דער פורים חזן / חיים לביא

מנחם לייב ישב בחדר הרב, כולו רועד.
פניו לוטות בכפות ידיו ומירר בבכי.

אבל הרב, הוא ניסה שוב, על פי שנים עדים יקום דבר!
מה זה שעל פי שמועות ורינונים יחרצו דין.
והרב מביט בו בעיניו הטובות ואומר, עם עובדות אפשר להתווכח אפשר להסביר, אפשר להכחיש.
אך שמועות, דרכן שאין להן הוכחה ולפיכך גם אין להן הכחשה.

*

מזה 12 שנה, מנחם לייב הוא בעל התפילה הבלתי מעורער, של קהילת 'חסידי עמך'.
גולת הכותרת היא איך לא תפילות הימין הנוראים, אליהן היה ניגש בקול בוכים ובלב נשבר.
הקהל היה נסחף עמו ורגשותיו היו עולים וצפים, ממשיכים להגביה רום טפח מעל כח הדיבור.
או אז היתה משתררת לפתע דממה בבית הכנסת, קול אוושת המזגנים בלבד היה נשמע. עד שהצליח מנחם לייב לכנס שוב את הרגשות, אל מרחבם הטבעי, שיוכלו שוב לבטא במילים ובמנגינה את מה שהלב מבקש מייחל ומרגיש.

שוב, רגעים של כיסופים, רגעים של תשוקה של התחברות של פורקן הרגשות היו נמזגים אל קולו המתוק והצלול של מנחם לייב.

ואם עסקינן בתפילות ימים נוראים הרי שתפילות יום הכיפורים בקהילת 'חסידי עמך' הפכו לשם דבר לכל בעל נפש שרוצה לזעזע ולגעת בכל נימי ליבו ונפשו.
כי ברגע שמנחם לייב היה מכריז 'אנו מתירים להתפלל עם העבריינים' היה פורץ בבכי קורע לב.
משל מי יכול לדעת מי עבריין ומי לא.
ובכלל מי אנו שיכולים להתיר או לאסור לדחות או לקרב.
ומאותו הרגע יום הכיפור היה הופך ליום שכולו קרבה, קרבה לעצמך, לתוכך, למקום שממנו כל השנה אתה בורח.

בשבועות של אחרי יום הכיפורים, עוד יכלו ללכת ברחוב ולהצביע מי זכה השנה להתפלל עם מנחם לייב ומי לא.

*

הכל היה נכון עד לחודש אב תשע"ז,
מנחם לייב, איש יקר משכמו ומעלה עד שמכריו כינו אותו מנחם-לב.
כולו לב, וכל מי שפונה אליו עם צרה כלשהי, שופך את ליבו ויוצא ממנו מנוחם.
באותו ערב, אחד מבני הקהילה איתו מנחם לייב היה בקשר יומיומי, התקשר אליו ואמר לו, אני היום הולך למות.
למה אתה מדבר ככה, נזעק מנחם לייב.
הרי אתה כל כך טוב כל כך מוכשר כל כך מוצלח, אפילו יפה תואר הוסיף לו מנחם לייב, משל מעייניו היו נטועות בזה.
לא, הוא אומר, היום אטול את נפשי.
לא לפני שאלך לשתות לשוכרה ולהינות ממנעמי העולם שממנו כה התנזרתי.

מנחם לייב שותק, הוא יודע שכאן מילים כבר לא יועילו.
הוא פונה שוב לבן שיחו, תסכים רק לפני שניפגש, לפחות ניפרד, חיבוק אחרון לפני שאתה פורש לעולם שכולו טוב?!
בשמחה, אמר בן שיחו, רק תצטרך להגיע למועדון פלוני, אם כל כך חשוב לך לחבק אותי, רק שם תמצא אותי אמר וניתק.

מנחם לייב, לבש מעילו, חבש את כובעו, ויצא במהירות אל עבר הרחוב בו מעולם לא דרכה כף רגלו, כולו מבוייש שואל את העוברים ושבים היכן יוכל למצוא את המועדון הלז, על פי תגובותיהם הבין שזהו מועדון הוללות מהרף הנמוך ביותר אליו אפשר לרדת.

חבוש בכובע ומעיל, הצליח להיכנס למועדון למצוא את ידידו וחברו לשיח, להתחבק איתו חיבוק ממושך.
במטרה שגדול כח החיבוק שמדבק את טעם החיים.
וגדולה לגימה שמקרבת, ביקש איש שיחו עבורו צ'ייסר וויסקי, למען יוכלו לעשות לחיים לפני המוות.
כשהגיעה העת בה נשקו הכוסות אחת לרעותה, נשא מנחם לייב את קולו בחוזקה עצם את עיניו כיוון ליבו ורגשותיו אל השיא, משל עומד הוא עתה כשליח ציבור בתפילת גשם ולא ברחבת המועדון
ושאג,
'לחיים ולא למוות'.
באותו הרגע איש שיחו החל לבכות אף הוא ולומר ולבקש ולרצות ולחשוק בחיים ולא במוות.
כזה הוא כוחו של מנחם לייב.

למחרת כל העיר היתה כמרקחה,
מאן דהו הפיץ שראה את מנחם לייב במקום הוללות שרגלי בני התורה מעולם לא דרכה בהם.
ואם תשאלו איך מיודעינו, אותו מאן דהו, הגיע לשם, יענה לכם על אתר, שנקרא לצורך מקרה חירום מטעם ארגון ההצלה שבו הוא מתנדב, לטפל במקרה רפואי.

