ביום בו נתקעו מאות אלפי אזרחים בכבישי ישראל, ניסו גם אלפי מתפקדי מפלגת העבודה להגיע לקלפיות ולהצביע בפריימריז לראשות המפלגה. מפלגת העבודה אשר רק בגלל ההיסטוריה שלה תופסת נתח תקשורתי רחב כל כך בלי השוואה בכלל לכוחה האלקטורלי, נדחקה לצדי הכותרות בגלל המחאה האתיופית.
אבל בסוף היום התברר שהמפלגה עשתה היסטוריה וחזרה לימי ההיסטוריה שלה. חבר הכנסת הוותיק שהשפם שלו הפך למותג חזר להנהיג את המפלגה שהייתה ביתו הפוליטי לאורך השנים למעט תקופה קצרה בה ערק לתנועה של ציפי לבני. מצביעי המפלגה הביעו ברוב גדול את הרצון שלהם להחזיר את המפלגה לימיה הקדומים בהם היא הייתה יותר גדולה ובעיקר יותר שמאלנית.
כל זאת התרחש בצל חזרתו של אהוד ברק לפוליטיקה, גם הוא סממן היסטורי ותיק של שמאל מובהק ואף כושל. השניים כבר מדברים גלויות על חיבור אפשרי ביניהם מתוך הבנה שסוד ההצלחה בבחירות הללו טמון רק בחיבורים פוליטיים.
ברק עצמו על פי חלק מהסקרים לא עובר את אחוז החסימה וגם עמיר פרץ מעוניין לנסות ולמשוך קולות ממפלגות המרכז ואפילו ימין. חיבור ביניהם יכול להציל את שניהם אבל השאלה תהיה כמובן: מי בראש. מצד אחד, ברק חזר כדי להוביל ולא כי להיות מקום שני אחרי מישהו. מצד שני, מחיר פוליטי נקבע לפי מחירון הסקרים וברגע שברק לא מצליח להוכיח את כוחו במנדטים אין סיבה לתת לו את ההנהגה.
כפי שכבר נכתב ופורט, יתכן ובבחירות הקרובות יקום מחדש גוש מרכז שיעמוד באמצע בין הליכוד ומפלגות הימין לבין הגוש החדש המתגבש בצד השני ונוטל לעצמו את תדמית השמאל. נתניהו כבר עשה השבוע את הצעדים הראשונים בקמפיין הבחירות שלו כשפרסם סרטון נגד אהוד ברק בו הוא מוצג כשמאל קיצוני שסיכן את ביטחון אזרחי ישראל והביא לגל הפיגועים הנורא בראשית שנות האלפיים.
אם נתניהו אכן ממקד הפעם את האש שלו בברק ולא בגנץ כפי שעשה בבחירות האחרונות, הוא יכול דווקא לסייע לו בכך משום שהוא הופך אותו לרלוונטי, עד כדי כך שכבר היה השבוע מי שטען שיתכן שברק ונתניהו מתואמים, נתניהו יגדיל את כוחו של ברק באמצעות ההתקפות, כוחו של גנץ ייחלש ובתמורה ייכנס ברק לממשלתו של נתניהו. בפוליטיקה אמנם הכל יכול לקרות אבל תרחיש כזה בכל זאת הוא לא כל כך הגיוני משום שברק עצמו מצהיר בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים שלא ישב עם נתניהו בשום צורה.
הצפי: מבוי סתום
בכל מקרה, גם אם יקום גוש שמאל חזק, המפה עדיין לא תשתנה. לברק ופרץ אין אפשרות להביא קולות מהימין ומי שיכול לעשות זאת זה רק גוש מרכז. אם ברק, העבודה ומרצ יהיו גוש שמאל, אזי כחול לבן וליברמן כבר יצטיירו כיותר מרכז ולכן הם מסוגלים להביא אליהם מצביעי ימין.
אולם גם בתרחיש כזה, ההבדלים לא יהיו מהותיים כל כך. גוש השמאל ינגוס כהוגן בכחול לבן ועדיין לא יהיה לשני הגושים הללו 61 מנדטים להקמת ממשלה. אף אחת ממפלגות הימין או המפלגות החרדיות לא ישבו עם מרצ ולפיד בממשלה ולכן הליכוד לבדו לא יצליח להרכיב ממשלה עם מישהו מהם.
