משכן הכנסת, שעת בין ערביים של יום רביעי, אחד הימים המתוחים והדרמטיים ביותר שידעה הכנסת בפרט והפוליטיקה הישראלית בכלל. המתח איים לחורר חור בתקרת המליאה, חוסר הוודאות שלט בכל וגרם לכולם לכסוס ציפורניים בעצבנות. המצב הבלתי אפשרי הזה לא התרחש מעולם והשאלה שריחפה באוויר היתה האם הכנסת ה-21 תעשה היסטוריה ותהיה הכנסת הראשונה אי פעם שתתפזר חודש בלבד לאחר השבעתה, מבלי שבכלל הוקמה ממשלה ומבלי שבכלל החלה לעבוד.
בפינת אחד המסדרונות עמדו כמה חברי כנסת מהליכוד והתלחשו ביניהם. לפתע מגיח לעברם ח"כ נוסף מבכירי המפלגה, מנופף במכשיר הטלפון שלו ומספר להם בהתרגשות: שמעתם? נתניהו העביר הצעה לגבאי, הוא מציע לו את משרד האוצר וויתור על חוק החסינות תמורת הצטרפות מפלגת העבודה לממשלה…
הח"כים שעמדו שם היו מופתעים באמת ושאלו את הח"כ הדובר מהיכן מגיע המידע, והוא השיב בלי להתבלבל: מהעיתונאי עמית סגל, כך הוא כתב עכשיו ברשתות החברתיות… הח"כים האחרים מיהרו גם להם להתעדכן, מהרשתות החברתיות, מהתקשורת.
ולא היה מדובר בח"כים חדשים או זוטרים, אלא בכמה מבכירי הליכוד ומובילי דרכה. המידור בו נקט נתניהו היה מוחלט, איש מבכירי הליכוד לא היה מעודכן במתרחש ולא היה שותף למאמצים שניהל נתניהו להגיע לפשרה כלשהי עם ליברמן כדי לנסות ולהימנע מבחירות. היחיד שהיה שותף בסוד העניינים היה השר יריב לוין שניהל חלק מהמגעים בעצמו.
מצב דומה היה גם בלשכת ליברמן, כך על פי כמה ממקורביו. למרות שאנשיו הקרובים ניהלו בשמו כמה מהמגעים וניסיונות הפשרה, עדיין המצב ששרר שם היה שליברמן ניהל את רוב המהלך בעצמו ולא שיתף את אנשי סודו בכל פרטי המתרחש.
זו תמונת המצב שהובילה לבחירות המיותרות אליהן אנו צועדים: מלחמת אגו של שני אנשים בלבד. לא מלחמה בין מפלגות, לא מחלוקת אידאולוגית, לא ריב פוליטי בין גושי קואליציה ואופוזיציה, רק מלחמה אישית של שני אנשים שכעוצמת השותפות והחיבור ביניהם בעבר, כך עוצמת השנאה ביניהם היום, שנאה שהצליחה לשבור את כל הכלים, לפורר את כל הכללים הבסיסיים של הפוליטיקה ולגרור מדינה שלמה לכאוס שכמותו לא היה בהיסטוריה.
ברית אסטרטגית מרתקת
ההיכרות בין נתניהו וליברמן החלה לפני שלושים שנה, כשנתניהו חזר מארה"ב בסיום כהונתו כשגריר באו"ם. שניהם החלו בצוותא את צעדיהם הפרלמנטריים הראשונים והם מצאו זה אצל זה שפה משותפת וידידות אסטרטגית עמוקה.
ליברמן פסע צעד אחר צעד בעקבות נתניהו, הפך לעוזרו, למנהל לשכתו ולאחר מכן לקולגה שלו. שניהם כיהנו כשרים בממשלת שרון והידידות ביניהם נמשכה גם כשליברמן היה שר בממשלת אולמרט ונתניהו כיו"ר הליכוד ישב עם שנים עשר מנדטיו באופוזיציה. השותפות ביניהם היתה של הבנה פרלמנטרית – מערכתית הדדית והיא זו שהובילה לשותפות הפוליטית ביניהם, לא ההיפך. נראה היה שהשניים שומרים כל הזמן האחד על השני בדרך הפוליטית הפתלתלה. הקשר בין השניים היה ייחודי ושנה והוא שווה מחקר בפני עצמו.
