כנגד כל הסיכויים: השבוע הפוליטי שהיה / יוסי טיקוצ'ינסקי

הכתבה פורסמה במקור במוסף 'יתד השבוע' מבית 'יתד נאמן'

שאלה פילוסופית מעניינת ניקרה השבוע במוחם של לא מעט מאזרחי ישראל. תהייה מטרידה אודות כוחה של מערכת המשפט והתקשורת הממוסדת בישראל. אותן שתי מערכות שכמו תמיד השליטו סדר יום ציבורי לפי האג'נדה הפוליטית שלהן, אבל השבוע הן עשו זאת באופן בולט במיוחד.

כבר שלוש שנים שחקירות תיקי נתניהו מתנהלות מעל דפי העיתונות ומסכי מהדורות החדשות, שלוש שנים שהסתיימו ביום חמישי שעבר עם החלטתו ההיסטורית אך הצפויה של היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט. ההחלטה להגיש כתב אישום בכפוף לשימוע לוותה בהד תקשורתי אדיר, בכירים בצמרת התקשורת התקשו להסתיר את שמחתם.

מנגד, עצם ההחלטה עוררה כעס רב בקרב מצביעי הימין והדבר בא לידי ביטוי בשיח ברחוב ובעיקר ברשתות החברתיות. ההשוואה הבלתי נמנעת לחברי כנסת אחרים שהיו מעורבים באותן פרשיות אך כנגדם לא ננקטו שום צעדים, עשתה את שלה. כך למשל, יחד עם תיק 2000 צפו ועלו קשרים שניהלו חברי כנסת רבים עם מו"ל ידיעות אחרונות נוני מוזס, חלק מהם קיבלו בעצמם סיקור אוהד מאוד באותו עיתון והשבוע גם נחשף כי גבי אשכנזי, המקום הרביעי ברשימתו של גנץ התרברב בעבר בכך שמוזס יעשה כל שיבקש ממנו.

ועוד לא דברנו על 43 חברי הכנסת שקידמו את 'חוק ישראל היום', שכל כולו שירות נדיב למו"ל 'ידיעות אחרונות'. נתניהו זעק שוב ושוב בכל נאום ובכל קמפיין בחירות על האכיפה הבררנית שננקטה דווקא כנגדו. האיפה ואיפה אם כן זועקת לשמים ובכל זאת, ההחלטה ניתנה, ההכרעה התקבלה והתקשורת דווחה, פירשנה וניתחה תוך התעלמות מוחלטת מהטענות כבדות המשקל של תומכי נתניהו וגם משפטנים שאינם מזוהים פוליטית.

וזה המשיך הלאה, בחוות הדעת המפתיעה שניתנה השבוע ע"י היועה"מ שתמך בפסילת מיכאל בן ארי מלהתמודד לכנסת. ועדת הבחירות דחתה אמנם את דעתו של היועץ על חודו של קול, אך עדיין יתכן שבג"ץ אכן יאמץ את שיטת מנדלבליט. ושוב עלה הזעם הציבורי על האפליה הברורה כל כך, כשבעוד שחברי כנסת ערביים ומפלגות פרו פלשתיניות נכנסו ועברו את משוכת שומרי הסף ללא כל בעיה, דווקא בן ארי וגוש הימין זוכים ליחס כזה מבכירי מערכת המשפט.

ושוב עלתה השאלה: וכי אותם יועצים משפטיים, שופטים, עיתונאים בכירים ופרשני צמרת, לא יודעים את מה שהעם כולו יודע? לא מבינים את האכיפה הבררנית הזועקת ולא טורחים לפחות לנסות להשיב, להגיב לתהיות האמיתיות שבקעו מן הציבור, גם אם קיבלו ביטוי מוגבל בתקשורת?

השאלה הפילוסופית הזאת שווה דיון סוציולוגי מעמיק נפרד שבמה זו אינה המקום לכך. אבל מה שכן ניתן לשים לב, שלמרות התעוזה והניתוק האופפים את אותם משפטנים ותקשורתנים, בפועל ההשפעה שלהם היא בערבון מוגבל.
גוש ללא תזוזה

השבוע האחרון הוכיח, שאולי העולם לא גולם, הציבור יודע מה טוב עבורו והוא ממשיך לדבוק במה שהוא רואה לנכון. כי בתכל'ס, למרות מנדלבליט ועל אף מהדורות החדשות הנוצצות, נוכחנו לראות תופעה מעניינת: מפלגת הליכוד שומרת על כוחה וגוש הימין כמעט ולא ניזוק מהגלים הסוערים.