גוש הימין שוב יתקשה להקים ממשלה ולהגיע ל-61 בלי ליברמן. הקושי עלול לגדול עוד יותר אם מפלגות הימין והציונות הדתית לא יצליחו ליצור מפלגה אחת או מקסימום שתי מפלגות מאוחדות. כך שבמוצאי הבחירות הקרובות שוב עלול להיווצר מצב בו אף אחד מהגושים לא מצליח להקים ממשלה.
אם באמת זה יהיה המצב, לא נראה שישראל תלך לבחירות חוזרות בפעם השלישית. מכל הצדדים יינקטו מאמצים להביא לאיזושהי ממשלת אחדות ויתכן גם שבכך יתגשם חלומו של ליברמן להקים ממשלה של נתניהו, גנץ וישראל ביתנו, ללא מפלגות ימין, ללא השמאל וללא החרדים.
בשלב זה של תקופת זמן ארוכה יחסית עד לבחירות, עלולים עוד להתרחש שינויים במפה ויכולות בהחלט לצוץ עוד הפתעות, אבל כפי שזה נראה כעת, צריך לקרות משהו מאוד משמעותי כדי שמישהו מהפוליטיקאים יצליח בקלות להרכיב את הממשלה הבאה.
הספונסר העלום
לכל אחת מהמחאות הרבות שהציפו את רחובות וכבישי ישראל בשנים האחרונות, היה שם. לרובן המוחלט של ההפגנות הללו היה קמפיין מסודר ויתרה מכך: לכל אחת מהמחאות הללו היה 'אבא', אדם אחד או יותר שהזדהו בשמם ובתמונתם והצהירו כי הם הם מובילי המחאה והם אלה שמנסים לקחת את הקרדיט על הצלחתה.
רק השבוע ניסו שניים מראשוני הדמויות המובילות של המחאות החברתיות בעבר לכבוש את ראשות מפלגת העבודה. איציק שמולי וסתיו שפיר יחד עם דפני ליף היו כזכור שלושת הצעירים שהובילו רשמית את מחאת האוהלים נגד יוקר הדיור לפני שמונה שנים.
מחאת הנכים לפני כשנתיים גם היא זכתה לתחרות בין ארגוני הנכים שראשיהם התחרו מי יוביל אותה יותר טוב והשם שפי פז הוא השם המזוהה יותר מכל עם המאבק למען גירוש המסתננים מתל אביב. המחאה על יוקר המחיה זוהתה כ"מחאת הקוטג'" ומאחוריה עמד איציק אלרוב, גם פעיל השמאל בהווה והפוליטיקאי לעתיד אלדד יניב, הוא השם המזוהה עם ההפגנות שהתחילו כ"מחאת פתח תקווה" נגד היועץ המשפטי ונגד ראש הממשלה.
השבוע זה היה תורם של יוצאי אתיופיה, להציף את כבישי ישראל ולצאת במחאה נוספת בשורת המחאות הציבוריות שהם קיימו כבר בשנים האחרונות. אבל בניגוד לשאר ההפגנות המוכרות לנו, הפעם לא היה שם ברור שעמד בראש המחאה הזאת.
המחאה האלימה זוהתה כ'מחאת יוצאי אתיופיה', אבל לא ראינו שום ארגון רשמי שעמד בראש הקמפיין, התקשורת ראיינה עשרות מבני העדה בהם פעילים חברתיים בולטים ואף חברי כנסת אבל אף אחד מהם לא הציג את עצמו כיוזם המחאה או כאחד ממוביליה. המחאה האלימה שהסעירה את המדינה נעטפה במסך ערפל אשר הסתיר את מי שהצית את האש הזאת.
שימו לב לעיתוי
על פניו מדובר במחאה צודקת ולגיטימית. עולי אתיופיה מרגישים מקופחים בגלל שורה ארוכה של סיבות, מוצדקות יותר או מוצדקות פחות, הנושא יכול להיות פתוח לדיון אבל אין חולק שיש להם את הזכות להפגין. לעומת זאת, ההפגנות שראינו השבוע כבר יצאו מכל הגדרה של מחאה או הפגנה, המחזות הקשים, האלימות המחרידה והאנרכיה המוחלטת כבר היו שונים מכל מחאה או טרנד דומה שראינו בעבר.
קשה מאוד לנתק את התופעה הזאת מהעיתוי בו היא מתרחשת. רק תמים לא יעשה את ההקשר הפוליטי הברור שיש למחאה הזאת ולבחירות המתקרבות. למרות שמדובר בהערכות והשערות בלבד ואין כל הוכחה מוצקה אחרת לדבר הזה, עדיין התיאוריה היא ברורה כל כך ולא ניתן לחמוק ממנה. גם כאן אנו לא קופצים למסקנות אבל בשורות הבאות נשאל את השאלות המתבקשות ונציג את העובדות שכבר ידועות.