אכן, מנחם לייב היה שם, בדיוק באותו המקום בו הוא נראה.
אך לשווא, אין אדם שיכול לדעת לשם מה הוא הגיע לשם סודו כמוס עימו.
מסביר הוא לבריות שצורך גדול היה עמו.
מאז החלו סיפורים ובדיות שונות לצוץ כפטריות אחר הגשם, פלוני סיפר שראה אותו מתהולל בחברת ארחי פרחי.
והשמועות החלו להתנפח למימדים חסרי פורפורציה, או אז נקרא מנחם לייב לחדרו של הרב.

מנחם לייב יושב כמו ילד נזוף, כולו פגוע עד עמקי נשמתו.
איך עשו לו את זה, מי הרע לב שהחליט להפיץ עליו סיפורים, משל בעל עבירה הוא.
וגם אם כן, פנה אל הרב, 'אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה אל תאחר אחריו ביום כי בוודאי עשה תשובה'
אמנם מכחיש אני את עלילות השווא שבדו עלי,
אבל מה עם תשובה?!
וכי חשוד אני שאם עברתי עבירה, לא הצטערתי עליה והתחרטתי כיאות?!

'תלמיד חכם לא עובר כאלו עבירות' אמר לו הרב עם חיוכו, שלפתע נראה לו כמו חיוך שטני.

מנחם לייב בקושי גרר את רגליו לדלת הכניסה, ידוע ידע, כי רק לו יפתח פיו יציל את עצמו, אך מאידך יבייש ויכלים את בן קהילתו.

וככה הגיעו ימים נוראים, ומגיע יום כיפור ומנחם לייב יושב במקום כמתפלל רגיל, ובוכה.
וכשהחזן אומר 'אנו מתירים להתפלל עם העבריינים' אחד מהקהל, ממפיצי השמועה וממרעילי האוירה, לוחש לו ברשעות, 'אווו עכשיו אתה יכול להתפלל איתנו, התרנו לך'.

מנחם לייב לא יכול לשאת בזה, הוא בשקט בשקט יוצא מבית הכנסת נכנס לביתו, גם אשתו היתה שם אף היא לא יכלה ללכת להתפלל בבית הכנסת, והתחיל להתפלל לעצמו ולה בבכיות נוראיות.
דמעותיו על לחיו, אין לו מנחם.
רק הלב נשאר, ובוכה ובוכה, כולו דמעות שעות של תפילות, הוא מאריך ונשבר שוב ושוב, בוכה, עושה הוא תשובה על חטאים שלא עבר.

*

עבר יום הכיפורים עברו חודשי החורף, הנה מגיע חג הפורים.
ובפורים בקהילת 'חסידי עמך' יש מנהג שיש 'פורים רב' וכטוב ליבו ביין, במעמד כולם לפני תפילת המנחה, נעמד ועורר את כל הקהל על כך שגדולה מעלת תפילת מנחה ביום הפורים יותר ממעלת תפילת הנעילה ביום כיפור.

והקהל שחלקו שתוי למחצה וחלקו שתוי לשוכרה געה בבכי איתו.
ואז פנה הפורים רב ואמר, מנהגינו כל יום כיפור לתת רשות לעבריינים להתפלל עמנו.

אך הפעם זכינו שהעבריינים יוכלו לתת לנו רשות להתפלל איתם.

ואז הכריז הגבאי, מנחם לייב, ייגש לתפילת המנחה מטעם העבריינים.

בקהל היו כמה שציחקקו היו שריחמו אך היו שניים שבכו.
היו אלו מנחם לייב ובן שיחו דאז שידע את כל אשר נעשה.

לפתע, ממעמקי אולם בית הכנסת עולה מישהו.
דמות מוכרת מהקהילה, רואים עליו שהוא שתוי.
הוא נעמד על השולחן המרכזי ומתחיל לבכות, הוא מסמן לכולם לשקט, הרב מצטרף לבקשה ומבקש מכולם להיות בשקט.
אז הוא מגולל בבכי, איך לבו ונפשו הידרדרו ליגון ולצער. היחיד שעמד לימינו באותם ימים, היחיד ששם לב
היה מנחם לייב, שאז כולנו קראנו לו 'מנחם-לב'

במשך חצי שנה, אני שומע השפלות נוראיות על ידידי אהובי ואיש מצילי.
אך דעו לכם שכל השמועות מרושעות הן.
ואז החל לגולל את הסיפור, מה אמת היה ואיך באמת זה קרה.

חייבים אנו לבקש סליחה ממנחם לייב,
אני על כך שהקשבתי בקולו וסמכתי על תמיכתו ושמרתי על כבודי ולא פתחתי פי לספר את האמת.
אבל אתם,
הרעים את קולו!
אתם כת מספרי ומקבלי לשון הרע, שמי יודע אם בכלל מותר להתפלל במחיצתכם.

אתם זקוקים לסליחה שלו, והלוואי, מאחל אני לכם שיסלח לכם.
כי אני לא הייתי סולח.
אז לבקש ממנו שיתפלל מטעם העבריינים?!
הלוואי ונוכל אנו להתפלל במחיצתו של צדיק זה.

הקהל התחיל לבכות ועכשיו בכי של ממש כולם ניגשו אליו ובראשם הרב של הקהילה בבקשת מחילה.
מנחם לייב לא הגיב מילה, עמד הוא בצד חיוור
והחל צועד לעבר עמוד החזן לתפילת המנחה.
מתחיל הוא בקולו המיוחד המתוק והנשבר, 'על דעת המקום ועל דעת הקהל אנו מתירים להתפלל עם העבריינים'
ובאותו היום הרגישו קהילת 'חסידי עמך' את גדולת יום הפורים על יום הכיפורים.

לתגובות
[email protected]