תחושה עמומה של דה ז'ה וו חלפה בליבו של כל מי ששהה בימים רביעי וחמישי בבניין הכנסת. סיטואציה מוכרת עד מאוד שכבר התרחשה אך לפני חודשים ספורים בערב בהיר של חודש אדר.
שוב התכנסה ועדת הבחירות המרכזית וקיבלה בפנים רציניות להפליא שורה ארוכה של נציגי מפלגות קיקיוניות, מוזרות עד ביזאריות, שהקדימו וניצלו את היום הראשון להגשת הרשימות כדי להתמודד שוב במערכת הבחירות ולהציג את מרכולתן.
קשת המתמודדים נעה בין מפלגות כמו "הפיראטים", שלא ברור מה הם רוצים בדיוק, ועד יהודי חביב שהציג את מפלגת "מנהיגות חברתית", שזכתה בפעם הקודמת ללא פחות מ-385 קולות, אך הפעם לדבריו הוא מתכוון להציב משקיפים בקלפיות משום שהרבה מאוד קולות שלו לא נספרו לטעמו. אגב, את המועמד המוצב במקום הרביעי במפלגתו הוא טען שאינו מכיר, וכי פגש אותו בבניין הכנסת רק לאחרונה…
אבל אחרי היום המשעשע ואחרי הסיטואציות המגוחכות שיכולות להתרחש רק מתוקף החופש הדמוקרטי הישראלי, הגיעו הרגעים האמתיים של סיטואציות הרבה פחות משעשעות, המצב האמיתי שכבר לא מצחיק אף אחד.
עד לרגע האחרון ביום חמישי בערב עדיין נמשכו חילופי המהלומות המילוליות והמתחים בגוש הימין, אחרי שפייגלין כבר מיהר והגיש את רשימתו ביום הראשון יחד עם כל מפלגות הפייק, והסיכוי היחיד להגדלת גוש הימין נשאר רק באמצעות חיבור בין איחוד הימין לעוצמה יהודית. בעלי זיכרון ארוך במיוחד, יכולים להפליג הרחק הרחק אל העבר, למה שהתרחש אי שם באמצע שנת תשע"ט ביום הגשת הרשימות לבחירות ההיסטוריות שהתקיימו רק לפני ארבעה חודשים, אז הוקמה מפלגה חדשה בשם הימין החדש שהבטיחה להיות הבטחת הבחירות.
בליכוד שלחו אז מסרים לבנט ושקד והציעו להם להשתלב בצורה כלשהי בבלוק טכני עם הליכוד כדי לשמור על קולות ימין שלא ילכו לאיבוד. אבל בנט ושקד, בביטחון עצמי מופרז ובזחיחות אופיינית, התייצבו כבר ביום הראשון להגשת הרשימות והגישו את רשימתם החדשה, כשהם מנטרלים בבת אחת כל אפשרות לחיבור טכני נוסף.
נתניהו נכנס אז להיסטריה והפעיל את כל התותחים הכבדים כדי לחבר בין הניצים בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר. (נשמע מוכר?) ואחרי שהבטיח להם נדוניה קואליציונית נאה כמו גם שריון בליכוד לבן דהאן תמורת חיבור טכני ביניהם, קמה ונהייתה המוטציה המוכרת לנו כאיחוד מפלגות הימין.
רק בשלב הזה נפל לשקד האסימון, והיא הבינה את הטעות אליה בנט גרר אותה. לזכותה ייאמר שהיא זיהתה כבר אז שנתניהו עומד להשקיע את כל מאמציו כדי להביא לאיחוד בימין, והתוצאה תהיה שאת קשית שתיית הקולות הוא יתחב אליהם, למפלגת הימין החדש ולא לאיחוד הימין. ביממה שנותרה עד לסגירת הרשימות ניסתה שקד להפעיל את כל היועצים המשפטיים שרק עברו בסביבתה כדי לבדוק אפשרות לשנות את מה שכבר נעשה, אבל כולם ענו לה פה אחד שבאופן חוקי את הנעשה כבר אין להשיב.
סקרים כברירת מחדל
הפעם, כששקד ובנט שוב ניצבים באופן בלתי ייאמן בראש גוש הימין (סיטואציה תמוהה ומקוממת באותה מידה), הם לא מיהרו. הם המתינו לרגע האחרון כדי לתת הזדמנות אחרונה לגוש גדול ככל הניתן מימין לליכוד. ההבנה שלהם היא כי נתניהו יקדיש גם הפעם מאמצים כדי להעביר קולות מגוש הימין לליכוד ולכן הם חייבים להיות גדולים מספיק כדי לשרוד את המתקפה.
