ליל תשעה באב תשס"ד. אלפי יהודים מתקבצים בשכונת סנהדריה המורחבת בירושלים, כדי ללוות את הגה"צ רבי יצחק זילבר זצ"ל. שורה ארוכה של מספידים מבכים מרה את סילוקו של הצדיק המיוחד, מורם ורבם של בני התורה ובעלי התשובה יוצאי רוסיה. ואז נעמד נאמן ביתו של רבינו מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל הגר"י אפרתי שליט"א ונושא דברי הספד נרגשים. "שמעתי מפיו של רבינו מרן שליט"א (זצוק"ל) שכינה את רבי יצחק כאחד מל"ו צדיקים של הדור".
במלאות "שלושים" לפטירתו, טרח ובא מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטינמן שליט"א להספידו וכך אמר: "כל החיים שלו היו חיים של ניסיונות. אי אפשר לתאר את מדרגתו ולפי הדור שלנו הגדולה שלו היא גדולה ועצומה לאחר שכאלה נסיונות היו לו במשך כל חייו. הגדלות שלו היא 'מויראדיק' (נוראה).
כבר בחיי חיותו של רבי יצחק זצ"ל, התפרסם בשער בת רבים ספרו "להשאר יהודי" בשפה הרוסית, בו תיאר את קורות חייו ואת הניסיונות שעבר במשך כל שנות חייו. "אחד מל"ו" – הוא ספר חדש שיצא זה עתה לאור, והוא נכתב על-ידי תלמידו ומקורבו הרב אברהם כהן הי"ו העומד בראש הארגון המופלא "תולדות ישורון" שהורתו ולידתו על-ידי אותו צדיק מופלא רבי יצחק זילבר זצ"ל, ארגון אשר ידיו רב לו במהפיכת התשובה האדירה שעוברת על העולים החדשים שהגיעו לארץ מבריה"מ לשעבר.
שלוש מאות דפי הספר המיוחד במינו, מהווים במידה רבה המשך ישיר והשלמה לספרו האוטוביוגרפי של רבי יצחק זצ"ל – "להשאר יהודי". בולט הוא מכתב הברכה שכתב הגאון רבי משה שפירא שליט"א, אשר כתב בין השאר: "הגאון הצדיק ר' יצחק זילבר זצללה"ה אחד מן הצדיקים המועטים ששתלן הקב"ה בדורנו העני והיתום, מקדש שם שמים… איש פלא בגודל דעת ובנמיכות רוח, בזהירות ובזריזות, בטהרה ונקיות, והכל בענוות חן ובצניעות, שם עצמו כמדבר הפקר לכל ושעבד את גופו החולה והחלש לכל נצרך ומבקש… דמות אפופת הוד של נפש נקי וצדיק ולוואי ותהי מופת לדורנו השפל".
כמה סיפורים קטנים על איש גדול:
ר´ יהודה מנדלסון סיפר: ישבתי שבעה על אחותי ע"ה שנדרסה למוות. אנשים באו, אנשים הלכו… פתאום אומרים, שהגיע הרב בןֿ ציון זילבר. נו, הרי אני יושב שבעה — עלי לשבת, איני יכול לקום לקראתו. אני יושב, מחכה, לא קם. עוברות עשרים דקות. חולפת חצי שעה… אני שולח את בני הבכור: "לך תבדוק מה קורה". הוא הלך. עברו עוד כמה דקות עד שחזר: "אבא, מה שקורה שם…".
קרא עוד:
[postim]
ואז נפתחה הדלת ונכנס רבי יצחק עם בנו. מתברר שהרופאים התירו לו לעלות לא יותר משבע מדרגות — ואני גר בקומה הרביעית. אז הוא עלה שבע מדרגות ונח. עוד שבע מדרגות ונח. העלייה ארכה לו 45 דקות!
פרצתי בבכי: "כבוד הרב, הרי אני יודע שאסור לך… כבוד הרב! איך זה שכבודו…"
"וכי יכולתי שלא לבוא?"
צדיק
הגר"מ לבל שליט"א ראש ישיבת "תורת חיים": הוא הצטיין במשהו שהבדיל אותו מכולם. הוא היה אדם פשוט וזמין. לא היית צריך ליצור קשר מיוחד כדי להשיג אותו — הוא היה פתוח לכל אחד. היו תקופות שבהן היינו יחד עשרים וארבע שעות ביממה. עקבתי אחריו יומם ולילה, וכל דבר שהוא עשה — אפילו הדברים הפשוטים ביותר, כמו שתיית תה — הכל הוא עשה תוך התחשבות ברצון שמים.
