"החרדי העובד שבי קפץ בנסיון להחניק את הדמעות של היהודי העובד"

חרדים עובדים. מושג שמצליח להצית אינספור דיונים שעוסקים בזהות, במניעים ובהרגלי צריכה. התופעה שהתחילה כנקודתית הפכה עם השנים למגמתית וככל שניסו לעצום מולה את העיניים, היא התעצמה וחצתה אט אט את כל תתי המגזרים בציבור החרדי.

לחרדי העובד אין כמעט רגש שייכות למיינסטרים החרדי, הוא מרוחק ומתרחק וכל צד מגלגל את אשמת הריחוק על הצד שמנגד. עד שבאה לה עונת הבחירות.
עונת הבחירות, מוציאה מהפוליטיקאים החרדים (חרדים עובדים?) פרצי קירוב רחוקים וקבלת האחר, רגשות מהן הם מנותקים לחלוטין ביומיום.
פינדרוס יסיר את הכובע עבורם, גפני יפיק סרטון לפייסבוק וכל זה בכדי לזכות לקולות שמאיימים על עולם התורה המורכב בעיקר מהם ומיחצניהם.

עולם כמנהגו ימשיך לנהוג, ועם תום תקופת הבחירות תעלמנה ההבטחות, ומה שישאר הוא חלל עצום בין העולמות. עולם התורה ועולם העבודה.

הנחת היסוד המושרשת בתוככי הציבור החרדי, מבדילה בין אנשים שבחרו לצאת ולפרנס את משפחתם לבין עמלי התורה השוקדים על תלמודם יומם וליל. הנחת יסוד זו עושה נזק עצום ורב לשני הצדדים:

במקום שאותם עובדים יקומו כל בוקר ליום של עבודת ה' אמיתית ויראו בעצם עבודתם את הייעוד הרצוי מהם, משהו בחשיבה שלהם, זו שהוטבעה בהם עוד מקטנות גורמת להם להרגיש מחוץ למחנה, חף ממחויבות ונקי ממגבלות. כך בעוד שהרצוי הוא בית של תורה, של שמירה והיצמדות להלכה והערכה לממתים עצמם באהלה, לצד עיסוק במלאכה ופרנסה
המצוי הופך להיות רחוק מכך ובתים רבים הופכים את הטפל לאידיאל, ורדיפה אחר הישגים הופכת לעיקרו של בית. השלב הבא מגיע מהר מאוד, והתרחקות מעצימה והולכת מדרך חייהם של בני התורה פוקדת את אותם בתים – ככלי משתיק מצפון אם קיים כזה.

זאת המציאות האמיתית בעולם בו אני חי

בעולם מקביל, חיים אלפי משפחות שוויתרו על חיי תענוגות ורווחה כלכלית למען אידיאל אחד ויחיד, דביקות בתורה ובנותן התורה. יתכן מאוד שחלק גדול מהם מסתכל עליי כלא קשור, לא שייך.

ואכן, הם צודקים. לא תמיד אני שייך. בעיקר לא לפסטיבלי הבחירות בהן אני דרדר שמציק למערכת המשוועת לפעול "אוטומטית" על חשבון הנרמסים תחתיה.
אך לתורה הקדושה אני שייך! לתורה הקדושה הנקיה מפוליטיקה נמוכה ומרווחים גדולים של אנשים קטנים. אם יש אדם שיש ביכולתו לנתק אותי ממנה זה אני ואך ורק אני, ובעזרת השם לעולם לא אעשה זאת.
מצאתי בעולם התורה שפיות ורוגע. בדפים המלאים שחייבו אותי להתעמק כדי להבין קצה חוט. תורה כזו שמפעילה את המוח ופועלת על הלב. סוגיות כאלו שגרמו לי להתנצח עם אוחז הסטנדר שמולי משל היה זה ויכוח פוליטי שיכריע את הבחירות. הלימוד הזה שהפרה לי את המוח במשך שנים רבות ועדיין נשאר חלק ממני, לעולם יישאר. מטבעות הלשון המחכימות ששגורות בפי מפתיעות לא אחת את חובשי המגבעות למיניהם שלשונם נאלמת דום כשאני מעז להשתמש בביטוי תלמודי כלשהו.

