הדם רותח לאור ההתרחשויות בדרום, הזעם מבעבע, העם דורש תגובה מיידית ולא מידתית כאן ועכשיו. אבל נתניהו, בניגוד למצופה, נוקט במדיניות של הכלה שפוגעת בו ב'בייס'. נתן גלנט סבור שלא מדובר בפחדנות אלא באומץ פוליטי ובתבונה מדינית-ביטחונית-כלכלית

העם רותח, זועם. הכעס שוטף אותו כְּגל עכור, שואב אותו לתוכו כמו בולען מכוער הצץ ומתרחב מרגע לרגע: מה הפסקת אש עכשיו, אה? ביבי פחדן, פחדן, פחדן. אסור היה לו להיכנע לחמאס, צריך לשטח את עזה, צריך לזרוק עליהם חביות חומרי נפץ, לחזור למדיניות הסיכולים הממוקדים, להחזיר את אולמרט לשלטון, ביבי פחדן, פחדן…

ובכן, במקרה הזה – העם טועה. כי ראש ממשלתנו פעל בחוכמה רבה והחליט החלטה אמיצה ונכונה בעליל.

וזה למה: המדינות הערביות הסובבות אותנו, מעדיפות באופן עקבי לשמור על כבודן בכל מחיר, ויהא המחיר הכלכלי והמדיני אשר יהא.

שני צדדים למטבע: ההיגיון של נתניהו בהעברת הכסף לחמאס


התוצאה? הן נותרות תקועות במצבן הגרוע, עניות, חלשות, רקובות מבפנים עד העצם, אבל יש להן הרבה 'כבוד'. מנהיגיהם גרים בבתים מפוארים, ארמונות פאר מרובי צריחים ומשרתים חרישיים, ואבוי למדינה שתעיז לדבר סרה כלפיהם.

כך, למשל, מספיק שאי מי משרי ממשלת ישראל יאמר מילה בגנות מלך ירדן, וכל הסכם השלום פתאום רעוע…

בארצנו, המצב שונה. כי היהודים, עם חכם הם. ויודעים: עדיף לוותר פה ושם על הכבוד המזוייף והמדומה, בשביל רווח אמיתי. מוטב פה ושב להבליג מול אמירות מרתיחות כאלו ואחרות, כי יש דברים יותר חשובים.

בואו נדבר רגע על "הפסד הכבוד וההרתעה" שכל היללנים בתקשורת לא מפסיקים לפמפם לנו מזה שבוע: מזוודת הכסף.

שלוש מזוודות בעצם, גדושות בדולרים.

איזו מדינה בעולם היתה מעיזה להעביר לטירוריסטים כסף מזומן, שוחד, רועמים הפרשנים. בושה, בזיונות, כניעה לטרור…

ובכן, הם טועים ומקשקשים. הנה האמת הפשוטה: לא מדובר בשוחד. ולו מהטעם הפשוט שהכסף לא שולם מכיסה של ישראל, אלא הועבר בצלמו ובדמותו מקטאר הרחוקה.

ישראל בסך הכל הסכימה להעביר את המזוודות האלו אל בית הכלא הענקי הנקרא עזה, ושתושביה שם יתוקטטו בינם ובין עצמם על חלוקת השלל…

ועכשיו, נדבר על עצם הפסקת האש.

אז כך: אין שום סיבה שבעולם לפתוח במלחמה מול עזה. הם מיובשים, סובלים מתנאי חיים מחפירים, וכל נסיונותיהם 'לפרוץ את החומות' – עולה בתוהו. שוב ושוב ושוב. אמרו אתם: למה לסכן חיי אדם יהודים, להקפיא את הכלכלה ואת המדינה כולה לשבועות שלמים של מלחמה – כאשר בכל מקרה המצב הסופי (הסדרה שקטה שמופרת לפעמים) יישאר כפי שהוא כיום?

אגב, המצב בעזה היה ונותר בתחתית החבית של ממש. התושבים שם 'נהנים' מחשמל שעות בודדות ביום, מים במשורה, אבטלה פראית, ושיעמום שלא נגמר. בל נשכח את זה.

לעומתם, ב"ה בארץ ישראל, האזרחים חיים את חייהם, רמת המחיה משתפרת אט אט בכל המשק, הבדל תהומי של שמיים וארץ.

רגע, ויש המשך: לעומת זאת, המצב 'שם' הולך ומתדרדר, לאט לאט, הולך ומחמיר. סוג של מחלה ניוונית מאכלת.

כי ביבי "שלא עושה כלום" כלשון הבכיינים, מיטיב בעקביות ובסבלנות לייבש את הביצה. המצור על עזה נשמר מזה שנים, אין יוצא ואין בא. ההברחות מעזה פחתו ונעלמו עם השנים, והמכשול הגדול התת קרקעי הולך ומושלם, מה שמוציא מכלל שימוש את מנהרות הטרור שכה הטילו אימה ופחד על תושבי עוטף עזה.

הזמן עושה את שלו, והוא מיטיב עם תושבי מדינת ישראל, ומרע מיום ליום את מצבם של אזרחי 'מדינת עזה'.

זכה עם ישראל במנהיג משכמו ומעלה, אדם חכם, סבלן ורהוט, שלא פועל לפי דחפים מהבטן, ולא גורר מדינה שלימה למלחמה מיותרת בגלל כבוד מדומה.

אדם שמעדיף לאפשר לתושבי מדינתו לחיות בשלווה (טוב, יחסית) וללא מלחמות, וזאת במחיר זעום של ויתור על 'כבוד' מדינתו הוא.

ומשהו לסיום.
נכתב לעיל שישנם רבים המתגעגעים לאהוד אולמרט, שאכן היה איש אמיץ ונחוש. ועם זאת, הנה פרט מעניין שנשכח מרבים וטובים: אותו אולמרט נחשק ומוערץ, אפשר במשך שנים לרקטות וקסאמים וברזלים מעופפים אחרים לנחות שוב ושוב על ראשם של תושבי שדרות.

הוא לא נהג להגיב על כל ירי. ממש לא. נתעלם, נדחיק, הכל יעבור, ואם לא – נערוך מלחמה ראוותנית. זאת בערך הייתה גישתו.

לעומתו, ביבי המושמץ נוהג אחרת לגמרי: החל מיומו הראשון כראש ממשלה, הוא נוהג להגיב בכל פעם, ולוּ על הברזלון הכי קטן שמתעופף מכיוון עזה.

נכון, על פי רוב הוא דאג להגיב בצורה די קוסמטית, אבל הקפיד להגיב, כי העולם לא הפקר.

וזה הכל.

Ng054ng@gmail.com