אין כמו ימי בין הזמנים למנוחה ולשלוות הנפש. אין כמו חוף הים מקום מקובל יותר למנוחה ולשלוות הנפש. אין כמו המנוחה ושלוות הנפש על חוף הים בימי בין הזמנים, דוגמא טובה יותר לדבר והיפוכו. קרא עוד: - תגיד, ר' נח - פונה אליו העזרתו כנגדתו בשעה שבהה בין לבין עצמו בשיממון קיץ חרישי - למה שלא תיסע קצת עם הילדים לים? תנוח. תחטוף קצת שקט. תתנתק מכל הבלגנים. - מתי, עכשיו?? עכשיו אני עסוק. - עסוק? סליחה. לא שמתי לב. במה אתה עסוק? - א... אני בוהה ביני לבין עצמי בשיממון קיץ חרישי... - יופי. נפלא - מתלהבת הגברת ופוצחת בקול גדול: ילדים, בואו. מהר מהר. אבא רוצה לקחת אתכם לים. תארזו את עצמכם ותיסעו איתו עכשיו. בטח יהיה לכם כיף. יש לו מצב רוח מצוין. מהר-מהר, לפני ש... הזכרים מבן חודש ומעלה למשפחת שוורצברגנדרוביץ' מתייצבים בתחנת האוטובוס. - למה יש כאן כל כך הרבה אנשים? - שואל ר' נח בפליאה תמימה את צאצאיו - כולם רוצים לנסוע לים? יהיה שם מקום לכולם? - זה בכלל לא הרבה - מזדרז אחד העולצים להרגיע לפני ש... - בסיום הש"ס היו הרבה יותר אנשים ולא היתה שום בעיה. שווה להצטופף קצת בשביל הים. נו, טוב. הגיעו לים. ר' נח נעמד במרחק של כבוד מגלי הים הקלילים, המפוגגים עצמם לדעת על קו הגבול עם היבשה - אותו קו שאסור להם לעבור אותו, אלא אם כן קיבלו מיוצרם פקודת גזירת-צונאמי. הוא מוצף רגשי נועם ונזכר כי קרא פעם באיזשהו עיתון כי אין כמו חוף הים מקום מתאים יותר להשראת השלווה ולמנוחת הנפש. בעוד עיניו משוטטות לפי תומם בפלאי הבריאה המשתרעים מולו, הוא נושם מלוא ריאותיו אוויר מלח-ים צלול כקיץ. הרוח הקלילה מרעידה בעדינות את שיפולי זקנו המקורזל. השמש קופחת על כריכת החומש שהביא איתו למקרה שלא יוכל להשקיע את כל הזמן במנוחה ושלוות נפש - ואז, לתדהמתו, הוא מגלה מה קורה על קו המים. גוש ענק של אנשים מכסה את החול אשר על שפת הים כחול אשר על שפת הים. הוא פוקח את כל עיניו לרווחה כלא מאמין למראיהם. מעולם עוד לא ראה במבט אחד כמות כזאת של המונים. המונים-המונים בכל הצבעים ובכל הפוזות. כולם מרוכזים יחדיו זה ליד זה, במקום שהיה אמור להיות מיועד למנוחה ולשלוות נפש רוגעת. - מה יהיה? - שואל ר' נח את ילדיו המאושרים - איך נגיע לים? הרי אין פה מקום לשבת אפילו בעמידה. - אל תדאג, אבא. עוד מעט הכל יסתדר - הם גוררים אותו לתוך עיסת האנשים הדביקה, בחיפוש אחר איזושהי קרחת-חוף פנויה להתמקם בה לפני ש... מחפשים מחפשים אחלה שווא. פה ושם הם מבחינים באיזושהי קרחת חול שאף אחד לא עומד עליה, אבל במבט מדוקדק יותר, מתברר כי מדובר בערימת חול המכסה מישהו שחפר לעצמו שם חלקה פרטית כדי לשרוץ תחתיה, כשכל גופו מכוסה עד הצוואר באדמת ארץ הקודש, כאילו שחל"ח. אולי כסגולה לאריכות ימים. או לפחות לאריכות יום. מי יודע. בעוד ר' נח מסרך רגליו בעגמומיות בחול הטובעני, הוא מסתכל לצדדיו ולצידי צדדיו ומבקש את נפשו לבכות. כן, רק לבכות קצת על מר גורלו. זה הכל. לפתע הוא סופג טפיחה ידידותית אדירה על השכם: בואו תראו מי הגיע לים?! לא תאמינו - נשמע קולו הצוהל של ר' גרשון ציפרשטיין - הנה נחצ'ה בכבודו ובעצמו. מה נשמע? מה הולך? הא? מה חדש? מה קורה? מה העניינים? מה אתה מספר? הא? מה שמעת? - ועוד כהנה וכהנה שאלות העומדות ברומו של ים. ר' נח מגמגם בתשובה כמה משהוהים לא מובנים, ועוד לפני שמסתיים המפגש עם ר' גרשון הנה כבר מחייכות אליו פניו הקורנות של זעליג: ר' נח, מה נשמע? מה הולך? הא? מה חדש? וכו' - והנה שמוליק: מה נשמע? מה הולך? הא? מה חדש? וכו' - והנה הרב נונדלהיים: מה נשמע? מה הולך? הא? מה חדש? וכו' - והנה קרויצפלד ומוישי ויוסף-חיים מהבניינים החדשים וששון מהשיעור הישן ונחמן מהדין תורה ונתן מנצור ומי לא? כל כללישראל פה, ידידים ומכרים ומכרי ידידים וידידי מכרי ידידים, כולם ביחד, בלי גינונים. בלי עצבים. בלי גרביים. כולם שמחים לפגוש זה את זה, לשאול את אותן שאלות ולהשיב את אותן התשובות. כך חולפות להן במהירות כל שעות השלווה ומנוחת הנפש עד שהשמש מתחילה להנמיך מערבה ועמישראל מתחיל לארוז את עצמו לקראת השיבה הביתה. צאצאי שוורצברגנדרוביץ, נראים כחול אשר על שפת הים, מתחילים להתרכז סביבו בעצלתיים. - נו, למה אתם מחכים? תשטפו את כל החול מהגוף ותתחילו להתלבש. - לשטוף את החול?! - השוורצבגרנדרוביצ'יידה מגחכת - למה, נראה לך שאם נבוא הביתה עם החול, הוא יחסר כאן? - חבר'ה זה לא זמן לבדיחות עכשיו. צריך להזדרז להגיע הביתה בזמן, כדי שנספיק להתארגן לפני שנלך לבית הכנסת למנחה. - מנחה?? מנחה מתפללים כאן. זה המנהג פה. אין כמו מנחה על שפת הים. מה מתאים יותר מאשר להתפלל מנחה במקום שאתה מרגיש שאתה בשיא השלווה ומנוחת הנפש? - לא לא לא. פה לא שייך. זה מקום פרוץ. - טוב, בסדר. אז נארגן מניין באוטובוס. - באוטובוס?!? - כן, זה גם מנהג די מקובל. בדרך כלל המניינים באוטובוס לא פחות מוצלחים מהמניינים בים. רק שלא ייפול עלינו פתאום איזה זקן עצבני שהגיע בטעות....

