כאשר ההורים והמורים נמצאים תחת ביקורת והחלשה מכוונת, הילדים והנערים יקלטו את זה, ינצלו את הפרצות, יפעלו ללא גבולות ולא יצייתו לאיש פרט לרצונותיהם

1.
המאמר הזה הולך לעסוק בנושא מאד לא נח, ובסיטואציות שאף אחד לא רוצה להגיע אליהם, אך למרבה הצער ישנם שמגיעים ואינם יודעים כיצד לפעול.

אני מתכוון להצבת גבולות וסמכויות, בפני ילדים ונערים עם נטיות להתעקש ולהתעמת לממש סיפוקים ולהתרחב (עסקנו בהם בעבר אך רק בהצגת הבעיה ופחות בפתרונה).

הטריגר (הגורם, המניע) לטור הזה, הן ההפגנות האלימות שעצרו את כל המדינה השבוע, במהלכן הופעלה אלימות קשה נגד שוטרים ונגד אזרחים תוך כדי השחתת רכוש, שריפת מכוניות וגרימת נזק רב לאזרחים תמימים שנמנעה מהם היכולת לנוע בדרכים, שלא לדבר על חתונות ושמחות שנהרסו בגלל הטרור שהשליטו המפגינים בדרכים. למרות שיכול להיות שיש צדק בחלק מן הטענות, אבל האלימות היא בוודאי לא דרך לפתור בעיות!

הקושי הגדול ביותר שהיה לי לפני כתיבת המאמר, היה לנקוט עמדה שתתפרש כביכול כתמיכה במשטרה. זאת בגלל כמה עוולות של הגוף הזה כנגד הציבור החרדי, כדוגמת תקיפת הקטין האוטיסט בירושלים, ובעיקר נוכח העובדה שלא הייתה שום התנצלות לפגיעה הנוראה בנער חסר הישע. גם האלימות הבלתי סבירה של המשטרה כנגד קבוצות שונות באוכלוסייה היא לא דבר שמוסיף להרגעת האלימות.

ועדיין, התיישבתי לכתוב, כי הביקורת כנגד המשטרה אינה יכולה לגרום לנו להפסיד את התובנות החשובות הקשורות לכל אחד ואחד מהקוראים (כולל הכותב) באשר לחינוך ילדיו.

אנו נפסע אט-אט, מהמהומות הגדולות וסיבתן האמיתית עד להתנהלות היומיומית שלנו מול הילדים שלנו.

2.

"…אִלְמָלֵא מוֹרָאָהּ, אִישׁ את רֵעֵהוּ חַיִּים בְּלָעוֹ". (אבות פרק ג, משנה ב)

אם המשנה אומרת "איש את רעהו חיים בלעו" זה אומר שטבע האדם הוא שאם לא מציבים לו גבולות, הוא לא ינוח ולא ישקוט, ועלול להפוך לחיה רעה ולטרוף את הזולת. פשוטו כמשמעו.

למי שצובט את עצמו ושואל: "מה הקשר של כל זה אליי?" אסביר.

למעשה, האלימות תמיד מתחילה ביחידים. בכל חברה ישנם ילדים, נערים ואנשים שבוחרים להשיג את שלהם בדרך של כוחנות ואלימות. זו חלוקה טבעית של בני אנוש. ברם, אם אין גוף חזק שעוצר אותם, הם עלולים גם לתפוס בפועל את השליטה (גם אם לא באופן רשמי), והדבר הלא פחות חמור: להפוך את כל החברה סביבם לאלימה וכוחנית, ולו כדי לשרוד.

ניתן לראות כיצד נראים החיים במקסיקו, בקולומביה ובבוליביה, שם חיי אדם הם כקליפת השום ואיכות החיים נמצאת בשפל המדרגה, כדי להבין מדוע אנו צריכים מערכת של חוקים ואכיפתם. בכל המקומות הללו יש שלטון, אך השלטון הוא חלש וחסר כוח מול בני אדם אלימים וחייתיים שלא עצרו אותם בזמן.

3.

מזה שנים, במספר איזורים בארץ, ישנם בני נוער אלימים שמטילים חתתם על אזרחים הגונים, על תושבי השכונה שלהם, וגם על חבריהם הם.

זה מתחיל בבית. כאשר סמכות ההורים ננגסת בדרך כלשהי, ממשיך בבית הספר, כאשר נוצר מצב שהם אינם פוחדים מהמורים. ואז הם מוצאים עצמם מחוץ למסגרת ומחוץ לבית, בשוטטות, בבטלה ובאפס מעשה, והבטלה מביאה לידי חטא.

