מפעים: כשהשר אזולאי התחנן לעיתונאי: "אל תמחק את ההכפשה עלי"

פטירתו של השר דוד אזולאי: העיתונאי ואיש התקשורת חיים הר זהב שיתף סיפור מרגש במיוחד, מכלי ראשון, על הרגישות והאצילות של המנוח ז"ל.

"השר דוד אזולאי היה אחד מנבחרי הציבור הכי נפלאים שיצא לי להכיר בחיי. הוא לא האמין באותם דברים כמוני, לא הצבעתי לו מעולם – אבל האיש היה כולו אהבת אדם וניסיון למצוא את הטוב בזולת", פותח בר זהב את שחזור החוויה המיוחדת שלו מול אזולאי, "כל סטודנט שעבר אצלי שומע את הסיפור הזה, אבל עכשיו אפשר להגיד שהח"כ מהסיפור היה דוד אזולאי".

"לפני יותר מעשור הייתי כתב הכנסת של חדשות 10. רובי ריבלין היה היו"ר, והוא החליט לפרסם את דו"ח הנוכחות של חברי הכנסת. לנו, הכתבים, אמרו שנוכל לקבל את הנתונים בשעה 17:00 (מהדורת החדשות, נזכיר, מתחילה 3 שעות בדיוק אחר כך). ההפקה כבר הכינה גרפיקה לח"כ הכי נוכח, הכי נעדר, הכי מצביע וכו' וכו' – רק להשלים שמות, ולהעלות לכתבה. קיבלתי את הנתונים מדוברות הכנסת, והמספרים היו ברורים. ח"כ דוד אזולאי, ועוד שני ח"כים אחרים, בקושי הגיעו למליאה. אם אני לא טועה, אזולאי הגיע רק ל-2 או 3 ישיבות במשך כל אותו הכנס. הקלטתי את הקריינות לכתבה, הגרפיקה הונחה במקום, הכל היה מוכן בזמן לפתיחת המהדורה. כתבה קצרצרה, משהו כמו דקה וחצי של נתונים עם פרצופים מתחלפים. קל ונעים. הכתבה שודרה בסביבות 20:10, חלק מהבלוק הפוליטי של המהדורה", הוא משחזר.

"כמה דקות אחר כך,", כך הר זהב, "כשעדיין הייתי בדסק בירושלים, הטלפון שלי צלצל. זה היה אזולאי. "שלום אדוני", עניתי. "היי חיים", הוא אמר, "לגבי הכתבה ששידרת. אז רציתי שתדע למה לא הגעתי"."זה לא ממש ענייני", אמרתי לו, "זו זכותך להגיע או לא להגיע, אבל למה?"
"גילו לי סרטן", הוא אמר בקול חלש, "רוב המושב הייתי בטיפולים. אני מאוד אוהב להגיע למליאה וזה חשוב לי, אבל לא יכולתי"".

"מכירים את התחושה כשהקירות סוגרים עליכם? שהדופק עולה? שהפנים מאדימות מרוב בושה? זו הייתה התחושה שלי. "אוי לא", אמרתי לו, "יש עדיין מהדורה! אתקשר לעורכת ואבקש שיעלו הבהרה! אני כל כך מתנצל!"".

אלא שכאן, למרבה ההפתעה, התעקש אזולאי שלא לתקן את הדיווח. הר זהב משחזר את הדו שיח ביניהם:

"לא לא לא", הוא אמר, "חס וחלילה. זה רק יגרום לך נזק ויכעסו עליך ואין בזה שום תועלת. רק רציתי שאתה תדע, כי חשוב לי שתדע שאני לא ברחתי מהכנסת או משהו". "אבל ח"כ אזולאי", ניסיתי, "תן לי לתקן!"
"לא יקירי אין צורך. מה התועלת שלי בזה שייגרם לך נזק? עזוב, רק רציתי לספר לך למה לא הגעתי".

נגמר? לא ממש.

"אחרי חודשיים בערך ראיתי אותו בכנסת, רזה הרבה יותר. ניגשתי אליו וביקשתי להתנצל. קיוויתי שינזוף בי, שיגיד משהו רע, שיכעס… "אני כל כך מתנצל", אמרתי לו. "זה בסדר גמור", אמר בחיוך וחיבק אותי, "אני מרגיש הרבה יותר טוב, וזה מה שחשוב. לא כעסתי, אני לא כועס, ואתה לא צריך להתנצל על מה שעשית בלי כוונה"".