לפשוטו, הרי שמדובר כאן בציווי יבש וטכני בעליל: אי-השחתת עצי הפרי כדי שיוכלו ליהנות בבוא היום כשייכנסו לארץ המובטחת, עליה ניטש קרב עז כעת, מפירותיהם העסיסיים של העצים הללו, בחינת: רווח מול הפסד, אולם, מזווית נוספת, ניתן לראות פה את הציווי כציווי עמוק יותר באי-השחתת עצי הפרי, שזה נובע מאקט של ”הכרת הטוב“ ואי כפיות-טובה לעצים, כביכול, שהאדם נהנה מהם תדיר, והשיקול כאן הוא טאקטי – של ”דרך ארץ“. (הן אמנם, שכולם מיד ירימו גבה: כלום יש מנהג ”דרך ארץ“ למול עצים אפרוריים ונטולי צלם-אנוש? אז זהו-שכן; ”הכרת הטוב“, כפי שכבר הרחבנו בזה בעבר, אינה נדונה לאור הזרקור של המוטב, אלא כדי לייפות וליישר דרכיו של המטיב).
ואילו כן, בהחלט מדובר כאן בהסתכלות ייחודית אופיינית של תורתנו כלפי המלחמות שעם ישראל נזקקו לבצע, בצוק-העיתים. גם אז, כשהאנדרלמוסיה שוטפת את הכל, כשהרחובות אפופים דם, אש ותמרות-עשן, גם אז דעתך תהיה צלולה לקלוט ולרדת לרזולוציות הזעירות ביותר. גם אז, אל תכסח, תגדע ותכרית את העץ, וגם אז הערכים נשמרים באדיקות. ה“תוהו ובוהו“ השורר באוויר לעולם לא ישנה את התמונה הדווקנית והמושלמת.
בעולם הגדול, עולם ה“סמוך“ וה“חפ-לפיות“ האופיינית, לא תמצא כאלו ערכים. שם, עת לגרוס ועת לעקור נטוע, ברוח אווירת הפרצים המשתוללת בשעת המלחמה עקובת-הדם. ערכי היהדות דורשים ניקיון וזכות-כפיים מושלמת. בלי עיגולי פינות, בלי ”סמוך“ ובלי ”יהיה בסדר“.
כפי שכבר נכתב מעל גיליון זה, גם בפרשת חוקת ננעץ רעיון כביר זה. שם, להזכירכם, מדובר במשה רבנו, מצביא ישראל, שממאן לעמוד בחוד-חנית המלחמה במדיין, משום שנזקק להם בשעתו, בהיות תועה בדרך אחר ניסתו ממצריים המתהפכת. בעולם המשתולל והמטורף, לא היו יורדים לדקויות האלו. חיי נפש, היו רומסים כל ערך אחר בדרך, ודאי קל שבקלים זה של הכרת-טובה.
הביטו לכם אל אבות ואימהות, יונקי שדיים ונשים תמימות וצדקניות, שנתנו את גוום למורטים, ובשעות השואה האיומות והמחלחלות-נפש, הם נותרו עם אותה אמונה מוצקה, עם אותה שמירת הערכים ההיסטורית מבית אבא, בלי רבב של סטייה. גם שם, בדרך לתאי-הגאזים, הם נותרו עם הסידור הצחור של אמא, אלא שהיו רווי בדמעות.
