מזכ"ל אגודת חסידי חב"ד הרב אריאל למברג בטור מיוחד לאתר JDN על מנהיגותו של כ"ק האדמו"ר מליובאוויטש, במלאות 25 שנה לפטירתו: "תפקידו של המנהיג הוא להיות איפה שצריכים אותו. לא איפה שנוח לו להיות, לכן הרבי נטמן בניו יורק ולא בארץ"

אברהם קיס הוא יהודי שמנהל מסעדה ושירותי קייטרינג בניו יורק. הוא גדל לשני הורים ניצולי שואה ועול הפרנסה היה כבד בבית. כבר בהיותו ילד הוא נאלץ לקחת אחריות ולסייע בפרנסת המשפחה כדי לאפשר לעצמו לרכוש חליפה או בגד חדש. אחרי הלימודים הוא היה לוקח עגלת תינוק, צועד אתה אל המכולת השכונתית של סטילרמן ומסייע לבעל המכולת בהובלת מצרכי מזון אל בתי הקליינטים.

אחת הלקוחות רמות-המעלה שהיו תחת אחריותו, הייתה הרבנית חנה, אמו של הרבי מליובאוויטש. הוא היה מוביל את המצרכים לביתה וכך זכה מדי פעם לפגוש את הרבי בעת שבא לבקר את אימו.

פעם פגש אותו הרבי ברחוב, כשהוא צועד לבית הספר עם תיק כבד, עמוס בספרי לימוד. הרבי עצר אותו ושאל איפה הוא לומד? הוא ענה: "בישיבה של חסידי באבוב". הרבי שאל: "ובישיבה של באבוב אין לוקרים, תאי אחסון עבור ספרי התלמידים?". כשהוא השיב בשלילה, הרבי אמר: "בבקשה, תלך אל האדמו"ר מבאבוב ותמסור לו שפגשת אותי, ואני אמרתי שהישיבה צריכה לרכוש לוקרים כדי להקל את משא הנערים". הוא עשה זאת ואחרי תקופה קצרה התוקנו תאי אחסון ליד בית המדרש.

זה בסך הכול רגע קטן, אבל הוא גדול ועצום. בעיני אחרים, הוא היה בסך הכול נער שליחויות. מן ילד שלא הצליח לו בחיים ואיש אינו מבחין אותו, אבל בעיני הרבי הוא היה עולם ומלואו. האדם היחיד שקיים על פני הגלובוס. כי זה מנהיג – מי שזוכר שהוא כאן למען העם.

***

אחרי 40 שנה של מנהיגות, בתום עשרות שנים של מסירות נפש בלתי נתפשת לעם ישראל כמו אהבת אב לילדיו, הקב"ה 'תופש' את משה רבנו על רגע אחד של 'טעות' ומשית עליו את העונש הנורא: "לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם". העם שאתם מובילים אותו, יתקדם בלעדיכם לארץ ישראל ואילו אתם תמותו על אדמת המדבר ולא תזכו לגעת באדמת ארץ הקודש.

הדבר היותר מדהים הוא, שמשה לא זכה להיכנס אפילו בארון קבורה. זה לא רק שהוא הפסיד את הובלת העם, אלא אפילו לא זכה שיהושע ייקח את ארונו ויקבור אותו באדמת הארץ הקדושה. אותו משה רבנו שסחב ארבעים שנה את ארונו של יוסף הצדיק בכל הדרך הארוכה ממצרים לארץ ישראל, לא זכה לאותו חסד של אמת, שארונו שלו יובל בידי תלמידיו לאדמת ארץ הקודש.

ולא צריך להיות מפרש כדי לתמוה שתי תמיהות עצומות: א. האם זה צודק?! האם הגון לתת עונש חמור כזה רק על חטא דל כזה שאיש אינו מבין עד הסוף מה קרה שם?! ב. והוא העיקר: איפה כוח המחילה של הקב"ה? כיצד יתכן שרחמיו של "חנון המרבה לסלוח" נגמרו ונעלמו – כשזה מדובר ב"ואתחנן אל ה'", בזעקתו העצומה של משה רבנו לזכות לרחמים ולהיכנס לארץ?

הסיפור בקצרה: זה קורה בעשירי לחודש ניסן, ומרים – אחותם הגדולה של משה ואהרן – נפטרה. משה ואהרן נכנסו לאוהל כדי לכאוב את לכתה של אחותם, ולפתע הם שומעים רעש מבחוץ. העם מתקהל מחוץ לאוהל. אפשר היה לחשוב שהעם הגדול בוכה את אבלותו של המנהיג, אבל ממש לא. זה שוב הקיטורים והיבבות המוכרים. בעת לכתה של מרים, נעלם הסלע שהיה מוציא מים בדרך נס במדבר, והעם הגדול בן מיליוני האנשים והילדים נותר ללא טיפת מים במדבר הצחיח.