גם כשגבהו הרים בין השניים ובבחירות הקודמות סירב ליברמן להצטרף לממשלת נתניהו, עדיין היה ביניהם ערוץ פתוח של תקשורת חשאית והסכמות שבשתיקה, למרות המתיחות הרשמית הפומבית. זה גם מה שהוביל את נתניהו להדיח את יעלון כדי להתפייס עם ליברמן ולסדר אותו בלשכה בקומה ה-14 בקריה. אבל כנראה זאת גם היתה נקודת השיא, ממנה החלו העניינים רק להידרדר.
דרכו של ליברמן במשרד הביטחון היתה רצופת משברים ופיצוצים מול הבוס מבלפור. בין השניים התנהלו ויכוחים וחילופי האשמות הדדיות עד שליברמן החליט להתפטר ולהאשים את נתניהו בכל הרעות החולות של הממשלה ושל המדינה. כאן כבר הפכה האיבה לגלויה והיא הלכה והתעצמה עד שהגיעה להיכן שהיא היום.
ליברמן שהגיע כבר לגיל 60, מתחיל לחשוב על עתיד מרשים, נקודת שיא לקריירה הפוליטית שלו בשנים הקרובות לפני שהוא מפנה את הזירה. הידידות עם נתניהו רק הגבילה אותו עד היום והוא כבר חושב לעשות לביתו. וכשהוא מצרף לזה את השנאה ההולכת וגוברת, הוא מגיע למטרה אחת אותה הוא מציב לעצמו: להפיל את נתניהו, גם במחיר אישי כבד.
לכן הוא גרר את המדינה לבחירות האחרונות וחזר ועשה זאת השבוע פעם נוספת. כל שיקול אחר לא נלקח בחשבון, יהא המחיר אשר יהא העיקר שלא להיות חלק מהקואליציה שתבטיח את שלטונו של נתניהו. המטרה העיקרית מבחינתו היא לראות את נתניהו חוזר לקיסריה או אולי אפילו למעשיהו. בשביל זה שווה לו גם לקחת את הסיכון שהוא יימחק בעצמו ולא יגיע לכנסת ה-22. המלחמה כאן היא על כל הקופה.
נתניהו הבין זאת והשיב באותה מטבע. גם הוא קידש מלחמה אישית נגד ליברמן וכל תקופת המשא ומתן היה ליברמן במרכז סדר היום כאילו אין מפלגות אחרות. שני האישים הכריזו מלחמה אישית זה נגד זה ועזבו את כל מה שמסביב כדי לנצח בקרב הזה.
הצעד האכזרי יותר בו נקט ליברמן היה כשהכניס את החרדים ואת חוק הדיחוי לתמונה. ליברמן לקח את החרדים כבני ערובה והשתמש בנושא הרגיש הזה כדי לנהל את המלחמה האישית שלו מול נתניהו. כל שיחה איתו הסתיימה במבוי סתום וכל ניסיון גישור נכשל מהר מאוד, בגלל שאת ליברמן לא עניין באמת חוק הדיחוי, הוא היה צריך תירוץ כדי לשבור את הכלים מול נתניהו במצב הרגיש בו הוא נמצא. הוא הבין שנתניהו רועד מבחירות כי הפעם הניצחון שלו כבר לא ממש מובטח ובדיוק לכאן הוא חתר.
כך הובילה מלחמת אגו אישית בין שני פוליטיקאים את המדינה כולה לאחד מרגעי השפל בתולדותיה. הפוליטיקה הישראלית הרדודה גם כך, הגיעה לתהומות חדשים שהיא עצמה לא ידעה. אין כבר שום ערך להאמין בו, ואם פעם השכילו הפוליטיקאים לעטוף את האגו והמידות הרעות בעטיפה של אידאולוגיה כלשהי או ערכים מסויימים, היום כבר הכל מעורטל וגלוי. נלחמים רשמית על אגו ואינטרסים על גבה של מדינה שלמה המשוועת רק למעט יציבות, שקט ושלטון שידאג לאזרחים.