הוא היה אדם מוכשר מאוד, בעל תפיסה ותגובה מהירה ביותר. זה היה הטבע שלו — לעשות הכל מהרֿ מהרֿ מהר. אבל, בכל פעולה — אפילו המהירה ביותר — הוא לא הלך אחרי המשיכה האינסטינקטיבית — אלא שקל כל מלה ומלה: האם יש בזה תועלת לד´ או לא? כלומר, לא היה אצלו מושג כזה של "סתם" פעולה או "סתם" מלה. ודאי שראיתי אנשים בשיעור קומה כזה גם קודם, אבל הם כולם היו כמו מלאכים — רחוקים מאוד, מרוחקים, עד שלא ניתן לגשת אליהם… והוא היה אדם פשוט מאוד, אחד "משלנו".
אספר שני סיפורים על אירועים שעזרו לי בחינוך הילדים.
פעם, בישיבה שלנו בפרוורי מוסקבה, הוא ביקש מילדַי להכין לו כוס תה. הם שאלו אותו: "כמה סוכר?"
כולם ידעו, שהוא אוהב מתוק… הוא ענה — אני לא זוכר בדיוק: ארבע או חמש כפיות, והם התבלבלו ושמו מלח במקום סוכר! הוא לקח את הכוס, בירך בקול "שהכל נהיה בדברו", שתה כמעט בלגימה אחת… ושתק.
"הרב רוצה עוד כוס?"
"כן, כן, בטח, מאוד רוצה".
נו, ברור שהכינו לו שוב תה כמקודם, ושוב עם חמש כפיות סוכר, כלומר מלח, והוא שוב שתה… פתאום גילינו שהילדים התבלבלו בין סוכר למלח. באתי להתנצל בפניו, והוא ענה: "לא רציתי להגיד לך, אבל אסור לי לטעום מלח. הרופאים אסרו עלי. אבל ילדיך כל כך רצו לטפל בי, שלא רציתי לסרב להם ולהביך אותם. בגלל זה שתקתי". עם הסיפור הזה ילדַי גדלים. הם יודעים, שצדיק זה לא משהו פורח באויר, מרחף בעננים, אלא אדם השולט ברגשותיו ובאינסטינקטים שלו.
ועוד סיפור: אצלנו בישיבה היה בחור בשם יצחק שיאייב. פעם, בשבת אחרי הסעודה, בברכת המזון, רציתי שהוא יזמן, ואמרתי בקול: "נו, יצחק, תתחיל!" פתאום, להפתעת כולם, הרב זילבר שישב לצידי פתח: "רבותי, נברך!" לא הבנתי מה פתאום הוא התחיל לזמן, אבל הילדים הסבירו לי שאם קראו בשם "יצחק" הוא הבין שפנו אליו. ברור שמעולם לא פניתי אליו בצורה אחרת מאשר "רבי יצחק" או "כבוד הרב", אבל הוא, כנראה, אינסטינקטיבית, לא חיכה לפניות מכובדות: קראו לו — אז הוא התחיל לזמן. הוא לא ראה את עצמו חשוב.
רצון יראיו יעשה
הגב´ סופיה קרוגליאק שהכירה היטב את רבי יצחק עוד מתקופת מגוריו בטשקנט, מצוטטת בסיפורים רבים ומיוחדים במינם בספר, מתקופת שכנותם ברוסיה ובירושלים. הנה אחד מהם.
רבי יצחק היה צריך למצוא מישהו באופן דחוף, כנראה בשביל גט, אבל לא ידע את כתובתו. הוא הזמין מונית, יצא מהבית, התיישב ברכב ואמר לנהג: "בוא ניסע!" שאל הנהג: "לאן נוסעים?"
"לא יודע. אני צריך למצוא מישהו. סע…". הם יצאו משכונת סנהדריה והגיעו לצומת. "לאן הלאה?" ורבי יצחק משיב: "אם לא יודעים לאן לפנות, כתוב לפנות ימינה". הם פנו ימינה, עברו את כל שכונת רמות, יצאו מירושלים לכיוון השפלה…
נהג המונית, שלא יכול היה להחזיק מעמד יותר, פנה ליישוב הראשון בדרך גבעתֿ זאב ואמר: "אתה הרי לא יודע את הכתובת! למה שתבזבז סתם כך את כספך? רד כאן. הנה, יש פה תחנת אוטובוס, ותחזור הביתה. חבל לי על הכסף שלך!" יצא רבי יצחק מהמונית ושאל את האדם הראשון שהזדמן לו ברחוב: "תגיד, אתה מכיר במקרה את פלוני?" והוא ענה: "הנה, כאן, הוא מתגורר בבית הזה".