וכך חזרה לה אותה תחושת דה ז'ה וו למסדרונות הכנסת השבוע. שוב הגיעו נציגי המפלגות לחדר ועדת הבחירות כדי להגיש את רשימותיהם ושוב רחשו המסדרונות בחוץ במאמצים קדחתניים אחרונים לבניית רשימות והסכמים של הרגע האחרון.
תחושת השידור החוזר התחדדה עוד יותר עם ההבנה שלמרות שישראל מנסה הזדמנות שניה להקים ממשלה, שום דבר מהותי לא השתנה. לאורך כמה וכמה מערכות בחירות ההצבעה בישראל הופכת למסורת של הצבעה גושית, גוש הימין וגוש השמאל שומרים פחות או יותר על כוחם הקבוע זה מול זה והמשחק הפוליטי משתנה רק בחלוקת הקולות בתוך הגושים.
תקוותו של נתניהו להקים ממשלת ימין יציבה ללא ליברמן, המטרה שלשמה בעצם הוא יצא לבחירות הללו, נראית כרגע לא ממש מעשית, המצב מבחינתו לא אופטימי. התמורות שחלו בגוש השמאל לא ממש מאיימות עליו משום שכאמור החלוקה היא רק איך תהיה התפלגות המצביעים, השינויים שם לא גרמו לנהירת קולות ימין לחיק השמאל. מהבחינה הזאת אין לנתניהו ממה לדאוג. אבל כשהוא מביט על התפלגות הקולות בימין, יש לו עדיין סיבה לדאגה.
אחת המסורות הישראליות שלא ניתנות לשינוי, היא האמונה בסקרים. כבר כמה מערכות בחירות שהסקרים מתבררים לאחר מעשה כמנותקים מן המציאות, אבל עם כל זאת הם עדיין מהווים מדד, ובאין ברירה אחרת הספקולציות הפוליטית מתבססות עליהם. הפעם הסקרים צופים שעל פי הרשימות שהוגשו וכוחן המשוער, אין שום שינוי מהותי במפת הגושים, מה שמגביר את הסיכוי שבמוצאי י"ז באלול נמצא את עצמנו בסיטואציה דומה לזו שהיתה במוצאי ד' בניסן, כשאף גוש לא מצליח לבנות ממשלה יציבה.
התרחיש האופטימי-פסימי
למרות רוחו של נתניהו, שוב הופך ליברמן ללשון מאזניים. גם ביבי וגם ליברמן לא רוצים לשבת באותה ממשלה, אבל למרבה האירוניה שוב יכולה ההחלטה של ליברמן לקבוע איזו ממשלה תוקם. אם רצונו של נתניהו להקים ממשלה בלי חסדיו של ליברמן הוא צריך שהליכוד ישמור על כוחו עם 35 מנדטים, שהמפלגות החרדיות ישמרו על כוחן עם 16 מנדטים ושגוש הימין יביא מינימום 10 מנדטים. מדובר בתרחיש הכי אופטימי שהימין יכול לאחל לעצמו וגם אז הוא יכול להקים ממשלה צרה של 61 בלבד. וממשלה צרה היא סיוט שגם אליו אף אחד לא רוצה לחזור.
ומבלי להיגרר לאופוריה, הסיכוי שהליכוד שוב יעפיל ל-35 הוא לא מידי גדול לאור תחושת הייאוש שתגרום למצביעים רבים להישאר בבית. בנוסף, גוש הימין צריך להפעיל הרבה מאמצים להגיע לעשרה מנדטים, כאשר בבחירות האחרונות גם אם בנט ושקד היו עוברים את אחוז החסימה, התוצאה היתה מגיעה לתשעה מנדטים יחד עם איחוד הימין וגם זה יכול היה לקרות רק לפני הייאוש השולט היום במסדרונות הציונות הדתית והעובדה שמצביעים רבים לא ימהרו לתת את קולם למפלגה דתית המונהגת ע"י אישה חילונית.
כך שנתניהו מבין כבר עכשיו שאם הוא רוצה להיות ראש ממשלה גם אחרי חג הסוכות הבא עלינו לטובה, הוא חייב למצוא פתרון הרבה יותר יצירתי מאשר הגדלת גוש הימין ומתיחה שלו עד קצה היכולת. במצב של כתבי אישום והליך משפטי סבוך הוא לא יכול להרשות לעצמו ממשלה צרה ולא ממשלה שחלק מחבריה ינטשו אותה במקרה של העמדה לדין, או לכל הפחות יסחטו אותו בכל יום מחדש תחת האיום של פרישה ופירוק הממשלה.