ליברמן יחתוך שמאלה
וכשזה המצב בצמרת הפוליטית, התסכול המחלחל כלפי מטה רק גובר והלך. התסכול הוא לא רק נחלתם של הכתבים הפוליטיים שהסתובבו בפנים נפולות נוכח מערכת הבחירות שנכפתה עליהם שוב בפעם השלישית ברציפות תוך שנה אחת. התסכול הוא נחלתם של כלל אזרחי ישראל שנגררו בעל כורחם וללא יכולת להתנגד לתוך הסאגה הזאת.
העלויות המטורפות של מיליארדי השקלים שיישפכו על מערכת הבחירות המיותרת רק מעצימות את התסכול. היטיב לבטא זאת אחד מתושבי מבוא מודיעים שחרבה כליל בשריפה, שאמר בראיון כי הם לא מצליחים להגיע לדרג הפוליטי שידאג לשיקומם. לדבריו, את המדינה לא מעניין המצב שלהם ולא מעניינת העובדה שהם איבדו את כל חייהם, "כולם שם עסוקים רק בבחירות", אמר.
התסכול הזה יבוא ללא ספק לידי ביטוי בקלפי. כל מפלגה עלולה לשלם מחיר על הבחירות המיותרות הללו. העם עייף, לציבור אין כח לבלגן הזה בפעם השלישית תוך פחות משנה. כל מי שאין לנגד עיניו את הציווי של ועשית ככל אשר יורוך, לא יראה סיבה לעצמו לטרוח ולצאת מהבית כדי לשלשל שוב פתק לקלפי למען אותם פוליטיקאים שחושבים רק על עצמם.
משכך, עלולה המפה הפוליטית להשתנות ואולי אפילו באופן מהותי. עצם ההליכה לבחירות פותחת מחדש את כל הקלפים וכלל לא בטוח שנגיע בי"ח אלול לאותה תמונת מצב שקבלנו בה' ניסן.
גוש השמאל קיבל השבוע הזדמנות של פרשת דרכים אשר יכולה להוביל אותו לניצחון. מפלגת כחול לבן עדיין מתפקדת כגוש אחד והבחירות הגיעו מהר מידי, לפני שהדבק המלאכותי התפורר. הסדקים אמנם כבר החלו להתרחב מעט, המתיחות בין גנץ ללפיד כבר נראתה מול המצלמות אבל ברגע שזיהו שם את המצב, חזרו מיד לסגור שורות ולשדר שוב אחדות.
יאיר לפיד שכבר השמיע כמה רמזים על הליכה עצמאית, מיהר להכריז שגם בבחירות הבאות גנץ יהיה זה שיוביל את כחול לבן בדיוק כפי שהיה. ליועצי התקשורת והפרסומאים העובדים עבור המפלגה יש הזדמנות פז למנף את הסיטואציה ולקדם את כחול לבן לשיאים חדשים. את חוסר ההצלחה של נתניהו להרכיב ממשלה אפשר בקלות להפוך למסע פרסום אגרסיבי של כישלון גוש הימין והזדמנות נדירה נוספת שהגיעה להחליף את השלטון בישראל.
הפעם, לגוש השמאל מצטרף גם ליברמן, שלא בהכרח בטובתו. האויב החדש של נתניהו הוא יו"ר ישראל ביתנו, ונתניהו כמו נתניהו יודע שיש רק שפה אחת שאפשר לדבר בה לבוחרים: שפה של ימין ושמאל, חלוקה מאוד ברורה ופשטנית של הקולות בישראל. בבחירות האחרונות היה זה שגנץ שהפך לשמאל חלש בקמפיינים של נתניהו ועכשיו זה יהיה ליברמן. נתניהו כבר אומר זאת במפורש: ליברמן לקח קולות ימין והעביר אותם לשמאל.
מבחינת ליברמן לא מדובר בצעד מופרך. האיש שנחשב כאולטרה ימני והציע לא פעם את הטרנספר כפתרון אפשרי מעשי לבעיה הפלשתינית, האיש שמשמיע לא מעט קולות נגד המדיניות הרופסת של ישראל מול חמאס וחותר להכרעה צבאית, מבין לאט לאט שאולי הוא פספס משהו בדרך לצמרת הפוליטית.
