לפני כשבועיים נפגש ידידי הרב אפרים שטיינקולר עם זוג העומד לפני חתונה בשעה טובה. הזוג הינו בעל נראות חילונית מאוד, לכאורה רחוק מאוד מכל זיק של שמירת מסורת. הזוג שבא מראש במטרה לחפש פתרון שלא במסגרת הרבנות, דבר המעיד (שוב לכאורה) על מידת המרחק והניכור שלו ממסורת ישראל, מצא אל מולו רב חרדי בעל חזות רבנית מאוד, אלא שאת מעטה הקרח שעטו בני הזוג על עצמם, שבר במהרה הרב אפרים באמצעות חיוך הארת פנים ותחושה של גובה העיניים ששודרה לזוג בכנות ובאמת פנימית.
האישיו של הסיפור הוא לא הסוף הטוב שבני הזוג מתחתנים בעז"ה בשושן פורים הקרוב כדת משה וישראל עם כל גדרי ההלכה ופרטיה בזכות מיזם 'בנועם דניאלי' לזכרה של הנערה הטהורה דניאלי שהשבוע היה יום השנה שלה. אלא משפט מצמרר שאמר החתן עולה מחבר העמים בהקשר למאבקי השבת בעיר אשדוד: אנחנו לא נגד השבת, הוויכוח באשדוד זה לא על השבת. אלא מי יותר חזק, החרדים או אנחנו.
ההוכחה הגדולה לכנותו של הבחור, זה טקס החתונה שהוא בחר לנהל. לאחר שהיה ברור לבני הזוג שהם לא מתחתנים ברבנות שאודותיה הם קראו ושמעו במדיות השונות על כמה היא מנותקת מסורבלת וכופה, רגע של מפגש עם הרב אפרים מוטט אצלם חומות של מידע מורעל שקרי ומוטה. ולאחר שהם הבינו זאת, לא היה בפיהם שום בקשה לניהול טקס השונה ממסורת ישראל בשרשרת הדורות באלפי שנים של קיומו של עם היהודי.
הגאון הגדול הרב ישראל מאיר לאו שליט"א מספר בספרו 'אל תשלח ידך אל הנער' על כיצד נראתה הפגנה אי שם בשנות החמישים כנגד חילולי שבת. הרב מרדכי פוגלמן ששימש כרבה של קריית מוצקין ועמד מול פרצות שהחלו בחומת השבת, כינס את צאן מרעיתו לאחר תפילת מוסף עמד בראש הקהל ותוך כדי שירת זמירות שבת, כאשר אוטובוס החל להתקרב, הסיר הרב פוגלמן את טליתו הקדושה ופרס אותה על הכביש. הנהג המבוהל שראה מרחוק טלית פרוסה על הכביש עצר במהרה בחריקת בלמים, ועמד מבויש אל מול פניו הטהורות של הרב פוגלמן.
לא צריך להיות תמים או נאיבי בכדי לחשוב שהתנהגות כזאת הייתה יכולה להתרחש היום. אך לצד תצורות שונות של מאבק והסברה שצריכים להינקט ולהשתנות בהתאם למציאות המשתנה, קו שזור עובר כחוט שני בין שנות החמישים והרב פוגלמן לתקופתנו.
כאשר אנחנו מובילים מאבק על השבת ועל דברים שהם מיסודי הקיום של העם היהודי, קהל היעד שלנו חייב להבין שאין אנו מונעים משיקולי כוחניות ושליטה ואיננו מנהלים קמפיינים לשם השגת כוח וכמיהה לניצחון. ההיפך הוא הגמור, המאבקים של היהדות הנאמנה בארץ הקודש הינם מאבקים רק על רוחניות מזוקקת המנותקת לחלוטין מתאוות של שליטה וכוח.
שאלת השבת הגיור הגיוס וניסיון התנועה הרפורמית לחדור אל דעת הקהל הישראלית, כל הנושאים הללו אינם מספקים לנו עמדות כוח ג'ובים תקציבים ושאר מיני ירקות. המאבקים הללו הינם בראש ובראשונה בשל האחריות שכולנו חשים לעתיד צביונה היהודי של המדינה דבר שישפיע בראש ובראשונה על הציבור המסורתי והחילוני במדינת ישראל.
גם אם כל צביונה היהודי של מדינת ישראל היה מופקד חלילה בידי התנועה הרפורמית, הציבור החרדי לא היה ניזוק מכך במאומה, את המחיר הכבד לכך היה משלם הציבור הכללי במדינת ישראל שחלקו המרכזי היה מאבד את זהותו ערכיו וכמעט כל קשר ליהדותו.
על השבת חובה עלינו לנהל מאבק, בתל אביב אשדוד טבריה ובכל מקום. אך תמיד חובה עלינו לזכור, קהל היעד שלנו חייב לראות בפנינו כאב אמתי המונע מתחושת אחריות להמשך שרשרת הדורות של העם היהודי לדורותיו. גם אם לא יסכים אתנו, גם אם יישאר איתן בעמדתו, ידע הוא להעריך כאבו של אח המייצג אלפי שנות היסטוריה יהודית נצחית.
הטור פורסם בשבועון 'בקהילה'