זה נשמע כמו סיפור שמספרים על הבעלֿ שםֿ טוב — אבל כך זה היה באמת! נהג המונית שהסיע את הרב זילבר סיפר את הסיפור הזה לבעלי.
גניבה
גם ר´ בצלאל שיף היה שכנו מטשקנט והוא מספר: עבדתי יחד עם רבי יצחק זילבר בבית חרושת לייצור לוחיות מתכת. בכל תקופת העבודה, בהפסקות, היה רבי יצחק מלמד אותנו תורה. והוא לימד אותנו לא רק בזמן השיעור — כל חייו היו שיעור אחד גדול. רבי יצחק היה הנשמה של טשקנט היהודית באותן שנים. ואספר על כמה מקרים מחייו בטשקנט.
מעשה שנפטר יהודי זקן שילדיו היו עובדים סובייטיים מצטיינים. והילדים הללו החליטו לקבור את אביהם, "כמנהג הסובייטים", בארון מתים. והרי, אם מסיבה כלשהי בכל זאת קוברים יהודי בתוך ארון, צריך שהארון לא יהיה שלם, שיהיה חסר בו קרש או שיהיה בו איזה חור.
רבי יצחק השיג מאיזה מקום מקדחה והחליט לקדוח חורים בארון של אותו יהודי זקן, כדי שיהיה לפחות איזה מינימום של קבורה יהודית. בעת שנערכה "ההלוויה האזרחית", במהלכה נאמו נאומים יפים על הנפטר ועל ילדיו המחונכים להפליא, נכנס רבי יצחק אל מתחת לארון והתחיל לקדוח. כאשר הנואם התורן השתתק, הוא הפסיק את עבודתו, כדי לא להפר את דממת כבוד, וברגע שהנואם הבא פתח בנאומו — שוב פתח רבי יצחק בעבודתו!
בפעם אחרת נודע לרב יצחק שנפטר יהודי שעסק בתיקון פרימוסים בשוק. כאשר היתה מגיעה אליו יהודייה, היה המתקן שואל אותה: "ואת תבשלי על הפרימוס הזה בשבת?" אם היא היתה עונה לו: "כן" הוא היה מסרב לעבוד. רבי יצחק כמובן לא יכול היה להרשות שיהודי כזה לא ייקבר כיהודי. לשם כך נערך מבצע שלם של "גניבת הארון". והנפטר הוחזר לקרובי משפחתו רק אחרי שטיהרו את גופתו ושברו את אחד הקרשים התחתונים של הארון.
איפה המצווה?
דוקטור יעקב צצקיס, שערך אין ספור בריתות בשירותו של רבי יצחק זצ"ל סיפר: מצות מילה היתה אחת החשובות ביותר בשבילו, ועם כל יהודי ערל הוא ניסה לדבר ולהבהיר לו את חשיבותה. בשנים הראשונות אחרי העלייה עשינו איתו בריתות, לא בדיוק בתנאי בית חולים… היה לו בארצות הברית קרוב משפחה בעל קשרים — הרב טייץ. אמרתי לרב יצחק: "דברו עם הרב טייץ, שיעזור לנו עם הכסף…" כדי לערוך בריתות היה צריך, ראשית לכל, לקנות מכשיר הרדמה. ושנית, היינו משלמים בכל פעם לאח שמביא לנו כלים סטריליים, והכנסות — הרי אין לנו.
"ואיפה תהיה המצוה אם נקבל כסף?" השיב לי. "אנחנו צריכים להתמודד לבד. אתה מתאר לך איזו מצוה זאת? תבוא לעולם הבא, ושם, מסביב לשולחן, יושבים האבות. אברהם אבינו יבוא אליך בעצמו ויגיד: ´הנה, זה שהולך כאן הוא הרב יעקב צצקיס, שעשה בריתות!´ ואתה אומר לקחת בשביל זה כסף ממישהו"… אם מישהו היה צריך תפילין — אז חיפשו תורם, ונתנו, ומסרו… אבל לא זכור לי, שמישהו נתן לי או לרב יצחק כסף כדי לעשות סעודת ברית. ייתכן שמישהו רצה להשתתף והביא איתו בקבוק יין — האפשרות הזאת קיימת — אבל עשינו הכל לבד לשם שמים.
"אל תדאג!"