אבל בארסנל הקיים אין הרבה אפשרויות. החלום של ליברמן הוא להקים ממשלה של כחול לבן, הליכוד וישראל ביתנו, נתניהו יכול לחלום על ממשלת אחדות עם כחול לבן, אבל כל זה לא יכול לצאת לפועל כל זמן שראשי כחול לבן וראשי שאר מפלגות השמאל מצהירים שלא יישבו עם נתניהו בשום אופן. כולם מוכנים לממשלת אחדות וכולם פתוחים לשיתופי פעולה אבל לפי ההצהרות שלהם בשלב זה, הכל יתכן רק במקרה שנתניהו זז הצידה ולא עומד בראש הליכוד. וזה ככל הנראה לא הולך לקרות.
מכל כיוון שלא נביט, אין מידי הרבה סיכוי שבמוצאי י"ז באלול תוקם כאן ממשלה בקלות ובמהירות. לשמאל אין את היכולת האלקטורלית ולימין אין את היכולת הטכנית. הבחירות החוזרות והמיותרות הללו עלולות להוביל אותנו שוב לאותו מבוי סתום. ישראל לא תוכל לצעוד לבחירות בפעם השלישית ברציפות, זה כבר מצב בלתי אפשרי. אז מה כן יכול לקרות? לא הרבה.
במצב כזה, ישנה רק תאוריה אחת שכבר נכתבה בעבר כמה פעמים בין היתר בבמה צנועה זו, היא עדיין לא באה לידי ביטוי בשטח אבל לפי כמה סימנים וכמה התרחשויות שהיו השבוע, יתכן והיא קורמת בכל זאת עור וגידים.
הדרך היחידה שיש לנתניהו לפרוץ את החומה הבלתי אפשרית הזאת, היא לגרום לכמה מראשי המפלגות המתמודדות מולו לשנות את דעתם ולהיכנס בכל זאת לממשלתו. ואת זה הוא יכול לעשות על ידי יצירת מצב מדיני חדש ומאתגר שישמש סולם נח למשמיעי ההצהרות השונות לרדת מהעצים הגבוהים עליהם טיפסו היישר לספסלי הקואליציה.
אין צורך לשוב ולהזכיר, שהחלום של גנץ ושותפיו, כמו גם עמיר פרץ ואהוד ברק הוא לשבת בקואליציה ולקבל תפקידים משמעותיים. הם לא באו לזירה הפוליטית כדי להשתעמם בישימון האופוזיציוני. ולכן כשתוצע להם הצעה הגיונית הם יכולים להשתמש בה ולזחול לממשלת אחדות או אפילו לחלק מממשלת ימין מובהקת.
כל מה שנתניהו צריך לעשות הוא לתת להם הזדמנות לצאת לבוחרים שלהם ולהצהיר שנוצרה הזדמנות היסטורית להביא לשינויים מרחיקי לכת במזרח התיכון ולכן ההיסטוריה דורשת מהם לקחת אחריות ולתת לנתניהו את ההזדמנות לחולל את ההיסטוריה הזאת.
יד ביד עם הבית הלבן
לשם כך משתמש נתניהו בידידו הכתום היושב בבית הלבן. לטראמפ גם יש רצון עז להוביל מהלך משמעותי שיביא לו את הכהונה השנייה בנשיאות ארה"ב ושישאיר חותם אחרי שיסיים גם אותה. טראמפ רוקם את עסקת המאה באמצעותה הוא חולם להצליח לעשות את מה שלא הצליחו כל הנשיאים שקדמו לו בתפקיד.
אז נכון שגם טראמפ וגם נתניהו מבינים שאת הד.נ.א. הפלשתיני לא ניתן לשנות ושלום אמיתי לא יהיה במזרח התיכון, אבל את הקופון הפוליטי אפשר לגזור ועוד איך ולכן הם צועדים שלובי ידיים לעבר המטרה המשותפת.
התיאוריה המתוארת כאן נכתבה ונאמרה כבר כמה פעמים אבל השבוע היא קיבלה חיזוק מהנעשה בשטח. נדמה כי מקבלי ההחלטות צועדים בדיוק במתווה הנ"ל כי אחרת אין הסבר הגיוני אחר למה שקרה השבוע.
