סלחתי / חיים לביא

גדי, הביט שוב ושוב אל עבר העוברים ושבים ברחוב הירושלמי. הוא כבר שלשה ימים יושב שם על הספסל על יד תחנת הרכבת בדוידקה. הוא מחכה לו, והוא יחכה לו עד שימצא אותו.

כל בוקר מגיע גדי בשעה שספק יום ספק לילה ומחכה שם עד הרכבת האחרונה בחצות. הוא בוחן בעיניו כל יוצא ונכנס, כאן זה קרה, כאן זה היה, כאן הוא רוצה להמציא סליחתו.

כבר שמונה שנים שהוא לא ביקר באיזור הזה, עד לאותו מקרה, היה זה מסלול קבוע אצלו כל יום. אך מאז היה מאריך בדרכו לעבודה, רק כדי לא לפגוש בו, ועכשיו הוא הגיע במטרה למצוא אותו.
*

הם לא היו חברים, אבל הכירו. נפגשו יום יום באותו המסלול, באותה הדרך סמוך לפתח חנותו. אין לו שם, בכל אופן, גדי לא הכיר שום שם. גדי, בחור צעיר שברירי קצת וגם נחמד, כל בוקר מהנהן בראשו כאומר לו שלום ובוקר טוב. עד אותו הבוקר.

גדי מתקרב לחנות של המדובר, בדיוק באותו היום הלך מלווה באשתו ושני ילדיו. משום מקום בעל החנות מתנפל עליו תוך כדי שהוא מפליא בו את מכותיו וצועק לו אתה הורס לי את החיים, אתה הרסת לי את הפרנסה וממשיך להפליא בו את מכותיו. עוברים ושבים שהתערבו ורכבת שבאותו רגע פתחה דלתותיה מנעו פה שפיכות דמים.

אבל גדי לא שוכח את הפגיעה והכאב, וכל פעם שנאלץ להיות בסביבה, עשה גדי סיבוב גדול העיקר לא להיות שם. הכאב, בפחד, הבושה החוסר אונים צפו למול עיניו. כל פעם, הידיעה שבתו הגדולה ובנו הקטן ראו את אבא מתפתל תחת ידיו של ענק אימתני, התחושה החסרת אונים שאשתו עומדת מהצד וצועקת לעוברים ושבים להתערב.

ובעיקר, בעיקר זה, שהוא לא יודע למה. למה הגיעו לו המכות האלו, הוא אדם טוב, הוא לא אדם מזיק. הוא לא זוכר את עצמו מעולם מעורב בקטטה כלשהי, גם לא כילד. והנה כאן, הוא מרכז הקטטה, הוא המטרה.

שוב כבו האורות, החנות כבר לא של בעל החנות, תחת החנות המדוברת קם לו מיני מרכז קניות. וגדי עדיין יושב. מחכה הוא, יום יום. כדי לקבל סליחה.

כי חשוב לו לסלוח, לא פחות, מאשר חשוב למבקש, הסליחה.

*

בית חולים שערי צדק, חדר מיון.

משה ארדני, או כמו שחבריו קוראים לו 'שיקו' שוכב מתפתל, מחכה לאחות שתתפנה אליו. הכרוז מכריז מספר A166 לחדר האחות. רונית, האחות המסורה, במיומנות מפשילה את שרוולו של שיקו, תוך כדי שאילת שאלון קצר ולקוני.

היא מביטה בפניו, משהו מוכר לה. היא ראתה את הפנים האלו כבר פעם, לפני כמה שנים. היא זוכרת בבירור, היא עברה שם עם בעלה, זה היה הוא. הוא בעל החנות. היא מבקשת סליחה רגע, יוצאת מן החדר ומתחננת לאחות הראשית, שתחליף אותה.

ממש בדמעות, מספרת לה בקצרה, שהיא לא מסוגלת לטפל בגבר שיושב בחדר ויטראז'. היא לא יכולה לטפל בו, הוא הכה את בעלה, הוא השפיל אותו בפניה. אמנם בעלה כנראה שכח מזה, אבל היא לא, לעולם לא. לעולם לא תסלח לגבר שגרם לה להרגיש כל כך לא מוגנת.