מספר הרב יהודה גורדון: נהגי מוניות — נדמה לי שמדובר על חברת "צומת" — ידעו, שרבי יצחק אף פעם לא עומד על המיקח על מחיר נסיעה, אלא משלם כמה שיגידו לו. באחד הבקרים — והוא בכל בוקר, בשעה תשע, נסע מהבית לרבנות, וכמובן ידע טוב מאוד כמה עולה נסיעה כזאת — התערבו ביניהם נהגי המוניות: כשרבי יצחק יכנס למונית ליד ביתו בסנהדריה המורחבת, במקום 15-12 שקלים, שעולה הנסיעה לרחוב כורש, יגידו לו "מאתיים". האם הרב זילבר ישלם זאת או לא?! ההתערבות ביניהם היתה על כסף.
ואכן, הזמין רבי יצחק מונית. הנהג הסיע אותו, ובהגיעם ליעדם, הוא הביט קדימה ומבלי להסתובב, בארשת פנים של קור רוח מעושה, סינן בין שיניו: "מאתיים". אפילו רבי יצחק לא ציפה לזה! ומיד הוציא את כל תכולת כיסיו — כל הכסף, השעון, פנקס הצ´קים, ואמר לנהג: "חכה, אל תפחד. קח את כל זה בתור משכון. לא ארמה אותך. אני עכשיו אקפוץ לרבנות ואֶלווה שם כסף. וגם על זמן ההמתנה אשלם לך. אל תדאג, לא ארמה אותך". רץ, לווה מאתיים שקל, חזר ושילם.
נהגי המוניות סיפרו לי, שבמכשיר הקשר הפנימי הודיעו: "הרב זילבר שילם על הנסיעה מסנהדריה המורחבת עד לרחוב כורש מאתיים שקל! מאתיים!!!" כל מוניות החברה — שבעיםֿשמונים מוניות — הגיעו לרבנות )למשך חצי שעה כל האיזור היה פקוק!( אל רבי יצחק להחזיר את הכסף… אתם מתארים לעצמכם איזה קידוש ד´ זה היה?
כלב
על דבקותו במסירות נפש ממש כדי להציל נשים עגונות, יכול להעיד רבות הרב יהודה גורדון, וזה עוד אחד מסיפוריו הרבים: אשה מכרמיאל לא הסכימה לקבל גט במשך זמן רב. הרב זילבר כרגיל הזמין מונית, ונסענו יהודה — יהודי תימני — ושנינו, שליח אחד ושני עדים. נוסעים, נוסעים, ואני מרגיש, שמשהו אינו כשורה… "רבי יצחק, מה לא בסדר?"
הוא עונה: "אין דבר. הכל יהיה בסדר!" ומתחיל לומר לנו את חוקי הגט; הוא תמיד היה חוזר ואומר, כשנסענו לצורך גט, מה צריך להגיד ומה צריך לבדוק, כדי שהכל יהיה בדיוק על פי כללי ההלכה. מתקרבים לכרמיאל. אני רואה, שרבי יצחק באמת לחוץ משום מה. ואני אומר: "מה קורה? נמסור את הגט וזהו". והוא אומר: "יש לאשה הזאת כלב גדול ומאוד תוקפני".
"נו, אז מה? כלב — אז כלב, מה לעשות?", אבל רבי יצחק כבר היה אצל האשה הזאת, והכלב הזה כמעט טעם את בשרו… הוא בכלל סבל בחיים מכלבים, הם נשכו אותו לא פעם ולא פעמיים… הגענו. וילה ושביל באורך של מטרֿשניים לפניה. החלטנו להחנות את הרכב קרוב לבית, להשאיר את הדלתות פתוחות במקצת, שאפשר יהיה רק למשוך אותן ולקפוץ לאוטו פנימה…
ובאמת, כשדפק רבי יצחק על הדלת, פתחה בעלת הבית כשלידה הכלב האימתני… רבי יצחק, שהיה השליח, אמר לה שזה גט ומסר לה, האשה נבוכה, ואנחנו רצנו לרכב, והכלב — אחרינו. ברגע האחרון הספקנו לקפוץ לאוטו, לטרוק את הדלתות. הכלב נהם אל תוך החלון. אבל אז שום דבר כבר לא יכול היה להפריע — הגט היה כשר.
א—מחייה!
עוד סיפור בפיו של הרב גורדון: קרה שרבי יצחק ´ערך מצוד´ אחר אשה אחת בוכרית שהתגוררה בקרית גת. היא היתה יוצאת לעבודה מוקדם מאוד — בשש בבוקר, וקשה היה להשיג אותה. היה אז קיץ, החום היה כבד. הוא היה יוצא לקרית גת מאוחר בלילה, באוטובוס האחרון, והיה לן בפארק עירוני על הספסל, במטרה לפגוש אותה בבוקר, בדרך לאוטובוס הראשון שבו היא נוסעת, כדי לנסות לשכנע אותה!