ראש הממשלה הפתיע את המערכת הפוליטית כולה כשהביא לקבינט המדיני ביטחוני תכנית לאישור בניית 700 יחידות דיור לפלשתינים בשטחי C, שטח הנמצא לפי הסכמי אוסלו בשליטה צבאית ישראלית. מדובר במהלך נדיר משום שלמרות השליטה הישראלית שם, ישראל לא אישרה כמעט אף פעם לפלשתינים לבנות שם.
מדובר במהלך שסותר במהותו את הצהרות נתניהו על היותו ימין חזק, משום שבנייה בשטחים הללו משמעותה הערמת קושי על אפשרות של החלת ריבונות ביהודה ושומרון. יחד עם אישור הבנייה לפלשתינים אישר הקבינט גם 2000 יחידות דיור להתיישבות היהודית אבל עדיין מדובר במהלך לא מובן מאליו כלל בממשלת ימין.
במקביל לאישורים הללו, נחת בישראל מטוסו של היועץ והחתן מהבית הלבן ג'ארד קושנר אשר קיים סדרת פגישות מתוקשרות עם נתניהו ועם כמה ממנהיגי המדינות באזור. לצד זאת יצא דובר צה"ל בהצהרה דרמטית על כך ש"צה"ל השלים את היערכותו למלחמה הבאה בעזה", תוך רמיזה למה שישראל מסוגלת לעשות אם רק תרצה בכך כמובן. נתניהו כמובן לא רוצה לצאת למלחמה, ארונות של חיילים רח"ל זה לא משהו שיעזור לו בבחירות, אבל העלאת הנושא על השולחן בהחלט חשובה לו והיא חלק מהמשחק של מר ביטחון.
שרשרת האירועים הללו הציפו שוב לחלל האוויר את צמד מילות הקסם: 'עסקת המאה'. למרות הצהרות הממשל בוושינגטון שתכנית השלום של הנשיא לא תוצג לפני הבחירות בישראל, ולכאורה אין כל סיבה דחופה לעסוק בה כרגע, עם זאת דואגים בירושלים ובוושינגטון להציף שוב את הנושא ולהחזיר את עסקת המאה לכותרות. הנושא יהפוך לחלק מסדר היום ויהיה חלק מהשיח כשיתחיל המשא ומתן להקמת הממשלה הבאה.
בשלב הזה כבר יהיה ברור הצורך בממשלה יציבה שתעזור לטראמפ להניע מהלכים משמעותיים במזרח התיכון. במצב כזה חלק ממפלגות השמאל יוכלו להשתמש בסולם הזה כדי לרדת מההצהרות על כך שלא יישבו עם נתניהו ולעשות כך בכל זאת, למען הדורות הבאים כמובן.
רק לרענן את הזיכרון הפוליטי הקצר, בל נשכח שבבחירות האחרונות היה זה אבי גבאי שהוביל קמפיין התחייבות שלא לשבת בממשלתו של ביבי, והוא גם היה זה שדרש מגנץ להתחייב על כך בפומבי. גבאי היה זה שמתח ביקורת על כל מתמודד שלא התחייב במפורש לא לשבת בממשלתו של נתניהו ורק בדיעבד התברר למרבה המבוכה, כי גבאי היה זה שבילה לילה שלם בבית בבלפור כדי לקבל הצעה והבטחה לתפקידים נחשקים תמורת זחילה לממשלת הימין, הוא אף טרח לתעד זאת בצילום וידאו.
את כל זה עשה גבאי בלי שתהיה תכנית מדינית על הפרק, הוא בחר לעשות זאת למרות המבוכה הציבורית שהוא היה ניצב בפניה אם התכנית אכן היתה יוצאת לפועל. המסקנה היא שהצהרות פוליטיות, הנשמעות לפני הבחירות, שוות כקליפת השום אחריהן, כשעל השולחן מוצבות הצעות נוצצות ונחשקות לתפקידים בכירים שקשה לסרב להם.
ונתניהו הולך לנצל זאת היטב. אבל בניגוד לגבאי, את גנץ ולפיד או את עמיר וברק יהיה קשה יותר לשכנע סתם כך לחזור בהם מההצהרות שלהם, הם בכל זאת לא נמצאים באותה רמה של גבאי, ולכן נתניהו רק מכין להם את התירוץ. את הסולם שיעזור להם ברמה הציבורית. על המהות הוא לא צריך לדאוג משום שהמהות היא כסאות וג'ובים ואת זה יש לו בשבילם בשפע.