אין כמו ימי בין הזמנים למנוחה ולשלוות הנפש. אין כמו חוף הים מקום מקובל יותר למנוחה ולשלוות הנפש. אין כמו המנוחה ושלוות הנפש על חוף הים בימי בין הזמנים, דוגמא טובה יותר לדבר והיפוכו.

קרא עוד:

[postim]

– תגיד, ר' נח – פונה אליו העזרתו כנגדתו בשעה שבהה בין לבין עצמו בשיממון קיץ חרישי – למה שלא תיסע קצת עם הילדים לים? תנוח. תחטוף קצת שקט. תתנתק מכל הבלגנים.

– מתי, עכשיו?? עכשיו אני עסוק.

– עסוק? סליחה. לא שמתי לב. במה אתה עסוק?

– א… אני בוהה ביני לבין עצמי בשיממון קיץ חרישי…

– יופי. נפלא – מתלהבת הגברת ופוצחת בקול גדול: ילדים, בואו. מהר מהר. אבא רוצה לקחת אתכם לים. תארזו את עצמכם ותיסעו איתו עכשיו. בטח יהיה לכם כיף. יש לו מצב רוח מצוין. מהר-מהר, לפני ש…

הזכרים מבן חודש ומעלה למשפחת שוורצברגנדרוביץ' מתייצבים בתחנת האוטובוס.

– למה יש כאן כל כך הרבה אנשים? – שואל ר' נח בפליאה תמימה את צאצאיו – כולם רוצים לנסוע לים? יהיה שם מקום לכולם?

– זה בכלל לא הרבה – מזדרז אחד העולצים להרגיע לפני ש… – בסיום הש"ס היו הרבה יותר אנשים ולא היתה שום בעיה. שווה להצטופף קצת בשביל הים.

נו, טוב. הגיעו לים. ר' נח נעמד במרחק של כבוד מגלי הים הקלילים, המפוגגים עצמם לדעת על קו הגבול עם היבשה – אותו קו שאסור להם לעבור אותו, אלא אם כן קיבלו מיוצרם פקודת גזירת-צונאמי. הוא מוצף רגשי נועם ונזכר כי קרא פעם באיזשהו עיתון כי אין כמו חוף הים מקום מתאים יותר להשראת השלווה ולמנוחת הנפש.

