הרב קליין היה דמות מופת של רב בישראל. רב שהוא "מרא דאתרא". במלוא מובן המילה. על פיו נשק כל דבר. פסק הלכה שלו היה פסק שמחייב את כולם ומקובל על כולם. הוא היה תקיף מאד במילי דשמיא, לא זז כמלא הנימה מדין תורה וממנהג ישראל.
מצד שני, היה רך כקנה כלפי כל אדם. מכפיף את קומתו ואת דעתו הפרטית, לכל אחד ואחד. הקפיד מאד להקדים שלום לכל אדם, אפילו לנכרי בשוק.
הרב קליין זצ"ל, שימש כעמוד האש שהולך לפני המחנה. הוא היה אומר חמישה שיעורים מדי יום ביומו. החל משעה 05:00 בבוקר, ועד לשעות הליל. במשך שאר היום היה עוסק בתורה בהתמדה רבה ומעמיד עצמו לקהל מרעיתו במענה הלכתי ואישי לכל בני המקום. התמסר בכל מאודו להעמיד את החינוך היהודי הטהור על מכונו.
הרב קליין זצ"ל, זכה לקרבה מיוחדת מגדולי דורו. החל ממרן החזו"א זצוק"ל, שאהב אותו בכל לבו וסמך את ידו עליו. למעשה, פסקים רבים מאד של החזו"א, בהלכות התלויות בארץ, הם תורה שבע"פ שנמסרה מהרב קליין זצ"ל. גם מרן בעל ה"שבט הלוי" היה בקשר קרוב ומיוחד עם הרב קליין זצ"ל. כמו כן, הרב קליין זצ"ל, היה מקושר בכל נימי נפשו אל צדיקי הדור כולם. הוא היה מגיע לשבתות מיוחדות, או לארועים חשובים, תמיד כבדוהו והושיבוהו בשולחן הכבוד. קשר מיוחד היה לו, עם ילדי המושב-צעירי הצאן.
הוא ידע והכיר כל ילד בדמו הפרטי, הוא עקב והתבונן אחרי גדילתו של כל אחד ואחד מבני המושב.
לפני הימים הנוראים, היה אוסף את ילדי המושב ומלמד אותם את ניגוני ופיוטי ר"ה ויוה"כ. הילדים היו יושבים במשך התפילות, בסמוך לרב ו"עזרו" לו בניגונים המיוחדים והמרטטים שאותן ניגן לפני התיבה בהיותו שליח הציבור.
הרב קליין זצ"ל, היה מגיע לעיתים תכופות לתלמוד תורה, כדי לבחון את התלמידים ולעמוד על סדר לימודם.
את הרב דיסודות היה אפשר לראות עובר בין מדפי הסחורות בצרכניה, משקפיו נעוצות במצחו והוא עובר פריט-פריט, מדקדק בפרטי הכשרות שלו. לא, הוא אינו אחראי לכל מה שנעשה בכל מפעל בארץ – הוא אחראי בסך הכל על בני קהילתו.
פעם בשנה היה נוסע לביקורת במשחטה ממנה היו מביאים את העופות למשק. יש השגחה במשחטה. גדולים וטובים אוכלים משחיטה זאת, אבל המרא דאתרא בודק וחוקר. והוא היה מומחה גדול לענייני כשרות הבשר.
פעם שמע על הידורים נוספים הקיימים במשחטה אחרת. מיד ביקש לעבור לקנות שם. וכי למה לא יהנו בני קהילתו מכשרות ברמה טובה יותר?
למעשה, כוחו, כח הציבור.
הציבור קיבל על עצמו כנאמר ואת מאמר הרב הקהילה עושה. לא קונים טרקטור לפני קבלת אישור סופי מהרב. נכון, בדיונים אינו משתתף, הוויכוח בין אנשי הפלחה לאנשי השלחין אינו מעינינו. רק כשהגיעו לסיכום על הטרקטור, מאיזה חברה יקנו ובאיזו קטגוריה הוא יהיה (למבינים), ואם תהיה לו גם סגירה המתאימה למטעים, ואולי גם זרועות אחוריות חזקות במיוחד, והפרטיקוב יכול גם יכול להפעיל מרסס כותנה… כל זה אינו מעניינו. החליטו – באו לקבל את אישורו.
ואם לא החליטו? הרב יחליט.
ואז נכנס המרא דאתרא עם כל שנותיו וכבודו וראשו הגאוני ומידותיו התרומיות לעומקה של סוגיית הטרקטור. והאמת והשלום אהבו.
מי שראה אותו מלטף כף יד של ילד חולה ועיניו מפיקות את כל הטוב שבעולם, ראה שכל האהבה והחמלה ניבטות מפניו הטובות. אוי, רק עוד פעם אחת לראות אותו מאיר פנים ומחייך.
לדעת שאין עוד דבר כזה בעולם, ולקחת לעצמינו משהו ללכת אתו. משהו מתוכו שישאר בנו.
בכל ליל שבת היה מברך את הציבור בברכת "גוט שבת" חמימה, כשהוא אוחז ביד כל אחד ומברכו.
ביום השבת היה עומד במקומו ומברך בחיוך ובניע ראש כל אחד ואחד. והיה והגיע מישהו שלא עבר אצלו בליל שבת משום שמיהר לביתו, או משום שהתפלל בישיבה, או כל סיבה אחרת – מיד היה אוחז בידו ומברכו. אפילו ילד קטן, היה זוכר שלא לחץ את ידו בליל שבת, והיה אוחז בידו בחמימות.
לא תוכחה.לא שאלה. רק ברכה מעומק הלב.
בשנותיו האחרונות, נחלש. ובנו הרה"ג רבי יעקב חיים קליין שליט"א, עמד לימינו וסיע בכל עניני ההלכה ואמירת השיעורים.
ביום ט' בחודש אדר תשס"ט, נלקח לבית עולמו שהוא מותיר אחריו, דורות ישרים מבורכים, ומאות בנים/תלמידים שהלכו בבכי אחר מיטתו.
ת.נ.צ.ב.ה.
כתב: יחיאל ברונר