"אַֿמְחַייֶה!" הוא היה אומר לי על ה´בילוי´ בפארק. "הנאה מושלמת!". ישב כל הלילה בפארק, חזר על משניות בעל פה, ואמר, שזוהי הנאה מושלמת! והכל — רק כדי לנסות לשכנע את האשה לקבל גט. היא לא הסכימה לגט, והדבר חזר על עצמו חמש או שש פעמים!
להציל יהודי
פעם היה מקרה קשה מאוד… לא מצד הלכה, אלא מבחינות אחרות. היינו צריכים להפעיל לחץ כבד מאוד כדי לקבל הסכמה לדברֿמה… היה צורך לעזור באופן מיידי, להציל יהודי… נכנסנו רבי יצחק ואני משולבי ידיים לבית הדין, והדיין שאל: "אה, אתם באים! מה עוללתם?" רבי יצחק אמר דבר תורה, ולאחר מכן הגיש לו דף לחתימה. רק פתח הדיין את הפה, ורבי יצחק מתחיל לספר איך הוא היה במחנה… אבל הפעם שום דבר לא עזר — הדיין לא רצה לחתום…
המדובר היה בעניין גדול ורציני — כפי שכבר ציינתי, לעזור ליהודי, ואמרתי ברוסית לרב יצחק "דווא´ פודריט מאזגי", כלומר — "צריך לבלבל לו את הראש". הדיין שאל מה אני אומר לו… אמרתי לרב יצחק: "תלחץ עליו, תספר על המחנה!", ואכן, רבי יצחק התחיל לספר, אך הדיין בשלו: "אני לא יכול…". ואז זחל הרב זילבר אל מתחת לשולחן ברבנות. ישב שם במעיל ובכובע. והראה, כיצד הוא סיכן את חייו למען השבת. כן, הוא ממש ישב מתחת לשולחן. אני רציני! הדיין אמר לו: "צא!".
"לא אצא! צריך לעזור ליהודי!".
"רבי יצחק, לצאת!".
והרב זילבר אומר: "ככה ישבתי מתחת לקרשים, כשהעבריין ההוא במחנה רצה להרוג אותי. צריך לעזור ליהודי הזה! תעזור לו!", ואז הדיין התרצה: "טוב. שיהיה כרצונכם", וחתם…
מעצר
ועוד סיפור בפיו: אחד הדיינים מאוד חיבב והעריך את רבי יצחק. אפשר להגיד, שהיה חסיד שלו… הוא היה אומר שכל מה שרבי יצחק עושה — הוא עושה מתוך אהבת ישראל. אתם יודעים, רבי יצחק הרי עשה דברים כאלה… שעליהם בלבד אפשר היה… ופעם אחת… תפסו אותנו… עשינו שם בלגן שלם… הדיין, שכה חיבב את רבי יצחק, אמר: "זהו. עד כאן! אני אעצור אותו!". והוא הוציא צו מעצר, וכתב את שם העצור: יצחק זילבר.
השוטר צבי, שזו היתה המשמרת שלו, בכל פעם שראה את רבי יצחק, היה מנשק את שולי מעילו, הוא לא העז לנשק את ידו.. — כל כך הוא אהב אותו… וכעת, קרא הדיין לשוטר צבי, נתן לו את הצו ואמר: "נא לעצור אותו!". לקח השוטר את צו מעצר וקרא בו: יצחק זילבר.
"איזה יצחק זילבר? את מי לעצור?".
"אותו. תעצור אותו!".
והשוטר עונה:"אותו?! אותו אני לא יכול לעצור…".
"אני פוקד עליך לעצור אותו!" כך הדיין.
"אותו — אני לא יכול! לא אעצור!".
אז קם רבי יצחק, שנכח במקום, ואמר: "אם הדיין אומר שצריך לעצור, אז תעצור אותי!".
"והרב לא ייעלב?" שאל השוטר.
"לא, צריך לשמוע בקולו! הוא — תלמיד חכם. אם הוא מצווֶה, צריך לשמוע בקולו!".
השפיל השוטר את מבטו ואמר: "אתה במעצר". הדיין לקח את צו המעצר והוסיף בכתב: "לדקה אחת…".
