות לא הוצרך רק לנשים וכיוצא בהן שהן חלושי הדעת, אבל אנחנו כולנו מאמינים בני מאמינים ובטוחים בנחמות הכתובות שנויות ומשולשות בספרי הנביאים, אך הנשים שאינן יודעות ספר צריכות חיזוק. עכ"ל.

כותב הרב כהן כי מכל מקום כיום לא נהגו ברחיצת הגוף אלא בנקיון הבית, ולכאורה יש מקום לחלק בין רחיצה שאסורה מן הדין, לבין שטיפה ונקיון הבית והצעת המיטות שאין בהם כל איסור מן הדין. וכן כתב לחלק בזה מרן מלכא הגר"ע יוסף זצ"ל בספר חזון עובדיה – ארבע תעניות (עמוד ד"ש). אלא שסיים, והאידנא אכשור דרי, וכל הנשים אשר נשא לבן אותנה בחכמה, באמונה שלימה, שאף אם יתמהמה נחכה לו, וזאת ע"י החינוך שמקבלות בבית יעקב וכיוצא בה, כן ירבה וכן יפרוץ, ולכן אין מקום להקל להן ודינן כמו האנשים שהאבל נמשך עד ליל מוצאי ט"ב. עכ"ל.

מספרת הגמרא בסוף מסכת מכות: "וכבר היה ר"ג ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע ורבי עקיבא מהלכין בדרך ושמעו קול המונה של רומי מפלטה מאה ועשרים מיל והתחילו בוכין ורבי עקיבא משחק אמרו לו מפני מה אתה משחק אמר להם ואתם מפני מה אתם בוכים אמרו לו הללו כושיים שמשתחוים לעצבים ומקטרים לעבודת כוכבים יושבין בטח והשקט ואנו בית הדום רגלי אלהינו שרוף באש ולא נבכה אמר להן לכך אני מצחק ומה לעוברי רצונו כך לעושי רצונו על אתת כמה וכמה.

"שוב פעם אחת היו עולין לירושלים כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים התחילו הן בוכין ור"ע מצחק אמרו לו מפני מה אתה מצחק אמר להם מפני מה אתם בוכים אמרו לו מקום שכתוב בו והזר הקרב יומת ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה אמר להן לכך אני מצחק דכתיב ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו וכי מה ענין אוריה אצל זכריה אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה באוריה כתיב לכן בגללכם ציון שדה תחרש בזכריה כתיב עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת בלשון הזה אמרו לו עקיבא ניחמתנו עקיבא ניחמתנו".

נסיים בתפילה כמו שראינו בהתגשמות חזון הנביאים ובחורבן בית המקדש, כן נזכה לנבואת יחזקאל "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלָ‍ִם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים", במהרה בימינו אמן.