קודם כל, המראות הקשים בשטח היו שונים ומעוררי תמיהה. חלק גדול מהמפגינים בכבישים היו רעולי פנים ולא ניתן היה לזהות אותם. רק מי שמתכוון להפר את החוק מכסה את פניו, רק מי שיש לו ממה לפחד עושה כך. עדי ראייה רבים מבין אלפי האזרחים שנתקעו בכבישים על לא עוול בכפם, העידו שהייתה אמנם נוכחות ברורה של יוצאי אתיופיה בקרב המפגינים, אבל היו גם לא מעט נערים ערבים ואף בעלי חזות אירופאית וגם הם נטלו חלק באלימות הבלתי נתפסת.
בסרטונים הרבים שהופצו ברשתות החברתיות נראית אלימות קשה אבל צבע העור השחור בהחלט לא היה הצבע המוביל בין הפורעים. ביום השני והרגוע יותר של המחאה, יום רביעי, התפתחה הפרת סדר אלימה בצומת עזריאלי בתל אביב ובתיעוד משם כמעט ולא ניתן היה למצוא פנים אתיופיות. את ההפגנות הרבות ליוו אזרחים מכל הצבעים ומכל הסוגים והשלטים שנישאו לא נשאו רק מסרים נגד המשטרה אלא גם נגד
הממשלה.
חברי כנסת ואנשי תקשורת בעיקר מהימין, טענו כי מי שעומד מאחורי ההפגנות הללו היא הקרן החדשה לישראל באמצעות ארגוני שמאל קיצוניים שהיא מממנת. לטענה הזאת יש יסודות מוכחים כאשר הקרן החדשה עצמה לא התכחשה לכך ופרסמה ברשתות החברתיות קריאות לצאת ולהזדהות עם המוחים האתיופיים. כמו כן, בין השלטים הרבים בהפגנות בלטו מאוד שלטי מפלגת מרצ ושלטי ארגון השמאל "עומדים ביחד". ארגון זה היה גם חלק בלתי נפרד ממחאת הנכים שהתקיימה לפני שנתיים והארגון הזה גם ניהל קמפיין מימון המונים כדי לשלם את הקנסות הרבים שקיבלו הנכים שחסמו אז כבישים מרכזיים בישראל.
התמונה הברורה היא שמישהו תפס טרמפ על מחאתם של יוצאי אתיופיה והחליט לעשות פוליטיקה על גבם השחוח. האלימות שהטילה את חיתתה השבוע על כבישי ישראל היא לא מחאה לגיטימית של מגזר כזה או אחר אלא פרויקט של מישהו שמעוניין היה לנצל זאת לצרכיו.
מכנה משותף למחאות
באופן כללי, מעניין למצוא הבדלים ברורים בין המחאות שנראו כאן בשנים האחרונות. בתל אביב מתקיימות לעיתים קרובות הפגנות של תושבים מודאגים נגד מדיניות הממשלה בנושא המסתננים וההתבססות של פועלים זרים ופליטים בדרום העיר. מובילת המחאה הפעילה הימנית שפי פז, נעצרת באופן קבוע בכל הפגנה כזאת ובעיני התקשורת היא סוג של אויב העם. מנגד, פעיל השמאל אלדד יניב שהוביל את מחאת פתח תקווה קיבל חיבוק תקשורתי חם ובכל שרשרת המחאות הוא נעצר רק פעם אחת וגם אז לזמן קצר בלבד.
תושבי הדרום האומללים החיים תחת אש, מנסים לא פעם לקיים הפגנות ומחאות בצמתי הדרום וגם במרכז הארץ אבל המחאות הללו נגמרות מהר מאוד, הן לא מתרוממות ולא מצליחות. לעומת זאת, הפגנות הנכים ומחאת האתיופים תופסות נתח נרחב בשיח הציבורי. ההבדל הוא ברור. מחאה חברתית גם אם היא רוכבת על בסיס מוצדק וכואב לרבים, היא תתרומם רק אם יש גורם פוליטי חזק שעמד מאחוריה ו/או גוף גדול ומסודר שמממן אותה, כמו ארגוני השמאל לסוגיהם.