מהשלולית
הרב צבי פטלס מצטט סיפור שראה בעלון שפרסמה הגב´ כרמלה רייז. הסיפור הוא בערך כזה: פעם בחורף יצא רבי יצחק לשכונת גאולה. ירד גשם חזק, הכל היה בוצי ומלוכלך. נדמה לי, שהוא עלה במעלה רחוב יחזקאל לכיוון גאולה. ומולו הלך במורד הרחוב בחור צעיר וחסון. הלה הלך במהירות — ואז, או שלא הבחין ברב יצחק שהגיע מולו, או שרצה שהרב יְפַנֶה לו את הדרך — בקיצור, הוא דחף אותו חזק בכתפו ומבלי להסתובב המשיך לרוץ הלאה, בירידה. כנראה מיהר כדי לא להירטב יותר מדי בגשם. מעוצמת המכה נפל הרב לשלולית…
הוא קם מהשלולית — כולו מלוכלך ורטוב — הרים את ראשו כלפי שמיים וצעק: "נפלתי מעצמי! זו לא אשמתו! אין עליו שום אשמה!"
בלי משטרה
דוקטור יעקב צצקיס: אני זוכר, שהייתי המום לגמרי. רבי יצחק מתקשר אלי בלילה )זה היה לפני עשרים שנה, אולי אפילו יותר( ואומר, שגיטא )רעייתו( איבדה את ההכרה. "מה לעשות?" עניתי לו: "מיד תזמינו אמבולנס!" בהתחלה הביאו אותה ל´הדסה´ הר הצופים ומשם העבירו אותה לעין כרם.
בבוקר נסעתי לבקר אותה, וכמובן, פגשתי שם את רבי יצחק. הוא אמר לי: "אתה נוסע עכשיו לעיר?"
"כן. יש לי היום בריתות".
"תוכל לקחת אותי אתך? העניין הוא, שגם אני חייב להיות היום בעיר, ברבנות. אל גיטא תבוא עכשיו הבת, ואני חייב לנסוע לשם. יהודי בוכרי אחד, שאוהב להשתכר, מסרב לתת גט לאשתו, ובדיוק היום קבענו, שבשעה עשר הוא יבוא לרבנות, ואני צריך לקחת ממנו את הגט".
"ומה עם גיטא?", שאלתי.
והוא אמר: "בזכות זה שאסע ואשיג את הגט הזה, גיטא תתרפא. וכאן תישאר איתה הבת". בקיצור, לקחתי אותו עד לרחוב כורש… בערב התקשרתי אליו לשאול מה שלום גיטא ואיך היה ברבנות. הוא סיפר, שכאשר הגיע לרבנות, נכנס לדיון, ושם — המולה, האדם שהיה אמור לתת גט, ממלמל משהו, מאיים וכולם צועקים: "הוא פשוט בריון מופקר! צריך להזמין משטרה!" רבי יצחק אמר להם: "נסתדר בלי משטרה, אני אדבר איתו לבד". ניגש אליו, השתדל איכשהו להרגיע אותו, אמר ברוסית, בשפה רכה: "חבר…", והלה — נתן לו סטירה. הכובע עף לכיוון אחד, המשקפיים — לכיוון שני. ורבי יצחק, שסבל מקוצר ראייה, לא ראה כלום בלי משקפיים.
"תשמע", אומרים לו הנוכחים, "הוא נתן לרב אחד מכה בראש עם כרך גמרא, לך הוא כמעט שבר את המשקפיים — צריך לקחת אותו למשטרה!"
"לא צריך משטרה", אומר רבי יצחק. "הרי אנחנו צריכים גט!" הדיינים כבר רצו להתפזר, אמרו, שיום העבודה שלהם נגמר, שיקחו אותו למשטרה, וזהו זה! אך הרב זילבר אומר: "לא, לא צריך למשטרה. שיבוא מחר"
לבסוף קבעו, שהאיש יבוא לרבנות בשעה עשר למחרת. והרב זילבר אפילו הבטיח לו איזשהו סכום, העיקר שיתן גט… שמעתי את הדברים ואמרתי: "רבי יצחק! הם צדקו. היה צריך לקרוא למשטרה. היו אוסרים אותו למשך שנה בשל ההתפרעות שלו — סטר לך, היכה את הדיין — מיד הוא היה מתפכח".
"לא, זה אסור. אני לא צריך שהוא יישב בכלא. אני צריך, שהוא יתן גט. וזה שהוא סטר לי — זה לא חשוב. חשוב לי הגט".
"אני לא יכול להבין אתכם, רבי יצחק", אמרתי. "הרי אפשר היה ללחוץ עליו, להגיד: או שתשב בכלא, או שתיתן גט!"