האיחוד הטכני בין שלושת הרמטכ"לים והכתב הצבאי לשעבר, שאין ביניהם שום קשר פוליטי או אידאולוגי, הפך אותם למפלגה הגדולה אבל לפי הסקרים כרגע, את הקואליציה הבאה הם לא יצליחו להרכיב. הליכוד לא ירד כמעט במספר המנדטים והמפלגות הנחשבות לשותפות הטבעיות של נתניהו המשיכו להצהיר כי יישבו איתו באותה ממשלה כל עוד החוק יאפשר זאת.

התכניות החלומיות הגדולות ביותר של גוש השמאל כבר התרחשו: כל המועמדים שנחשבו כבעלי פוטנציאל להחליף את נתניהו, כבר התאחדו לגוש אחד נגדו, היועץ המשפטי כבר עשה את הצעד המרחיק לכת ביותר והכריז על כתב אישום, צמד המילים בהם תלה גוש השמאל את תקוותו שהוא יהיה זה שירסק את נתניהו, כל הקלפים כבר נשלפו וכל ההמחאות כבר נפרעו, לשמאל אין יותר מה להציג ולאן להתקדם בשלב הזה, לפי כל התכניות והחישובים שלו נתניהו כבר היה אמור לצנוח בסקרים ולאבד גובה.

והנה, זה פשוט לא קורה. פניהם הזחוחות של פרשני מהדורות החדשות, הצהרותיו החד משמעיות של מנדלבליט כאילו רק חזקו את נתניהו ולא ההיפך. דווקא השבוע הזה בו נושא החקירות עמד במרכז סדר היום, היה אמור להיות השבוע שיחולל את המהפך בסקרים, אבל המקסימום שקרה לבסוף זה שהיו כמה סקרים שצפו איזון מסוים בין גוש הימין לגוש השמאל, אך גם זה בתנאי שהמפלגות הערביות יהיו חלק מהקואליציה או לפחות חלק מגוש חוסם, מה שלא יקרה כל כך מהר גם בגלל התנגדות חלק מהסיעות הערביות, וגם בגלל התנגדות החלק הימני המרכיב את הכחול והלבן אשר מנסה להתנער מתדמית השמאל שנתניהו מנסה הדביק לו.

ניתן לומר שרגעי המבחן הקריטיים כבר היו השבוע. נושא כתב האישום עדיין חם, מפלגת כחול לבן נמצאת בשיא וכובשת את הסקרים, מכאן זה עלול רק לרדת. נושא כתב האישום מתחיל למצות את עצמו, הוא יירד אט אט מסדר היום ואת מקומו יתפוס קמפיין מסיבי מאוד של הליכוד בעד נתניהו ויתכן שנמצא את עצמנו עוסקים גם בנושא ביטחוני מדיני על רקע ההתפתחויות ברצועה ובצפון.

מנגד, מפלגת כחול לבן תצטרך להיות יצירתית מאוד כדי לשמור על השיא שכבשה. גנץ ששמר על שתיקה יהיה חייב להתחיל לדבר יותר, המפלגה ששמרה על עמימות כבר פיזרה אותה השבוע כשפרסמה מצע שמלבד היותו אנטי דתי באופן מובהק, הוא מתאפיין בסעיפים 'פרווה', לא ימין ולא שמאל, מצע אפרורי שאי אפשר לתת לו הגדרה אחרת זולת אוסף מסרים מוכתבים וצפויים, שיכולים להתאים באותה מידה לכל מפלגה אחרת. המפלגה מתקשה אם כן ליצוק תוכן אמיתי להילה הנוצצת שנקשרה סביבה ויתכן מאוד שכפי שאורלי לוי למשל התחילה בחמשה מנדטים והיום בקושי רואה את אחוז החסימה מלמטה, כך עלולים גם גנץ ולפיד לאבד מעט גובה והילה ככל שיתקרב מועד הבחירות.