כן, יהודי עובד אני. בכל בוקר אני קם ב"ה לעבוד ולפרנס את ביתי, ומשתדל מאוד לקבוע עיתים לתורה (ומתפלל להרבות בה) אני עושה זאת בלב נקי ורגוע. השילוב של תלמוד תורה עם דרך ארץ טוב ומתאים לי על פי הבנתי. אך המצפון שלי לא שקט כמו שאני מנסה לצייר למראה אברכים יורדים מרכבי ההסעות וממהרים לפתוח את הגמרא, או אז הלב שלי מכנס את עצמו לחשבון נפש מעמיק, ואינו מוותר, ומנקב בי את השאלות הקשות ביותר:
האם באמת דבר לא השתנה בי מאז יצאתי לפרנס את ביתי? מדוע קביעת עיתים לתורה מתמקדת בכך שהלימוד יהיה אך ורק בזמן שנקבע ולא מעבר? עבור התקדמות רוחנית מוותרים על גשמיות, האם אני חלילה מוותר על הרוחניות?

מי שמצית בי בכל פעם מחדש את השאלות הללו הם כאמור עמלי התורה, אלו שחיים בצער גשמי אך מלאים בחדווה רוחנית.

לפני מספר שבועות עמדתי צפוף בביתו של ר' חיים בדיוק בשעה שנפתח קמפיין ההתרמה לרשת הכוללים 'יששכר באהלך' המחזיקה יותר מ 1800 אברכים. שמעתי תיאורים על המצב הקשה בבתי אברכים, על מסירות נפש של ממש בבתים רבים של עמלי תורה שלא קיבלו מלגה זעומה במשך שנה וחצי.
החרדי העובד שבי מיד קפץ בראש "שיילכו לעבוד", "חוסר אחריות שלהם", "הם אשמים" אמר בנסיון להחניק את הדמעות שעלו בעיניו של "היהודי העובד" שבי שהחל לשאול עצמו באמת, איך יתכן שאני חי ברמה גבוהה פי כמה מהם בשעה שהם עוסקים בדבר שאחרי הכל, הכי חשוב לכולנו עלי אדמות. איך אני קם כל בוקר, פועל כדי לייצר עוד כסף ולנפח את העו"ש בזמן שאבות שחייהם קדש לה' נאלצים להבטיח לילדים כי המצב הקשה הוא נסיון שיעבור ויבואו ימים טובים יותר?

בשלב מסוים, אל מול עיני ולא מכלי שני, פרץ ר' חיים בבכי.
בכי הוא דבר טבעי, כזה שאף אחד לא יכול לתכנן עבור אדם אחר וכזה שגרם לכל החומות שלי לקרוס באחת. כל מי שנכח בחדר מחה דמעות, העוול הזה שקיים מצב כה נורא סנט בכל הנוכחים.

הבנתי באותו רגע כי חלקי עמם. אין חלקי עמם במעטפת, אך חלקי עמם בשורש.

אי מי מנסים להציג תדמית 'מעליבה' של החרדי העובד, זה שלא קשור ולא שייך – אך אני אצמד לתדמית המחמיאה של היהודי העובד, זה שקשור קשר בל ינותק לנותן התורה, לתורה עצמה וללומדיה בטהרה.

מילים יפות נשארות בגדר מילים, ובכדי להחיל אותן ולתת להם משנה תוקף וביסוס החלטתי לקחת על עצמי יעד משמעותי, יעד שיאפשר לאחיי שוויתרו על הגשמיות לחיות חיים של תורה ולא מתוך מצוקה וקושי, יעד משמעותי שיהפוך אותי לשותף בזכויותיהם, ולמתן חלקי בתורת ה'.

באופן הזה, שיש 'יהודי' עובד 'ויהודי' לומד ושניהם משפיעים האחד על השני – אני יוצא בשמחה כזבולון ששותף בחלקו האלהי של יששכ.

אל תהיו חרדים עובדים או חרדים לומדים – היו יהודים טובים.

הכותב הוא נח טוניק, איש אסטרטגיה, שיווק ויח"צ.