ניתן לראות איך הם מגששים את צעדיהם. בתחילה סתם הערות לעוברי אורח, לאחר מכן ונדליזם בלתי מורגש וככל שאיש אינו חוסם אותם הם ימשיכו לפגיעה ברמזורים, ברכבים וברכוש, ולאחר מכן גם בבני אדם. (יכולנו לראות זאת אפילו בבני ברק, בחג השבועות, כאשר אספסוף אלים, חלקו מבני ברק וחלקו מחוצה לה, תקף באופן אכזרי בית מדרש של חסידים תמימים שלא עשו להם דבר.)

השלב הבא הוא עימות מול שוטרים.

אדם נורמטיבי אמור לפחד משוטר. אולי לא במובן של "פחד" אלא במובן של "מוראה של מלכות". השלטון נותן לשוטר כוח יותר מלאזרח רגיל. כשנהגים רואים ניידת משטרה הם יאטו את הנסיעה, הם ישימו שתי ידיים על ההגה ויקפידו על חוקי התנועה.

ברגע שנערים מעזים להתגרות בשוטר, זו כבר נורת אזהרה. זה אומר, שהנער אינו רואה בשוטר דמות שהוא אמור לעשות לה חשבון.
ואז מגיע מקרה כמו שקרה השבוע, ששלושה נערים תוקפים שוטר עד למצב בו הוא חש בסכנה לחייו.

הוא, אגב, לטענתו לא ירה אליהם כי אם לכיוון הקרקע, אלא שהקליע ניתז אל הנער והרג אותו.

כעת, מבעיה של שלושה נערים שלא פוחדים מהמשטרה זה עלול לעבור למאות אלפי נערים שקולטים שניתן לזרוק אבנים על שוטרים, להפוך להם את הניידות וגם לשרוף אותם.

אין לכם מושג איזה נזק חינוכי נגרם השבוע למאות אלפי נערים, שלא לדבר על הפגיעה בביטחון האזרחים.

אני יודע שרבים מהקוראים זעים על מקומם באי נוחות: מה הוא עושה כאן? מגן על המשטרה? אני מציע לכל אחד ואחד לנסות לדמיין מה היה קורה לו ולמשפחתו אם לא הייתה משטרה, ואפילו בעימותים בתוך המחנה וד"ל.

ללא כוח חיצוני חזק שיאכוף התנהגות נורמטיבית ויציב גבולות, איש הישר בעיניו יעשה.

4.

הדברים אמורים לא רק לגבי חוק וסדרי שלטון. אלא גם לגבי ההתנהלות החינוכית של מורים ותלמידים ושל הורים וילדים.
רוב הילדים והנערים מצייתים להוריהם ולמוריהם. זהו טבע העולם.

אך אחוז מסוים (קטן ביותר) של ילדים ונערים הם בעלי נטייה טבעית להתעקש, להתעמת לממש סיפוקים ולהתרחב.

שיהיה ברור שהנטייה הזו לכשעצמה עשויה להתגלות כברוכה. הילדים הללו עשויים להיות מנהיגים אם ייקחו את העוצמות שלהם למקומות הטובים. ה עקשנות שלהם תופנה להתגברות על קשיים ומהמורות, היכולת שלהם להתעמת תופנה כנגד היצר הרע וכנגד אנשים רעים או סתם מזיקים. הנטייה לממש סיפוקים יכולה להיות מתורגמת לזריזות וטיפול מיידי בדברים, והרצון "להתרחב" (שגורם בילדות לדרוש עוד ועוד ולא להסתפק ולהודות על מה שנותנים להם) יתורגם לאי עמידה במקום, להתקדמות, לפיתוח הקיים, לפתיחת עוד סניפים וכו' וכו'.

ברם, אם הצד השלילי שבנטיות הללו אינו נחסם, הילדים הללו עלולים להשתלט על הבית שלהם, על הכיתה שלהם, להפוך את החיים לבלתי אפשריים. והחמור מכל – ליצור חברה שלמה שמשיגה דברים על ידי אלימות, עקשנות והתרחבות חסרת רסן.

5.

האמת, ששום ילד או נער אינם יכולים להפוך סדרי עולם. זה יכול לקרות רק אם ידי האחראים לחינוכם כבולות.
ובאמת, כפי שהשוטרים הם באופן ודאי חזקים יותר מהמפגינים, כך ההורים והמורים תמיד היו חזקים יותר (במובן הטוב) מתלמידיהם וילדיהם.