"לא", הוא ענה לי. "גט כזה אינו כשר. ככה אסור לקבל אותו. אדם צריך לתת מרצונו, לא מאונס". בקיצור, הרב זילבר השיג ממנו את הגט. אך לא היה לי ברור למה היה צריך להתנהג ככה, עד היום זה לא מובן. אבל סוף הסיפור היה מעניין: כעבור חודשֿחודש וחצי בערך, אני פוגש את רבי יצחק ושואל על השיכור ההוא. "כן, הוא נתן גט. ואפילו הגיע אלי לא מזמן". ורבי יצחק ממשיך ומספר: "דפקו על הדלת. פתחתי וראיתי אותו, וקצת… לא שפחדתי, אבל איכשהו… כלומר… והוא נופל לרגלי, מחבק אותן, מתחיל לנשק. אני מרים אותו: ´קום, קום! מה אתה עושה!´ והוא אומר: ´אני רוצה שתלמד אותי להניח תפילין´".
ורבי יצחק אומר לי: "אתה רואה???"
טוב, רק הרב זילבר היה מסוגל לזה.
גניבה 2
הרב יהודה לייב אברך מתלמידיו הקרובים של רבי יצחק ומראשי ארגון "תולדות ישורון", מצוטט אף הוא בסיפורים רבים ומעניינים, הנה אחד מהם: "ברשות הרב זילבר היה סכום כסף גדול מאוד בדולרים, שלא היה שלו, והוא היה צריך להעביר את הסכום הזה למישהו לצדקה. יום אחד, בהגיעו הביתה, ראה שפרצו את הדלת, הפכו את כל תכולת דירתו, והכסף איננו! הוא נבהל מאוד, חשש שאשתו תבוא ותצטער. היא הרי נאלצה לעבוד קשה והיו להם בעיות כלכליות קשות, ועתה מה יהיה אם יצטרכו להחזיר את הסכום מכספם… רק על זה הוא חשב וחרד — שאשתו לא תצטער.
מיד רץ לחתנו, הרב חיים זבדי, בעלה של בתו הבכורה, שאביו היה מומחה גדול למנעולים. הם תיקנו במהירות את המנעול והדלת, ניקו, סידרו את כל הדברים, ועד שאשתו חזרה הביתה, היא אפילו לא הבחינה שהדלת נפרצה. עד יום מותה היא לא ידעה, שהכסף נגנב ושהרב זילבר החזיר בחשאי את כל הכסף עד האגורה האחרונה. היא רק התפלאה לפעמים — מדוע כמה דברים נמצאים שלא במקומם…
ישועה
ר´ בצלאל שיף: הרב אהרן רבינוביץ, גיסו של רבי יצחק, התגורר בסמרקנד. בכל פעם שהוא פגש אותי ברחוב — והייתי אז ילד קטן, בן שבעֿשמונה — היה תופס אותי באוזן ודורש: "נו, תגיד!", והייתי צריך להגיד: "אהרן בן צִיפֶה זאל האבן ישועה היינטיגע וואך", שלאהרן בן ציפה תבוא ישועה השבוע. ומהי הישועה? — שיותַר לו לצאת לארץ ישראל. "אהרן בן ציפה זאל האבן ישועה היינטיגע וואך"… בעבור זה קיבלתי סוכרייה או קלמנטינה. זה היה כזה מין תהליך קבוע…
הוא עלה לישראל בשנת תשט"ז בערך… בסופו של דבר קיבל אישור לצאת וגייסו בעבורו כסף. היו אנשים שעזרו, כדי שיוכל לקחת איתו מקרר ועוד חפצים שהוא יצטרך בתקופתו הראשונה בארץ. שיהיה לו. באותה תקופה היו העולים לוקחים איתם הכלֿהכל. ובכן, אספו בעבורו כסף, והוא היה צריך לנסוע, ופתאום מסתבר שהוא לא קונה כלום — אין כסף! מה קרה?
ככה אני שמעתי מהמבוגרים — אני הרי הייתי ילד. מה הסתבר? כאשר הוא כבר קיבל אישור — והוא היה אדם שלא היה מסוגל כבר לחיות שם, בברית המועצות, פעמים רבות היכוהו מכות נמרצות וגם ניסו להורגו בבית הסוהר — ופתאום נודע לו, שבאיזשהו כפר אוזבקי נידח, בבית החולים האזורי, נפטר יהודי פולני וקברו אותו בבית הקברות הכללי. בכספו שלו שכר ר´ אהרן משאית, נסע לשם — כבר לא היו לו מסמכים, הוא כבר כאילו נחשב לתושב זר, מחו"ל, וזה היה מסוכן ביותר! הוא היה מסתכן בכל! ובכן, הוא נסע במשאית הזאת עד לבית הקברות, חפר, הוציא בעצמו את גופת היהודי המנוח, הביא אותה לסמרקנד וקבר אותו בבית הקברות היהודי, על פי ההלכה. ולצורך זה השתמש בכל הכסף שאספו למענו — וכעת אין בידו כלום.