ליברמן, להערכת רבים, הוא שונא דת ושונא חרדים ברמה זהה לעוצמת הימניות שלו ובעוצמה לא פחותה מזו של לפיד. הוא מבקש לקיים בישראל שלטון ימני קיצוני וחילוני קיצוני בד בבד. אבל השנים האחרונות הוכיחו לו שהוא פונה כנראה לקהל יעד שלא באמת קיים. במציאות השבטית והגושית בישראל, רוב הציבור ששונא חרדים הוא ציבור שמאלני ומאידך רוב הציבור הימני לא רואה בעין יפה את שנאת החרדים ואף סולד ממנה.
קהל היעד שאליו חתר ליברמן להגיע, מצא לו בית חם דווקא ב'יש עתיד' שסיפקה לו גם שנאת חרדים וגם שמאל. לא מעט ממצביעי לפיד הם עולים מרוסיה שיהדותם מוטלת בספק והם מבקשים להפקיר את המדינה ולנתק אותה מיהדות. ולכן ליברמן החליט במשך השנים לבלוע את גלולת שנאת החרדים ולהתמקד בבניית תדמית ימנית חזקה.
כעת כשהוא עומד בפרשת דרכים, הוא כבר לא פוסל את האפשרות לוותר מעט על הימניות שלו כדי להעצים את שנאת החרדים שלו. אולי כך הוא יצליח לגנוב בחזרה את הסוסים שברחו לו אל האורוות של יאיר לפיד.
גוש ימין נלחם על קיומו
הסיעות הערביות גם כן יקפצו על המציאה כדי להחזיר לעצמן את הכח האלקטורלי. חלק מחברי הכנסת הערבים הצביעו בעד פיזור הכנסת כדי לתת הזדמנות לאיחוד נוסף במגזר וחזרה לרשימה משותפת אחת. להערכתם, רשימה כזאת תגרור הפעם 15 מנדטים וכבר לא תיפסל אפשרות של הצטרפות לממשלה יחד עם גנץ.
המהלכים הללו עלולים להחליש את כחול לבן אבל לחזק מעט את גוש הימין. אבל עם זאת, גוש הימין עצמו נמצא בסכנה מהותית יותר בבחירות הללו, קודם כל בגלל העובדה שמפלגת הליכוד עלולה לשלם מחיר של אחוזי הצבעה נמוכים מאוד בגלל מצביעים מתוסכלים שלא ימהרו אל הקלפי.
בנוסף, מפלגות הימין האחרות נמצאות גם כן במצב לא פשוט. בבחירות האחרונות עמל נתניהו על יצירת מוטציה הנקראת איחוד מפלגות הימין, מתוך שיקול שלא לאבד קולות בגלל מפלגות קטנות כמו עוצמה יהודית ותוך הבנה שיחד עם הימין החדש של בנט ושקד יהיה לו גוש ימין יציב. אבל המציאות הוכיחה אחרת, בנט נמחק ומפלגת איחוד מפלגות הימין מתמודדת עם קרע פנימי קשה. קיימת איבה גלויה בין יו"ר הבית היהודי ליו"ר האיחוד הלאומי, השניים החזיקו מעמד יפה לאורך מערכת הבחירות וקיוו כי השקט הקואליציוני יאפשר להם להמשיך ולשרוד ואולי אף להשתקם.
אבל כשנכפית עליהם מערכת בחירות בפתאומיות, הם מקבלים זעזוע חזק מידי שעלול לפורר אותם. על פי גורמים בקואליציה, סמוטריץ' עצמו ניסה השבוע בכל דרך להניא את נתניהו מהליכה לבחירות ואף ניסה להוביל מהלך של הצבעה נגד פיזור הכנסת. גם החיבור עם בן גביר הוא מלאכותי וטכני, בין השניים פעורה תהום אידאולוגית עמוקה ולכן החיבור לא יחזיק מעמד שוב. איחוד הימין היא המפלגה היחידה שעוד לא הצהירה על ההרכב בו תרוץ בבחירות החדשות, בניגוד לרוב המפלגות שכבר הצהירו על ויתור על פריימריז והליכה במתכונת הקיימת. אף אחד שם לא בטוח בעצמו ולא בטוח על מקומו.
