ועשית כיור נחושת וכו' ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ורגליהם וגו' (כי תשא פרק ל' פסוק יח' – יט')
כמה פרטי דינים המצויים בנטילת ידיים לסעודה: ציוונו חכמינו ליטול את הידיים קודם אכילת פת.
טעם התקנה
מצינו בחז"ל שתי סיבות עיקריות:
א. מפני 'סרך טומאה'. שבזמן שבית המקדש היה קיים, היו הכהנים צריכים ליטול ידיהם לפני אכילת תרומה כדי שלא לטמאות התרומה. וכדי להרגיל הכהנים בזה, הצריכו את כל ישראל ליטול גם כן ידיהם לפני אכילת פת. ואף שהיום אין אכילת תרומה נוהגת, עדיין לא בטלה התקנה כדי להרגיל ישראל לכשיבנה בית המקדש בב"א.
ב. מטעם נקיות וקדושה. וסמכה הגמרא טעם זה לפסוק "והתקדשתם והייתם קדושים".
מעלת הנטילה
והפליגו חז"ל במעלת הנטילה, 'אמר רב חסדא, אני נוטל מלא חופניים ידיים, ונותנים לי משמיים מלא חופנים כל טוב', ובהפך אמרו 'המזלזל בנטילת ידיים בא לידי עניות'. ובשולחן ערוך כתב שהמזלזל בנטילת ידים חייב נידוי, ובא לידי עניות ונעקר מן העולם.
וכתב השל"ה הקדוש, שלא יטול אדם ידיו כדי לזכות לעשירות, דא"כ הוא עושה כדי לקבל פרס, אלא יכוון לכבוד השי"ת והשכר יבוא ממילא. ובפתח הדביר כתב שמה שצריך לנטילה מעיקר הדין לא יכוון בשביל להתעשר, אבל מה שמוסיף מלא חופנים מים, זה יכול לכוון לשם עשירות.
ניגוב הידים. מעיקר הדין?
מעיקרי מצוות הנטילה, היא גם פעולת הניגוב שאחריה, וכתב הבית יוסף הטעם – משום שבזה מסיר את שיירי המים הטמאים שעל ידיו, ולכן אסור לאכול בלא ניגוב. ואם הטביל ידיו בים או בנהר או ששפך רביעית מים בבת אחת על ידו שבזה אין מים טמאים על ידיו – רשאי לאכול בלא ניגוב. וכן פסק השו"ע.
ויש שכתבו שטעם הניגוב משום נקיות, שלא ראוי לאכול לחם עם ידיים רטובות משום שהלחם נמאס. ולטעם זה גם כשמטביל ידיו או שופך רביעית בבת אחת, חייב בניגוב.
ופסקו המשנה ברורה והיביע אומר, שיש מצווה לנגב אף בנטל רביעית מים בבת אחת (לא כהבית יוסף). והחזו"א החמיר גם בטבילת ידים שצריך ניגוב.
מתי לברך על הנטילה?
ומכיוון שכשמנגב ידיו נסתיימה לה מצוות הנטילה, צריך לכתחילה לברך קודם הניגוב.
שכח ולא בירך עד אחר ניגוב הידיים: לרמ"א בדיעבד יכול לברך גם אחרי. וכן פסק המשנה ברורה.
ולהליכות עולם אין לברך לאחר הניגוב, ואפילו אם נזכר תוך כדי דיבור לניגוב – לא יברך.
ובבן איש חי כתב לעצה שיגע במקומות המכוסים או יחכך ידיו בראשו כדי להתחייב בנטילה חדשה, ויברך קודם הניגוב. ובילקוט יוסף כתב עליו שמצא בכתב יד של אביו (מרן הגר"ע יוסף זצ"ל) שאין לעשות כן, והפסיד הברכה.
נזכר לאחר שהחל בסעודתו: לכולי עלמא הפסיד ברכתו.
ומ"מ אם בירך 'המוציא' קודם שניגב את הידיים, ועדיין הן רטובות מן הנטילה – כתב בביה"ל שיכול לברך כיון שעדיין לא נגמרה הנטילה לגמרי.
דיבור לאחר הנטילה
אסור להפסיק בדיבור בין הנטילה עד אחר ניגוב הידיים. ואם הפסיק, אין צריך לחזור וליטול ידיו.
ואם נזדמן לו לענות אמן על ברכת חברו, או שאר דברים שבקדושה – אם שמע בין נטילה לברכה יכול לענות. ואם שמע בין הברכה לניגוב, לאור לציון יכול לענות, וליביע אומר אסור לענות, ורק יהרהר בליבו.
יש ליזהר לא לנגב הידיים תוך כדי שמברך ברכת הנטילה (בן איש חי), ובשו"ת שלמת חיים כתב שמותר.