ערכו בשבילו מגבית נוספת…
אתם מסוגלים להבין איזו אווירה היתה שם? באותם ימים היו שם יהודים כאלה… וזה היה סביב, ממש בכל מקום. כשמשהו חסר — למשל, כשלא היו לולב ואתרוג — מי דאג לזה? רבי יצחק זילבר? כן. ילדיו? כן. וגם כל השאר דאגו לזה. היה צריך להשיג, ובכוחות משותפים השיגו. מספרים שרבי יצחק למד בוטניקה רק כדי שיהיו לנו לולב, אתרוג והדסים. אבל זהו סיפור בפני עצמו…
לא היו לו גבולות, לרב יצחק, מבינים? הוא היה צריך לנסוע לחתונה אך היה עסוק במשהו, טרוד בדבר מצוה, והתכוון לבוא באיחור. כשרצה לנסוע, לא היה רכב. שום מכונית, שום אוטובוס! מה עשה? הוא עצר את משאית הזבל, וכך, במשאית הזבל, הגיע לחתונה של גורליק! ובנוסף לכל, איבד כובע בדרך…
קאזאן
ר´ אברהם כהן: זכיתי בס"ד ללוות את רבי יצחק בנסיעתו לעיר ילדותו, שם הוא בילה את מחצית חייו — קאזאן. זה היה לפני עשר שנים, כאשר הרב שהה בפסח בישיבת "תורת חיים" במוסקבה ורצה מאוד לנסוע לקאזאן, להתפלל על קברות הוריו. גם המשפחה וגם הנהלת הישיבה חששו להתיר לו לנסוע. זמן קצר לפני זה עבר הרב זילבר התקף לב, והרופאים ציוו עליו לנוח או לישון שעה וחציֿ שעתיים בכל יום בצהריים. זה היה התנאי שעל פיו אפשרו לנו לנסוע לקאזאן, כשאני מבטיח ומתחייב, שבכל הנסיבות רבי יצחק חייב לנוח בצהריים! הרופאים טענו, שאפילו יום אחד שהוא לא ינוח בו — יהווה עומס מסוכן מאוד לליבו…
למדתי המון בנסיעה הזאת. הרי כאשר אתה נמצא 24 שעות ביממה עם אדם כזה, זה תורם לך לאין שיעור… במיוחד זכור לי קטע אחד: אחרי תפילת שחרית בבית הכנסת של קאזאן, אורגנה פגישה עם הרב. הגיעו המון אנשים, רבים מהם הכירו אותו אישית וזכרוהו עוד מהתקופה בה התגורר בקאזאן. היתה סעודה, שיחות, זכרונות… אחרי הפגישה הזאת נסע רבי יצחק לבית העלמין — התכלית העיקרית של נסיעתו. כשיצא מבית העלמין — חיכיתי לו די הרבה זמן מחוץ לרכב (אני כהן) — בקושי עמד על הרגליים מרוב עייפות. הצעתי לו לחזור למלון כדי לישון או לנוח קצת.
הוא ענה: "אני לא יכול לנוח עכשיו. אני חייב לנסוע לבקר עוד אנשים".
"רבי יצחק, הרי אתם חייבים לנוח!…"
"אתה יודע, היום בבוקר, לפגישה הזאת, לא הגיעו הבנות של הרב. היום הן נשים מבוגרות, שתיהן בנות שבעים פלוס. נודע לי, שהן קיבלו דירה חדשה בשכונה חדישה בקצה קאזאן, ולכן, כנראה, היה להן קשה להגיע לבית הכנסת. אנחנו נוסעים אליהן!"
"רבי יצחק, אבל זה מאוד מסוכן ללב שלכם! הבטחתי שתנוחו! אנחנו נוסעים למלון…"
הוא קטע אותי בחריפות: "לא, אנחנו נוסעים אליהן! תשמע, אני לא יכול שלא לנסוע. אם לא אסע, ארגיש שאני בוגד. אתה יודע מי הן? בתקופתנו, בזמן המלחמה ואחריה, על כל בחור צעיר היו עשר נשים, והן — רצו להתחתן אך ורק עם יהודי דתי. כאלה כמעט לא היו בנמצא, אז הן נשארו בלי משפחה! אני יכול שלא לנסוע? אם לא אסע — ארגיש יותר גרוע. וככה, באוטו, אנמנם קצת… איך אוכל לחיות עם ההרגשה שאני בוגד?!"