נוסיף לזה את נפתלי בנט שבוודאי ינסה לקפוץ על ההזדמנות הנדירה ולחזור לפוליטיקה לפני שהציבור ישכח איך מאייתים את השם שלו. לבנט אין בית פוליטי לחזור אליו, אילת שקד כבר דוהרת במהירות לכיוון המקום המשוריין לה בליכוד וההמצאה ששמה הימין החדש אינה רלוונטית עוד. המקום היחיד שיש לבנט לחזור אליו הוא הבית היהודי. וכאן תתחיל מלחמה חדשה של מי בראש, אגב, מצביעי הבית היהודי לא סלחו עדיין לבנט על הבגידה והם לא ימהרו לקבל אותו בסבר פנים יפות, כך שהציונות הדתית נמצאת אם כן במשבר פוליטי שקשה מאוד לצפות איך היא יוצאת ממנו ומשתקמת.
ושוב למפלגת הליכוד: אם במערכות בחירות קודמות עשה נתניהו מאמץ לשתות את המנדטים ממפלגות הימין, הרי שהפעם הוא יעשה זאת עם משאבות ענק ולא עם קשית. הדיבור החם בליכוד הוא מפה פוליטית של שתי מפלגות גדולות, הליכוד מול כחול לבן ולא עוד אוסף של מפלגות ימין. נתניהו חולם להגיע לראשות ממשלה בלי הצורך לנהל משא ומתן טרחני עם כל כך הרבה בעלי אינטרסים ודרישות שיאגפו אותו מימין. אז מליברמן הוא כבר התנער, סימן אותו כאויב והוציא אותו מגוש הימין, המטרה הבאה תהיה מפלגות הימין האחרות.
הסיכון במצב כזה הוא עצום. ניקח את אחוזי ההצבעה שמן הסתם יהיו נמוכים, נוסיף לזה את מאמצי העל שיעשה נתניהו כדי לחסל דווקא את מפלגות הימין, את המאמצים שישקיעו פרסומאי כחול לבן כדי לחזק את גוש השמאל ואת המלחמה שהכריז ליברמן על החרדים, וקבלנו תמונת מצב קודרת מאוד. ממשלת שמאל אנטי חרדית היא תרחיש הגיוני מאוד בימים הללו ולא מן הנמנע שזה באמת יקרה.
המפלגות החרדיות ישמרו על כוחן משום שציבור המצביעים יוצא לקלפיות ממניעים אחרים לגמרי מאלה של כלל אזרחי ישראל. אבל גם נציגות חרדית חזקה עלולה להיות פחות רלוונטית אם המפה הפוליטית תתחיל לנטות שמאלה. מסע ההסתה המטורף הצפוי נגד הציבור החרדי יהיה קשה, לפיד וליברמן יתחרו ביניהם מי מסית יותר וזה לא הולך להיות קל.
הבחירות הללו אם כן הן לא רק מיותרות לחלוטין, הן גם מסוכנות. ההרפתקה מרחיקת לכת ועלולות להיות לה השלכות משמעותיות רבות. ותודה לליברמן שהביאנו עד הלום.
הטור פורסם הבוקר ב'יתד נאמן'
אין לי מושג על סמך מה אתה מדבר על יריבות בין פרץ וסמוטריץ זה נראה לי קשקוש מוחלט וזה גם חוסר אחריות לדבר על מחלוקת ובעצם לייצר אותה
נראה שדווקא לחרדים זה יעשה טוב
בא נחשוב על תרחיש אופטימי: בבחירות הקודמות גם פייגלין וגם בנט היו אמורים לקבל שלושה מנדטים ושתיהם נשרפו.
והקולות האלה נחלקו בשוה בין הימין לשמאל במקום הכול לימין אז זה אומר שהפסדנו שלוש מנדטים.
ועכשיו רוב הסיכוים שבנט לא יתמודד שוב אם אין לו ביטחון מוחלט לעבור וגם פיגלין כנראה שיתאחד או שיצביעו אליו הרבה פחות ורוב קולות ההפרש ילך לימין.
וליברמן אני חושב שלא יעבור וגם אם יקבל ארבע כל מנדט ההפרש ילך לימין.
והשמאל אני לא רואה שום סיכוי שיתחזק.
ישראל, אתם באמת צריכים את עזרת השר מיכאל. זה מצחיק ולא יאומן. אבל כדאי להאמין שהגאולה כל כך קרובה לבוא. זאת האמת.
אליהו הנביא זכור לטוב יגיע ויושיע ויודיע מה שלפי הנביאים צריך הוא להודיע לעם ישראל.