א-ל-ו-ל
הלכה א'
נוהגים לתקוע בשופר בחודש אלול. ומתחילים ביום ב' דראש חודש, ותוקעים בכל יום לאחר תפלת שחרית, תקיעה שברים תרועה תקיעה, חוץ מערב ראש השנה שאין תוקעים בו בכדי להפסיק בין תקיעות רשות {של כל החודש} לתקיעות מצווה {של ראש השנה}. וטעם התקיעות בחודש זה, כדי לעורר את העם לתשובה, כי כן הוא הטבע של השופר לעורר ולהחריד את נפשו של האדם, כמו שאמר הכתוב: "היתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו".
קרא עוד:
[postim]
עוד נוהגים במדינות אלו, מיום ב' דראש חודש אלול עד שמיני עצרת, אומרים בבוקר ובערב לאחר התפילה את המזמור "לדוד ה' אורי וישעי", והוא על פי המדרש על מזמור תהילים זה: "ה' אורי" – בראש השנה, "וישעי" – ביום הכיפורים, "כי יצפנני בסכה" – רמז לסוכות.
עוד נוהגים לומר תהילים בציבור, בכל מקום לפי מנהגו.
הלכה ב'
משנכנס אלול עד יום הכיפורים, כשכותב אדם איגרת לחברו, צריך לרמז בו בתחילתו או בסופו שהוא מבקש עליו ומברכו שיזכה בימי הדין הבאים לטובה להיכתב ולהיחתם בספר חיים טובים.
אנשי מעשה נוהגים לבדוק בחודש זה תפילין ומזוזות שלהן, וכן כל שאר מצוות שאפשר לבדוק ולתקן יתקנו.
משבת שלאחר תשעה באב ולהלן מפטירים בשבע שבתות שבעה דנחמתא {כלומר פרקי נ"ך העוסקים בנחמתן ש ישראל}. ואם חל יום א' דראש חודש אלול בשבת {כמו שחל השנה}, דוחים את פרק "עניה סוערה" ומפטירין "השמים כסאי", מפני שיש בה גם כן מנחמות ירושלים; ובשבת פרשת "כי תצא", שאז מפטירין "רני עקרה", משלימים עליה גם "עניה סוערה" שהיא סמוכה לה.
[אם טעה בשבת ראש חודש אלול ואמר "עניה סוערה", אם נזכר קודם שבירך לאחריה, יאמר גם "השמים כסאי" ויברך לאחריה. ואם לא נזכר עד לאחר הברכות, יאמר "השמים כסאי" בלא ברכות.
ואם חל ראש חודש אלול באחד בשבת, דוחים הפטרת "מחר חודש", שאין בה מנחמות ירושלים, ומפטירין "עניה סוערה".]