בעוד עיניו משוטטות לפי תומם בפלאי הבריאה המשתרעים מולו, הוא נושם מלוא ריאותיו אוויר מלח-ים צלול כקיץ. הרוח הקלילה מרעידה בעדינות את שיפולי זקנו המקורזל. השמש קופחת על כריכת החומש שהביא איתו למקרה שלא יוכל להשקיע את כל הזמן במנוחה ושלוות נפש – ואז, לתדהמתו, הוא מגלה מה קורה על קו המים.

גוש ענק של אנשים מכסה את החול אשר על שפת הים כחול אשר על שפת הים. הוא פוקח את כל עיניו לרווחה כלא מאמין למראיהם. מעולם עוד לא ראה במבט אחד כמות כזאת של המונים. המונים-המונים בכל הצבעים ובכל הפוזות. כולם מרוכזים יחדיו זה ליד זה, במקום שהיה אמור להיות מיועד למנוחה ולשלוות נפש רוגעת.

– מה יהיה? – שואל ר' נח את ילדיו המאושרים – איך נגיע לים? הרי אין פה מקום לשבת אפילו בעמידה.
– אל תדאג, אבא. עוד מעט הכל יסתדר – הם גוררים אותו לתוך עיסת האנשים הדביקה, בחיפוש אחר איזושהי קרחת-חוף פנויה להתמקם בה לפני ש…

מחפשים מחפשים אחלה שווא. פה ושם הם מבחינים באיזושהי קרחת חול שאף אחד לא עומד עליה, אבל במבט מדוקדק יותר, מתברר כי מדובר בערימת חול המכסה מישהו שחפר לעצמו שם חלקה פרטית כדי לשרוץ תחתיה, כשכל גופו מכוסה עד הצוואר באדמת ארץ הקודש, כאילו שחל"ח. אולי כסגולה לאריכות ימים. או לפחות לאריכות יום. מי יודע.

בעוד ר' נח מסרך רגליו בעגמומיות בחול הטובעני, הוא מסתכל לצדדיו ולצידי צדדיו ומבקש את נפשו לבכות. כן, רק לבכות קצת על מר גורלו. זה הכל. לפתע הוא סופג טפיחה ידידותית אדירה על השכם: בואו תראו מי הגיע לים?! לא תאמינו – נשמע קולו הצוהל של ר' גרשון ציפרשטיין – הנה נחצ'ה בכבודו ובעצמו. מה נשמע? מה הולך? הא? מה חדש? מה קורה? מה העניינים? מה אתה מספר? הא? מה שמעת? – ועוד כהנה וכהנה שאלות העומדות ברומו של ים.

ר' נח מגמגם בתשובה כמה משהוהים לא מובנים, ועוד לפני שמסתיים המפגש עם ר' גרשון הנה כבר מחייכות אליו פניו הקורנות של זעליג: ר' נח, מה נשמע? מה הולך? הא? מה חדש? וכו' – והנה שמוליק: מה נשמע? מה הולך? הא? מה חדש? וכו' – והנה הרב נונדלהיים: מה נשמע? מה הולך? הא? מה חדש? וכו' – והנה קרויצפלד ומוישי ויוסף-חיים מהבניינים החדשים וששון מהשיעור הישן ונחמן מהדין תורה ונתן מנצור ומי לא? כל כללישראל פה, ידידים ומכרים ומכרי ידידים וידידי מכרי ידידים, כולם ביחד, בלי גינונים. בלי עצבים. בלי גרביים. כולם שמחים לפגוש זה את זה, לשאול את אותן שאלות ולהשיב את אותן התשובות.

כך חולפות להן במהירות כל שעות השלווה ומנוחת הנפש עד שהשמש מתחילה להנמיך מערבה ועמישראל מתחיל לארוז את עצמו לקראת השיבה הביתה. צאצאי שוורצברגנדרוביץ, נראים כחול אשר על שפת הים, מתחילים להתרכז סביבו בעצלתיים.

– נו, למה אתם מחכים? תשטפו את כל החול מהגוף ותתחילו להתלבש.

– לשטוף את החול?! – השוורצבגרנדרוביצ'יידה מגחכת – למה, נראה לך שאם נבוא הביתה עם החול, הוא יחסר כאן?

– חבר'ה זה לא זמן לבדיחות עכשיו. צריך להזדרז להגיע הביתה בזמן, כדי שנספיק להתארגן לפני שנלך לבית הכנסת למנחה.

– מנחה?? מנחה מתפללים כאן. זה המנהג פה. אין כמו מנחה על שפת הים. מה מתאים יותר מאשר להתפלל מנחה במקום שאתה מרגיש שאתה בשיא השלווה ומנוחת הנפש?

– לא לא לא. פה לא שייך. זה מקום פרוץ.

– טוב, בסדר. אז נארגן מניין באוטובוס.

– באוטובוס?!?

– כן, זה גם מנהג די מקובל. בדרך כלל המניינים באוטובוס לא פחות מוצלחים מהמניינים בים. רק שלא ייפול עלינו פתאום איזה זקן עצבני שהגיע בטעות.