ארגוני השמאל לא תומכים במחאתה של שפי פז ולכן היא הפכה לזניחה ולא לגיטימית, תושבי הדרום הדורשים לנקוט יד קשה מול חמאס בוודאי שאינם זוכים לתמיכת ארגוני השמאל יפי הנפש ולכן מארגני המחאות הללו באמת מתקשים לכבוש את סדר היום. לעומת זאת, מחאות אחרות מצליחות יותר למרות שהן לא מציגות אג'נדה ברורה. כך למשל מחאת פתח תקווה שלא דרשה חס וחלילה לעשות הפיכה פוליטית, מה פתאום, היא רק דרשה לנקות את השחיתות.
גם תנועת 'דרכנו' שהייתה גלגול של ארגון V15 הזכור שלא לטוב, הציגה אוקסימורון מופלא לפיו היא לא מנסה חס וחלילה לסייע לאף מפלגה פוליטית, היא רק רוצה להחליף את נתניהו… התנועה הזאת זכתה גם היא להד ציבורי לא מועט וצברה תאוצה מהרגע שהוקמה יום לאחר ניצחון הליכוד בבחירות 2015.
מחאת האתיופים שהתקיימה השבוע נראתה בדיוק כמו עוד אחת מהמחאות החברתיות הגדולות שהתקיימו בשנים האחרונות, כאילו נולדה באותה משפחה. הבסיס למחאה הוא אמנם אמיתי והוא התחיל מהרג הנער האתיופי, אבל אין כר נח יותר לפעילות פוליטית מאשר גל מחאה מוצדק שכבר מתחיל לנסוע וכל מה שנותר זה לרכב עליו. וכך שוב פגשנו השבוע בכבישי ישראל החסומים את ארגון "עומדים ביחד". כי כל מחאה פוליטית תשמח לקבל הזדמנות טובה כל כך כדי לצאת לרחובות.
הבסיס של מחאה חברתית בנוי הרי על קיפוח, רדיפת המיעוט וקריאה להצלת האזרח החלש מיד השלטון הרומס והחזק. אפילו נתניהו משתמש במוטיבים הללו בקמפיינים שלו, הוא מציג את עצמו כימין נרדף, הופך את המאבק נגדו לאישי וכך הוא מנצח כבר כמה מערכות בחירות, בדיוק באותה צורה פועלת גם מחאה חברתית: שימוש במצוקת החלש כדי למחות נגד החזק. ועל המצוקה הזאת רוכבים ארגוני השמאל כדי להעביר מסר פוליטי נגד ממשלת הימין ולהעצים את המחאה המופנית כלפיה.
זה גם ההסבר לכך שברגע שהמחאה יצאה מכלל שליטה, הוא הופסקה בבת-אחת כאילו מישהו הוריד את השאלטר. המגמה הייתה להציג את מצוקת החלש אבל ברגע שהאלימות חצתה גבולות, המפגינים כבר לא מצטיירים כנרדפים אלא כרודפים. הלגיטימציה הציבורית כלפיהם ירדה פלאים ולכן המהומות פסקו בבת-אחת.
התופעה היא מופלאה וראויה לשימת לב. ביום שלישי נראה היה שהמדינה עומדת בפני הפיכה. אלימות והשתוללות כזאת לא נראו כאן כבר הרבה שנים. אלימות כזאת כשהיא באה מצד האזרחים היא קשה מאוד לדיכוי, במחאות רבות בעולם ראינו כיצד הצבא נכנס לערים כדי לסייע למשטרה וגם אז לוקח כמה ימים להשיב את הסדר על כנו. אבל כאן, בבוקר יום רביעי כבר בקושי היה זכר למלחמה שהייתה כאן רק לפני כמה שעות.
אז מי הגאון שהצליח לעשות את מה שלא עשו משטרות וצבאות ברחבי העולם? מי בעל הבית של המחאה שהצליח בבת-אחת להצית אותה לגובה עצום כל כך ואז לאסוף את כולם בחזרה הביתה, ואנחנו אפילו לא יודעים את שמו? ומדוע המחאה הסתיימה כל כך מהר? מצוקתם של יוצאי אתיופיה נעלמה? הבעיות נפתרו?
העיתונאים אמנם קיבלו הודעה לקונית בה נכתב כי בהסכמה עם המשפחה הוחלט להשהות את המחאה עד לאחר השבעה על הנער ההרוג. אבל עדיין, מי זה שהשיג את ההסכמות? מה פשר השליטה המוחלטת שלו על השטח, גם על מאות המפגינים שאינם נמנים על בני העדה האתיופית אשר נראו מתפרעים ומטילים את חיתתם בכבישים? השאלות הללו נותרו לפי שעה ללא מענה, בכל אופן ללא מענה רשמי כמובן.
הטור פורסם הבוקר ביתד נאמן