הצעקות שעלו מחדר הויטראז' הבהילו עוד יותר את רונית, 'מה קורה פה, משאירים אדם מבוגר ככה לבד'?! 'מה זו ההפקרות הזאת'י', רונית החלה לרעוד ממש התחננה היא לבתיה האחות הראשית, שתיכנס היא. בתיה, הבינה שאין סיכוי שרונית נכנסת חזרה לחדר הזה, כל עוד שיקו הזה נמצא שם. נכנסה היא במקומה, והחלה להרגיע אותו בתקיפות.

'אני רוצה את האחות שהיתה כאן קודם' 'אני אדם מבוגר, תתחשבו בי' האחות כרגע לא יכולה לגשת, השיבה לו בתיה.

רונית כל העת שומעת את הדו שיח שלהם מהחדר האחורי.

'למה דווקא אותה' שאלה בתיה. 'אני הגעתי עד לכאן במיוחד בשבילה' השיב שיקו. אני אמנם אדם חולה, ולא בריא, כל בדיקה שתעשו לי תכניס אותי לאישפוז. אבל אני רוצה למות בשקט בבית. באתי לבית החולים במיוחד, כדי לפגוש בה. אני מבקש ממך, אנא, אני לא מסוגל להמתין. תקראי לה שתבוא חזרה.

הקולות בחדר ההמתנה כולם שקטו, השיחה בקול רם בחדר הויטראז' היוותה מוקד לתשומת לב מיוחדת. 'אני אנסה לקרוא לה' אמרה בתיה, 'קח בחשבון שיתכן והיא לא תסכים'. כל העת נאווה מנסה להתקשר לבעלה, היא חייבת לבדוק איפה הוא. חייבת לספר לו את מי היא פגשה. גדי לא זמין, כבר עשרים דקות.

*

גדי מסיים תפילת ערבית בבית הכנסת שעל יד כולל ביאליסטוק, הנמצא באחת הסימטאות מאחורי הדוידקה. הוא פונה לשוב לספסל, בו הוא מחכה, בתפילתו שפך הוא דמעות. כשהגיע לתפילת סלח לנו אבינו כי חטאנו, ביקש שיזכה אף הוא לקבלת הסליחה ושיזכה אף הוא לסלוח. ממש בכה על כך.

יותר מאשר על חטאיו הוא, רצה כבר לסלוח. גדי ברגישותו, פחד, שמא בחוץ מסתובב אדם עם רגשות אשמה בגללו. והוא גדי, כבר מוכן לסלוח. רק שתבוא כבר הסליחה.

הוא מדליק את הטלפון, שהיה כבוי בעת התפילה, נאמן לדברי השלט הקבוע בכניסה לבית הכנסת; 'היכון לקראת אלוקיך ישראל, בכניסתך לבית הכנסת אנא כבה את מכשיר הסלולארי שלך'.

על הצג, מיד הטלפון מהבהב, 22 שיחות שלא נענו מ: רונית.

הוא בבהילות חוזר לרונית, אך רונית לא עונה. מפלס החרדה שלו החל לטפס במהירות, הוא עוצר מונית ראשונה שהוא רואה, 'לשערי צדק' הוא פוקד על הנהג. ברגע האחרון, הוא עוד שולח מבט מלטף לעבר הספסל. מפחד להפסיד אותו, אולי יבוא היום. בשעות האחרונות שעוד נותרו ליום הזה, שבעצם כבר זלג ללילה.

*

בתיה, מבקשת מרונית שתיכנס, רונית דומעת, היא שמעה את כל השיחה. היא לא מוכנה ולא מסוגלת. גם אם יש לו מה לומר לה, היא מפחדת לשמוע.

אולי יבוא הוא להאשים, אולי רוצה לתבוע את אותו נזק שחשד שבעלה גדי עשה לו. היא ממאנת להיכנס מתייךחת מבכי,. מתחננת היא לבתיה שתניח לה. בתיה לא מוותרת, כזו היא עניינית וקשוחה, יודעת לעמוד על שלה.

ורונית נכנעת, וצועדת דומעת אל תוך החדר. נתמכת בידה ובכתיפה של בתיה, נעמדת היא למול האדם שהיכה את בעלה.