ה' הורה למשה לקחת את המטה בידו, ולדבר אל הסלע שיוציא מים. משה אכן דיבר אל הסלע, אבל לא יצאו מים. מתברר שהסלע של מרים נעלם בין הסלעים האחרים ומשה לא דיבר אל הסלע הנכון. הוא ניסה וניסה ולאחר שזה לא הלך, הוא היכה סלע במטה ואז יצאו לפתע מים רבים.

העם התלקק בהנאה, אבל פתאום נשמע קולו של ה' המכריז כי הרגע הזה הכריע את גורלם של משה ואהרן, והם הפסידו את הזדמנות חייהם. הם ימותו כאן במדבר ולא ימשיכו ארצה.

בפרשתנו לא שומעים את תגובתו של משה, אבל פרשת "ואתחנן" מספרת איך הוא שופך את הלב לפני הקב"ה במטרה לזכות לרחמים. משה זועק לא פחות מתקט"ו תפילות, המדרשים השונים מספרים כי משה ביקש לוותר על הכול. הוא מוכן לוותר על המנהיגות ולהעביר אותה ליהושע, הוא מוכן להיכנס ארצה כאחרון העם או אפילו גרוע יותר – כאדם שכבר מת ורק ייקבר במערת המכפלה או בכל מקום אחר – אבל הרחמים האלוקיים תמו והגזירה נחתמה: משה מת על אדמת המדבר ולא זכה למה שזוכים כל כך הרבה יהודים שמתים בחוץ לארץ: שתלמידיהם מעלים את ארונם ארצה.

והלב מתקשה להאמין: א. איפה בכלל החטא הנורא במי מריבה? האם זה באמת משנה אם משה דיבר אל הסלע או היכה בסלע?! וכי להוציא מים מסלע באמצעות הכאה במטה – זה לא נס עצום?! מישהו הצליח פעם להוציא מים מסלע עם מטה?!

ב. השאלה היותר קשה, כאמור, היא: איפה הרחמים האלוקיים מול תחנוניו של משה להיכנס לפחות בארון קבורה? הנה דוגמא משני מדרשים מופלאים המצטטים את זעקת משה: "דברים רבה לג,יא: ואתחנן אל ה' – רבש"ע, גלוי וידוע לפניך יגיעי וצערי שנצטערתי על ישראל עד שיהיו מאמינים לשמך … אמרתי, כשם שראיתי בצרתן כך אראה בטובתן, ועכשיו שהגיע טובתן של ישראל, אתה אומר לי לא תעבור את הירדן הזה?! … זאת שילום עבודה של מ' שנה שעמלתי עד שיהיו עם קדוש?!".

"תנחומא ואתחנן ו: משה שאל: אם לא בחיי אכנס לאחר מותי? אמר לו: לא בחייך ולא לאחר מותך".

***

המפרשים השונים מביאים הסברים רבים לאופי החטא של משה רבינו (והארכנו בשיעור השנה ובשנים הקודמות), ואולם כל ההסברים הללו קשורים בכך שמשה לא נכנס ארצה בחיים, אבל אין בהם הסבר לשאלה הגדולה שנידונה כאן: למה משה לא זכה להיכנס בארון קבורה? למה לא זכה למה שזכה יעקב אבינו, שבניו נשאו את ארונו ממצרים לארץ ישראל? מדוע לא זכה לשכר מידה כנגד מידה על כך שהוא עצמו נשא במשך ארבעים שנה את ארונו של יוסף ממצרים עד ערבות מואב?

ישנו מדרש מופלא ששופך אור על הסיפור והופך אותו מהקצה אל הקצה. הרבי מליובאוויטש ציטט פעמים רבות את הגישה הזו, ובפרט כשהיה מדבר על מקום קבורתם של אדמור"י חב"ד, שמקום מנוחתם הוא באדמת חוץ לארץ (ראו שיחת י' שבט תשי"ד, התוועדויות תשמה ה/2845 ובכ"מ).

זה כלל לא היה עונש למשה להיטמן בחוץ לארץ, להיפך: זאת הייתה תמצית המנהיגות שלו. זה היה רגע השיא במנהיגותו של גדול המנהיגים בהיסטוריה. עלינו לקחת בחשבון עוד פרט: משה לא היה היחיד שמת על אדמת המדבר, גם כל הדור שלו מת ונטמן שם – ומנהיג הוא זה שנשאר לצידם של בני עמו. רב החובל הוא זה שיורד אחרון מהאונייה אחרי שהוא מוודא שכולם כבר ירדו.