ברם, כאשר חקיקה מכוונת ופרשנות של מערכת המשפט מחלישה את ההורים, המורים ומערכת החינוך. וכאשר הם נמצאים תחת ביקורת והחלשה מכוונת, הילדים והנערים (לא העדינים והמחונכים, כי אם העזים והמאתגרים שבהם) יראו את זה, ינצלו את הפרצות, הגבולות והחסמים יהרסו לחלוטין והם יעשו ככל העולה על רוחם. ללא הכוונה. ללא מעצור. כשרק הרצונות והיצרים שולטים.

אם המערכה הנוכחית תסתיים כך, כשהשוטרים מראים אוזלת יד, נמנעים מלאכוף את החוק ולא מגיבים מול הפיכת ניידות ושריפתן שלא לדבר על תקיפה שלהם – אתם תראו מה יקרה כאן בתקופה הקרובה: נערים לא יפחדו מהמשטרה ושוטרים כן יפחדו מהנערים האלימים. שוטרים יעדיפו שיישרפו ניידות ואף תחנות משטרה, העיקר שלא יועמדו לדין ולא יהיו מטרה לנקמות.

זה כבר קרה בצבא. אפקט "אלאור עזריה" עשה את שלו. החיילים פוחדים, המפקדים עוד יותר, והתוצאה המיידית של זה היא עלייה חדה בהיקף האירועים האלימים ובחומרתם. כי כשאין "אימתה של מלכות" איש את רעהו חיים בלעו.

6.

בחינוך הממלכתי המצב הפך לכזה כבר מזמן. כשמורים בחינוך הממלכתי דתי באים אליי להתייעץ אני אומר להם: "העצות שלי לא טובות בשבילכם. כי הזירה היא בלתי אפשרית. פשוט תסתדרו עם הילדים. אל תתחילו איתם. הם יותר חזקים מכם. ברגע שהם מתלוננים עליכם אתם האשמים המידיים. זו לא מערכת שאני יכול לסייע לכם. (מה שכן אני מייעץ להם, זה לשכנע את ההורים שטובת הילדים שלהם מחייבת מתן תמיכה מרבית למורה. אני מייעץ להם ליצור מערכת חוקים מוסכמת ביניהם לבין ההורים שבה, אם יש בעיה פונים למורה ומבררים ונותנים לו קרדיט (אם כי לא אוטומטית) שהוא רוצה את טובת הילד שלהם. ברם, במוסדות ממלכתיים בהם ההורים מחלישים את המערכת והמערכת מחלישה את ההורים, המצב בלתי אפשרי מדובר בכאוס מוחלט. ההורים והמורים חלשים ומוחלשים והילדים והנוער עושים ככל העולה על רוחם (פרט למקומות מסוימים בהם יש ועדת קבלה קפדנית ומשמעת חזקה). (נשמע מוכר?) תתפלאו, אך אלא המקומות אליהם שולחים השופטים את ילדיהם. הם, שהחלישו את כל המערכות, יודעים היטב לדאוג לחינוך של הילדים שלהם. (תבררו, למשל, על בית הספר שליד האוניברסיטה העברית בירושלים הנקרא בקיצור "ליד-ה". תבררו על מדיניות הקבלה הקשוחה שם, אתם לא תאמינו.)

7.

אני כותב את הדברים מפני שעדיין בתי הספר החרדיים נמצאים בשליטה של הצוות החינוכי, שזהו תנאי בסיסי לחינוך טוב (אם כי לא התנאי היחיד). משום מה, בשנים האחרונות ישנן מגמות בשולי הציבור שלנו להחליש את הצוות החינוכי, להתערב, להצדיק באופן אוטומטי את הילדים. בדרך כלל, כל החלשה של הצוות החינוכי יוצרת החלשה כפולה של ההורים. תחשבו רגע וגם תבינו לבד מדוע. איני אומר שעלינו לעצום עיניים ולתת לבית הספר להתנהל כפלנטה סגורה. אני רק אומר שגם אם יש ביקורת, הילדים לא צריכים להיות חלק ממנה, גם לא ברמה של גלגול עיניים והרמת גבות. כאשר יש טענות יש לברר אותן מול המורה או המנהל אך בנפש חפצה (ולא רק בתנאי שיסכימו למה שאנחנו החלטנו מראש).

תסתכלו על ההפגנות שאירעו השבוע ותבינו למה גורמת אווירה של חוסר משמעת, חוסר גבולות והיעדר דמויות סמכותיות. כולם מפסידים מזה ויותר מכל – הילדים.

הטור פורסם הבוקר ב'יתד נאמן'