שיקו, החל לבכות, הוא החל מתחנן לסליחתה. מהרגע הראשון שאמרת שאת רוצה לצאת, הבנתי שזיהית אותי. אבל אני זיהיתי אותך כבר לפני כמה חודשים. באתי לפה לבקר בן משפחה, ראיתי שאת עובדת פה. הגעתי היום במיוחד, אני מתחנן שתסלחו לי. אני הולך בדרך כל הארץ, אני לא מעוניין לחיות עוד חיי סבל, אין לי טעם בכך שינסו לתת לי עוד כמה שבועות או חודשים. אני סובל ממחלה סופנית. אבל הכאב הגדול שלי אינו מהקושי הפיזי, אלא מהנפשי.

באותו רגע נפתחת דלת הויטראז' והראש של גדי בעלה מציץ, קרה משהו, הוא זורק לעברה. רונית שותקת לו ומסמנת לו שיכנס. הוא לא מזהה את היושב מולו, ורונית לא מחציאה הגה מפיה.

באותו הבוקר, ממשיך שיקו. משום מה, החלפתי בין בעלך לבין מישהו אחר. לא שמותר לנהוג באלימות, אבל מישהו גרם לי נזק, שיכול היה באותם רגעים למוטט את כל רכושי. להשאיר אותי עני וחסר כל. ניסיתי להבין מהעובד שלי, מי אחראי לנזק. הבנתי שזה בעלך, אתה, מצביע שיקו לעברו של גדי.

גם אם זה היה הוא, ואני יודע שלא, לא הייתי צריך לנהוג ככה באלימות. אחרי שגם נהגתי באלימות וגם השפלתי אותך מול ילדיכם וגם השפלתי אותך גברתי. אני לא מוצא מנוח. מהר מאוד סגרתי את העסק. במשך 6 שנים יום יום הייתי מגיע ומטייל בסביבה אולי אמצא אותך. או מישהו מכם. וזה לא קרה, עד שלבסוף נחליתי כבר ואיני יכול שוב ללכת.

באתי לבקש סליחה, באתי להתחנן שתסלחו לי. אין קשר בין מחלתי לבין מה שעשיתי לכם, אל תחשבו, זה משהו גנטי.

פשוט תסלחו לי, בבקשה. גדי מתקרב לעבר שיקו, מחבק אותו חזק. 'סלחתי' הוא אומר לו, ומשתף את רונית ואת שיקו בכך שכבר כמה ימים הוא מבלה שעות בספסל סמוך לדוידקה שמא יפגוש בו.

נראה לי, שחשוב לי לסלוח, יותר מאשר חשובה לך הבקשת סליחה.

רונית, את יכולה לסלוח לו?! שואל גדי. קשה לי, באמת שקשה. וכאן רונית מתחילה שוב להישפך ולבכות על אותו היום, מה שלא עשתה מעולם, כדי לא להכביד על בעלה שסבל אף הוא. בעצם, בעיקר הוא. אבל לא יכולה שלא לסלוח, אחרי שגם גדי וגם אתה זקוקים לסליחה הזו.

שאלתי רב, אמר שיקו, מה אני צריך לשלם או לפצות על כזה דבר. הרב פירט לי שגם נזק גם צער גם ריפוי גם שבת גם בושת. לקחתי שמאי מיוחד ודיין, שיתנו לי הערכה, מה השווי של הדברים האלו. והדגש על הבושת והצער. לאף אחד מהם לא היתה תשובה.

תגידו לי מה אפשר לעשות, על מנת שתרגישו ששילמתי על מה שעשיתי. לא הגיוני שרק אתם שילמתם, התור שלי הגיע. ואני רוצה לשלם בכפולות.

אחרי כמה רגעים של שקט, בהם גדי מתייעץ עם רונית, אומר גדי לשיקו. אכן, אתה צודק, על צער אי אפשר לשלם בכסף. אין לצער מחיר. הדבר היחיד שתוכל לשלם על צער, זה למנוע צער ממישהו אחר. עכשיו מגיעים החגים. קח לעצמך פרויקט, תחלק מזון וביגוד למשפחות. אמנם אנחנו לא נרויח מזה באופן ישיר. אבל אנחנו לא זקוקים לתשלום שלך. אתה זקוק לתשלום. אתה גרמת צער, אתה צריך להכניס רוגע ושלווה, ההיפך מפחד וחרדה.

אז יתכן ויש כאן אנשים שקיבלו ממנו, דרך ארגוני החסד השונים, בשנה החולפת. השנה שיקו כבר לא איתנו, אבל לפחות יודעים אנו שווי התשלום על צער.