המילה "מנהיגות" כיום היא מילה נרדפת לניצול העם. אנשים רוצים קריירה ועושים את זה על חשבון הציבור. אבל כאן התורה מספרת על מנהיגות מסוג אחר: כזו שעובדת אצל העם. לפי התפיסה היהודית, מנהיגות היא עבדות ולא שכר. היא עול הרבה יותר מאשר הנאה. המנהיג הוא זה שמוותר על כל שאיפותיו האישיות ועובר לעבוד אצל הציבור. החשיבה החסידית מדמה את המנהיג ל"ראש" שעומד בראש הגוף וכל מהותו היא להוליך את הגוף למקום שהוא אינו יכול ללכת אליו בכוחות עצמו. מעכשיו, זה לא מנהיג ועם, אלא גוף אחד שפועל יחד.

דורו של משה רבנו, הדור שיצא ממצרים, חטא בחטא המרגלים ומת כולו על אדמת המדבר, ולכן גם משה רבנו נשאר לצד בני עמו וישוב עמם ארצה בתחיית המתים בגאולה הקרובה. מדרש נהדר (דברים רבה ב,ט) מביא את המשל הבא: אדם אחד איבד כמה מטבעות במקום חשוך וביקש מאנשים להאיר לו עם פנס כדי למצוא את הכסף. כשהאנשים שמעו שמדובר בסכום פעוט, צחקו ממנו והמשיכו הלאה. מה עשה האיש? זרק מטבע זהב בין המטבעות הקטנים וכך כולם עצרו לידו כדי למצוא את הזהב.

וכך אמר הקב"ה למשה: אם בני עמך יישארו שם על אדמת המדבר, מה יהיה אתם בתחיית המתים? מי יעתיר עבור דור המדבר? לכן אני משאיר ביניהם 'מטבע זהב' עילאית – את נשמתו החד-פעמית של גדול הנביאים, ובזכותך גם הם יקומו בתחיית המתים ויעלו לארץ ישראל.

***

באותה דרך ביאר הרבי מליובאוויטש את העובדה שאדמור"י חב"ד טמונים בחוץ לארץ, משום שתפקידו של המנהיג הוא להיות איפה שצריכים אותו. לא איפה שנוח לו להיות, אלא היכן שיהיה ליהודים שנמצאים רחוק – רחוק בגשמיות ובמילא רחוק ברוחניות – חלקת 'ציון' קדושה שתעניק להם את הכוח להתעלות ולהתרומם מעל תלאות הגלות.

הנה סיפור מיוחד במינו שסיפר הרב משה אשכנזי ע"ה: אחד מגדולי חסידי חב"ד בדור האחרון, שהפך כבר בחייו למושג ואגדה, היה רבי מנחם מענדל פוטרפס. הוא מסר את נפשו לסייע ליהודים לברוח מברית המועצות הקומוניסטית ונכלא לעשר שנים במחנה עבודה בסיביר. אחרי שסיים את שנות הכלא הרוסי, קיבל אשרת יציאה והיגר לאנגליה.

בחודשי הקיץ של שנת תשל"א (1971) הוא עבר אסון. הבת שלו (הגברת ליברוב) נהרגה בתאונת דרכים והשאירה משפחה צעירה עם ילדים קטנים. זה היה שבר שהקיף את כלל החסידים. בחודש תשרי שאחר כך, רבי משה אשכנזי, היה אצל הרבי מליובאוויטש בניו יורק, אך התחמק מלפגוש את רבי מענדל. הוא לא היה מסוגל להביט לו בעיניים אחרי מה שעבר.

רבי מענדל הרגיש בכך וסיפר לו סיפור: מעשה ברב חובל שהפליג בראש אוניה עמוסה באנשים אל הים הגדול, אך באמצע הדרך קיבל טלגרמה שאשתו חלתה מאוד. הוא היה טרוד בכך לאורך כל ההפלגה ובקושי הצליח לסיים את המסע ולהביא בשלום את האנשים אל החוף. כשהוא הגיע בשלום אל היעד, השלטונות העמידו אותו למשפט. בהיותו מנהיג האונייה, מוטל עליו להתמסר לגמרי אל המשימה ולשכוח לחלוטין את עצמו, ואיך היה יכול בעת שמוטלת עליו משימה כזו, לחשוב בכלל על עניינינו האישיים? וכך, סיים רבי מענדל ואמר לרב אשכנזי: על כולנו מוטלת משימה להמשיך ולסייע לחסידים אחרים באהבת אחים – ומה שייך כעת לשקוע באבל של עצמנו?"…