האפשרות היחידה לפריצת דרך
מכל כיוון שלא נבחן את המציאות, נבין שזאת הדרך הריאלית ביותר של נתניהו לשרוד ולהקים את הממשלה הבאה. הוא לא יכול להסתמך רק על גוש הימין משום שגם במצב האופטימלי ביותר הגוש הזה יביא לו ממשלה צרה, ונתניהו לא יכול להרשות לעצמו ממשלה צרה. הוא לא ישרוד איתה לאורך זמן מכל הסיבות שבעולם.
הדרך היחידה שתוציא אותו מהמבוך הזה היא נקיטה בצעד דרסטי, צעד שובר שוויון שישנה את המציאות. נתניהו לא יכול לחשוב בתוך הקופסה, אסור לו להסתפק באפשרויות הנורמליות הקיימות, הוא חייב לגרום לזעזוע של המערכת. כל מהלך אחר שאינו כרוך בשינוי סדרי עולם, לא יביא אותו לראשות הממשלה אלא יביא לסופו הפוליטי.
עסקת המאה והמצב הביטחוני נראים כרגע כאפשרות ההגיונית ביותר, הזמינה ביותר ואשר תביא את התוצאה הטובה ביותר. אחרי שהוא צולח את השלב הראשון, הכול כבר פתוח. זה יכול להיות במתווה של ממשלת אחדות עם כחול לבן, זה יכול להיות באמצעות שיתוף פעולה עם חלק מהמפלגות שיפצלו מכחול לבן, זה יכול להיות עמיר פרץ שיבוא עם אורלי לוי וזה יכול להיות אפילו ברק אם הוא רק יצליח איכשהו להיבחר לכנסת. הקונסטלציה הטכנית פחות משנה כרגע, על זה אפשר לדון אחר כך.
מה שחשוב יותר לנתניהו בשלב הזה זה הצעד הראשון, הצעד הדרמטי שירכך את ההתנגדות מולו ויחבר אליו מפלגות נוספות. וכפי שהוכח השבוע, זה מה שנתניהו הוא עושה. זאת הדרך שהוא בחר בה, כי אין לו דרך אחרת.
הטור פורסם הבוקר בעיתון 'יתד נאמן'
זה מאד פופולארי להגיד שהסקרים מנותקים המציאות הוכיחה שהסקרים בכל הנוגע לגושים צדקו מה זהשתנה זה החלוקה בתוך הגושים
"מפלגות קיקיוניות, מוזרות עד ביזאריות". מה פשר הזלזול במפלגות קטנות שמבקשות לחולל שינוי?
פעם אחת כל ארבע שנים מגיע רגע קדוש שבו הבוחר נותן כוח למי שייצג אותו לאורך ארבע השנים הקרובות. שיטת הבחירות שנקלענו אליה, עם אחוז חסימה שפוגע ביכולת להיבחר, היא שיטה קלוקלת, במיוחד לנוכח שטיפת המוח שהעבירו את הציבור על כך שאסור להצביע למפלגה קטנה כי הקול שלך ייזרק לפח. אני מוכרח לומר שזו עזות מצח להגיד לי שהקול שלי ייזרק לפח, לנוכח השחיתויות שחוגגות במשכן הכנסת, והניהול הכושל וחסר האחריות של מערכות שלטוניות שמפלגות גדולות מנהלות אותן.
אז הנה התשובה שלי לכל מי שחושב שהקול שלי יילך לפח: מי שמצביע למפלגה מסואבת, גדולה, מושחתת ומדושנת עונג, הקול שלו ורק שלו הולך לפח, יחד עם כל הקולות של עדר המצביעים האומלל שהולך בעיניים עוורות אחרי המלך העירום. אני השנה אצביע למפלגה נקייה, שהמצע שלה תואם את ערכיי, שאנשיה באים עם ניקיון כפיים, וראויים לקבל צ'אנס לנהל את המדינה בצורה קצת פחות עקומה מכפי שהיא מנוהלת כרגע.
מצויין!!
עדיף נתניהו עם עמיר פרץ, גנץ או ברק רק לא עם ליברמן!!
שיזכה ליברמן לראות את הממשלה מרחוק ולא להיכנס אליה!!
מוצאי יז' באלול משמע ערבו של חי' אלול!!
יום מסוגל מכל הבחינות!!
הבינוניות ואפס בוחן מציאות של השמאל לא מסוגלת לזהות גאונות. מאחלת הצלחה רבה לביבי