הסיפור לפניכם, אינו מעשה שהיה, הוא מעשה שקורה.
התור במכולת ביום שישי, ארוך מתמיד. זה אמנם לא כמו בסופר מרקט, שם התורים ארוכים במיוחד, לפעמים כשעה וחצי עמידה בתור.
אבל במכולת ביום רגיל התור הכי ארוך זה 5 דקות ביום שישי, זה 20 דקות יכול להגיע. כמעט ולא, אבל יכול.
כאן במכולת, כמו פעם, תוכל לקנות חצי תריסר ביצים. כשתסיים את הקניה, תוכל לבקש ממיכאיל, העובד הוותיק בן 38, והוא יעשה לך משלוח הביתה. הוא לא יבקש טיפ, הוא ישמח אם תתן לו, הוא לא יסרב.
במכולת קונים פחות, הסבירה לי פעם סבתא. אני קונה רק מה שאני צריכה. ומקבלת יותר הוסיפה. אני משלמת 10-20% יותר במחיר. אבל מקבלת 50% פחות בחשבון.
הייתי צעיר לא הבנתי. היום אני מבין, מה סבתא התכוונה כשאמרה 'אני מקבלת יותר' היא התכוונה להווי של המכולת, לוויב כמו שאומרים בזמנינו.
משה יודע בדיוק, מה כל לקוח רוצה. מגיעה ילדה ואומרת שאמא ביקשה לקנות 2 חלות, תן לה של דוידוביץ.
הוא אומר למיכאיל, זה מה שהם קונים. תחזירי את זה, זה לא מה שאמא רוצה. גם חלב היא רוצה, צועק מיכאיל מכיוון המקרר. תן לה חלב 1% של תנובה, לא טרה!
ומיכאיל נותן, ולפעמים כשאין תור, משה נותן לילדה שעוזרת לאמא גם סוכריה.
באמצע התור, הטלפון בחנות מצלצל, אף אחד לא רוטן. זאת גברת לייזרוביץ צועק משה למיכאיל, בוא תיקח ממנה הזמנה.
ולאחר מכן יעבור משה פריט פריט, ויגיד למיכאיל מה גברת לייזרוביץ אוהבת, ואיזה מלפפונים לבחור לה. ואת הענבים אל תשים לה זה גם יקר וגם לא סחורה שהיא תשמח בה.
אבל יש כאן במכולת משהו מיוחד, ואתם תקנאו בי על זה, שאני מכיר את המכולת הזו ואתם לא. אשתו של משה, נאווה, יש לה ידי זהב.
כל יום שישי, היא אופה לחמניות למכור בחנות. וכל ההכנסות קודש לצדקה!
ככה רשום על חתיכת קרטון קרוע, בטוש אדום ושחור. ויום אחד שמעתי מישהו שואל את משה, אם כל ההכנסות קודש, או רק הרווחים. ההכנסות, ענה משה.
וביום שישי, כשהוא בא לסגור את החנות לוקח משה את הכסף שהצטבר ממכירת הלחמניות, וסופר את כולו לתוך חשבונות של אנשים שלא יכולים לשלם.
הם לא מרגישים, הוא אומר לי. הם לא שואלים איך ירד להם החשבון ב178₪ מיום האתמול. הם מעדיפים לא לשאול, נוח להם ככה. ומשה בחיוך מכניס לקופה את תרומתה של אשתו.
כל ההכנסות.
ישר כשתיכנסו לחנות אתם תכירו אותו, את משה. בחור בגיל העמידה, עיפרון יש לו על האוזן, הוא עדיין מהימים שהיו בעלי המכולת רושמים בכרטיסיות לאנשי השכונה ופעם בחודש היו באים בעלי השכונה לשלם.
היו שלטים שיש לשלם כל ראשון לחודש, אבל תמיד היו כאלה שלא שילמו בזמן, או שעדיין 20 שנה אחרי לא שילמו. משה לא מתלונן, כשיהיה הם ישלמו, הוא אמר לי פעם… תמיד מחייך.
הוא מביט לאחוריו, בודק שבעל המכולת עסוק מעט, ולוקח חבילת מטרנה אחת. שם בתוך השקית הגדולה מבד, ומחכה לשעת כושר ויוצא מהחנות בלי לשלם.
משה, אני לוחש, מישהו הרגע גנב לך מהמכולת מטרנה.
הוא לא גנב, חייך משה. הוא לקח בהקפה. אין לו עכשיו, כשיהיה לו הוא ישלם, חייך משה.
עכשיו הוא מתבייש, לא נעים לו, אמר משה והמשיך להתעסק בכרטיסיות שלו.
ואם הוא לא ישלם?! המשכתי להקשות. אז מקסימום נאווה תאפה עוד לחמניות, אמר משה בחיוך והאיץ בי לסיים את התור.
אם זה סיפור אמיתי, הוא ממש נפלא.