כך שעל פי ההיגיון, השבוע האחרון היה כאמור השבוע הקריטי, שעת המבחן האמיתית ונראה שנתניהו צלח אותה בהצלחה יחסית. במצב הקיצון הזה, אחרי השמאל שלף כבר את התותחים הכי כבדים שלו, המקסימום שהצליחו להוריד את נתניהו זה למצב פייק-שוויוני בין הגושים וגם זה עם יתרון קל לטובתו.

מסתבר שהשאלה הפילוסופית שהטרידה את אזרחי ישראל, חשפה את האמת הפשוטה: המיעוט השולט במוסדות המשפט והתקשורת, לא באמת מצליח לשלוט בדעת הקהל. העם בסופו של דבר אומר את שלו. וזה לא מתרחש בהכרח מאהבת נתניהו, כמו שזה קורה משנאת העם לממסד.

החקירות חוזרות למחסן

נתניהו עצמו קלט זאת היטב והוא מתחיל לפעול לפי זה. אם עד היום תפס נושא החקירות נתח נכבד בקמפיין הבחירות של הליכוד, הרי שבימים האחרונים המגמה השתנתה. בליכוד הבינו שכתב האישום הוא כבר לא הנושא והורידו פרופיל בהתאם. במקום זאת, חזר נתניהו להכות ולחבוט בגנץ ולפיד ולהציג אותם בכח כאנשי שמאל. זה מה שרוצה לשמוע העם שאמר את דברו בסקרים. האישומים הפליליים כבר פחות מעניינים וחושב להוריד אותם מהכותרות עד כמה שאפשר.

אז נכון שבמערכת בחירות כמו במערכת בחירות קשה לצפות את ההתפתחויות שיהיו בהמשך, אבל נכון לשלב זה נתניהו מרגיש שהוא הצליח לגנוב לעצמו קדנציה נוספת על הראש של מנבלבליט והשמאל. המערכת שעשתה הכל כדי להאיץ את פרסום ההחלטה על כתב אישום, כבר לא יכולה להאיץ יותר ועכשיו מתחילה מריחת זמן.

כתב האישום יוגש לאחר שימוע, אבל השימוע עצמו יוכל להתרחש רק בעוד כמה חודשים. לאחר מכן תעבור עוד חצי שנה עד להחלטה על הגשת כתב אישום וגם אז החוק מאפשר לנתניהו להישאר בתפקידו כל עוד אין הרשעה, אשר גם אם היא תגיע, היא יכולה להתעכב אפילו עד שלהי הקדנציה הבאה. מה יהיה אז? כשיגיע הליכוד לגשר הוא יחצה אותו, עכשיו הזמן להשקיע בניצחון בבחירות הקרובות.

כך הייתה ונותרה לה המציאות האבוסרדית שהיתה לאורך השנים האחרונות. כל התהפוכות המפתיעות בגוש השמאל וכל הסערות האחרונות לא שינו מאומה. השמאל עדין מתקשה להעמיד אלטרנטיבה לנתניהו. כל האישים הזוהרים כמו גנץ ואשכנזי שנשלפו מחייהם הפרטיים וגויסו למערכה, עדיין לא הצליחו לחולל את הקסם ולמשוך את אמון העם.

זה לא בהכרח שנתניהו עצמו כל כך אהוד, כמו העובדה שהפוליטיקה הישראלית לא מצליחה לייצר לו תחליף. אבל אחרי השבוע הזה אפשר לומר שהמהלך של השמאל מסתמן ככישלון. בינתיים, עד לניסיון הבא.
חרדה גוררת הדלפה

אולי לא הרבה זוכרים, אבל עד לפני חמישה שבועות בני גנץ לא פצה את פיו ולא הסכים לשוחח עם אף כלי תקשורת. השתיקה שגזר על עצמו יצרה סביבו הילה מרתקת שהקפיצה אותו בסקרים, הילה שהוא מתקשה עכשיו לתת לה תוקף מעשי והיא עלולה להתפוגג ולהנחית אותו בחזרה לקרקע המציאות.

לפני חמשה שבועות פצה גנץ את פיו לראשונה בנאום מתוקשר, מוכתב ומתוסרט היטב. אבל ביממה שלפני הנאום הזה התרחשה אפיזודה מעניינת. בעוד שעם ישראל מצפה לשמוע מה יגיד הכוכב הפוליטי החדש, הפציע העיתונאי עמית סגל למהדורת החדשות וחשף חלקים מתוך הנאום המתוכנן, עליהם הצליח להניח את ידו.

ביממה שחלפה מרגע החשיפה בחדשות ועד לנאום עצמו, עסקו כלי התקשורת והרשתות החברתיות רק בנושא אחד ובדיונים אינסופיים האם המסרים של גנץ נכונים, איך המערכת הפוליטית תגיב להם ומה זה יעשה לו בסקרים. לכאורה מדובר אם כן בהישג עיתונאי עבור מי שחשף את תכני הנאום אבל בהערכה נוספת יתכן והיה כאן תרגיל, ולא סתם תרגיל אלא מהלך פחדני של מישהו שחושש לעורו.

יתכן שהציפייה הציבורית לנאומו של גנץ הציבה בפניו ובפני יועצי התקשורת במשרד הפרסום שלו חרדה גדולה ממה שציפו לה, כאילו טיפסו על עץ גבוה מידי ועכשיו צריך לספק את הסקרנות הציבורית. אז מה עושים? פשוט מאוד. גורמים לכך שחלקים מהנאום מודלפים בדרך מסתורית לעיתונאי מוביל שכמובן יעוט על המציאה, מחכים לחשיפה בחדשות ואז יש לכותבי הנאום וליועצי האסטרטגיה יממה שלמה לעקוב אחר הרשתות החברתיות, לשמוע מה אומר העם, מה רחשי הלב ומה התגובות ובהתאם לכך לתקן או לשנות מה שאפשר כדי למנוע כמה שיותר תאונות בהמשך.

בעלי המוסר היו ממשילים את התופעה הזאת לאותו כלב נחיה שהולך אמנם לפני אדוניו, אבל כשמגיע לפרשת דרכים הוא מביט לאחור לראות להיכן חפץ בעליו לפנות. ההדלפה המוקדמת לתקשורת היתה סוג של הסתכלות לאחור לעבר העם ולראות להיכן הוא רוצה שהמנהיג החדש יפנה.

ההערכה האמורה קבלה השבוע משנה תוקף כשהתופעה הזאת חזרה על עצמה באופן מדויק. אחרי הנאום העם ביקש הרי לשמוע מה מצע המפלגה, אז צריך היה לגבש מצע בחירות שיהיה מוסכם על כל הצדדים המנוגדים והסותרים המרכיבים את המפלגה, מסרים שיהיו מקובלים גם על הכחול וגם על הלבן. זאת הייתה מלאכה לא פשוטה שלקחה את הזמן שלה, אבל אז הגיע תורו של המבחן האחרון.

מועד החשיפה של המצע לא פורסם במדויק ובמקום זאת החלו להופיע הדלפות. העיתונאי התורן היה יובל קרני מ'ידיעות אחרונות' שפרסם באופן מסודר כותרות מרכזיות מתוך המצע החדש. רק יממה שלמה אחר מכן פורסם המצע הסופי והמלא, אחרי שבמשך יממה שלמה עסקו כלי התקשורת והרשתות החברתיות במסרים ומשמעותם. כך היה ליועצים את הזמן לבדוק איך יתקבל מצע פרווה שאינו ימין ואינו שמאל, כאשר המסר היחיד שאינו משתמע לשתי פנים זה המצע בנושאי דת ומדינה. רק שם החליטה המפלגה לאמץ את האג'נדה של יש עתיד, לפגוע בסטטוס קוו ולפרוץ כל חומה קדושה אפשרית.

דפוס הפעולה שחזר על עצמו אחד לאחד, מוכיח שמפלגת כחול ולבן היא לא רק מפלגה אנטי דתית, היא לא רק אוסף לא מגובש של דעות פוליטיות, היא בעיקר מפלגה פחדנית. מפלגה שחוששת לומר את שלה לפני שהיא לוקחת את הזמן לשמוע מה העם רוצה לשמוע, לשנות, לתקן או לפחות להיכנס לכוננות ספיגה.

כמו כל מותג שיווקי שיוצא לחנויות רק אחרי סקרי שוק שבדקו את הכדאיות שלו. לא מן הנמנע שאותה הססנות תגרום להם בהמשך לזחול לתוך ממשלתו של נתניהו בניגוד לכל הבטחה מוקדמת, הכל תלוי מה יגידו המצביעים ומה תהיה מידת הלחץ מסביב.