הרה"ק רבי יעקב יצחק הלוי הורוביץ זי"ע
רבינו יעקב יצחק נולד בשנת תק"ז בעי לוקוב, לאביו הגאון רבי אברהם אליעזר הלוי הורוביץ אב"ד יוסעפף זצוק"ל, מצאצאי השל"ה והב"ח. ולאמו מרת מאטיל ע"ה, בת הרה"ק רבי יעקב קאפיל מלוקוב זי"ע.
ימי נעוריו
בימי נעוריו למד רבינו למד אצל הגאון רבי משה צבי הירש מייזליש זצ"ל אב"ד זולקווא. אח"כ עבר לשינאווה, בישיבה של שאר בשרו הרה"ק ר' שמעלקא מניקלשבורג זי"ע. ומסופר: שהיה המנהג שאחד התלמידים אומר לפני הרבי ר' שמעלקא את ברכות השחר, והוא היה עונה אחריו אמן. ומאז בוא רבינו לישיבה, זכה הוא בתפקיד זה. וכשראה הרבי ר' שמעלקא שקינאו בו חבריו התלמידים, אמר להם הרבי ר' שמעלקא: "דעו כי על ברכותיו עונים אמן בפמליא של מעלה". (עשר אורות אות יח)
בימי חורפו, סגר את עיניו שבע שנים רצופות, לבלתי יראה ערות דבר, אם לא בעת תפלתו ולימודו, שהיה צריך להביט בספר אשר קרא בו והתפלל בו, ועי"ז היו עיניו כהות וקצר ראות. (עשר אורות כב)
בצל הרה"ק המגיד ממעזריטש זי"ע
סיפר הרה"ק רבי יחיאל חיים מאוז'רוב זי"ע: רבינו בימי עלומיו כשגמר כל הש"ס והפוסקים, הלך מעט לטייל מחוץ לעיר והיה בדיחא דעתיה, ופגש בסטודנט אחד שאמר לו: "גם אני גמרתי ש"ס ופוסקים, ונעשיתי אחר כך סטודנט". ושיער רבינו בנפשו כי עוד לא הגיע לתכלית השלימות, והלך לבית הכנסת ופתח את ארון הקודש והתפלל להשי"ת שיורה לו את דרך האמת בעבודת השם, ונראה לו תואר איש אשר מילא את כל בית הכנסת, ולא פחד ממנו, אך נתן לו שלום, ושאלו רבינו: מי הוא. האיש השיב: "אני אביך אברהם, ותלך לרובנא ותמצא הדרך האמת".
בתקופה זאת התגורר אז המגיד ממעזריטש זי"ע ברובנא. בבואו לרובנא, נודע לו כי המגיד חולה אנוש רח"ל, והלך למקוה והתפלל במסירות נפש על רפואת המגיד הגדול, ונתרפא. אך רבינו מגודל מסירות נפש נתעלף על מדריגות המקוה, והמגיד פתח עיניו ואמר: "לכו למקוה להציל נפש מישראל", והלכו והחיו את רבינו. (אור הנפלאות כג)
והנה דרכו של המגיד היה להתפלל ביחידות, רק בשעה שהגיע לומר אין כאלקינו, ציווה המגיד לאסוף מנין מצומצם. פעם אחת צירפו גם את רבינו למנין שעשה, נענה המגיד ואמר שיחפשו במקומו איש אחר כי הוא "בטלן". אמנם לאחר שחיפשו עשירי ולא מצאו, נשאר רבינו בחדר המגיד בתור עשירי, והנה בשעה שהחל המגיד לומר אין כאלקינו נתעלף רבינו, עד שבקושי רב הקיצו אותו. אחר התפילה אמר המגיד: "הלא אמרתי לכם להביא איש אחר תחתיו, כי הוא בטלן, משום שבשעה שהתחלתי לומר אין כאלקינו, ראה לפניו את כל הפמליא של מעלה ומיד נתעלף, ולכן צוויתי להביא איש אחר, אשר עיני בשר לו ולא יראה מאומה ולא ייפחד". (נפלאות הרבי כו)
פעם אמר רבינו שיש לו סמיכה מהמגיד מראוונא להמשיך עדה, כי פעם בא איש כפרי לקבול, על שאחד השיג גבולו לשכור ארענדי, והמגיד שכב במטה, ואמר: "שילך לבית המדרש, ויקרא למי שיכתוב הזמנה". והיה אז רבינו הולך בבית המדרש. ויקראהו הכפרי וכתב הזמנה ויגישה להמגיד לחתמה. ויענהו: "חתום אתה, וישמעו לך כמו ששומעין לי". א"כ אין לך סמיכה גדולה מזו. (נפלאות הרבי קפז)
כמו כן קיבל רבינו סמיכה מהרה"ק רבי יחיאל מיכל מזלאטשוב זי"ע, וכמו שכתב הרה"ק רבי יצחק אייזיק מקאמארנא זי"ע תלמידו של רבינו בהקדמה לפירושו היכל הברכה לחומש במדבר: "כתוב מרן זה מוה"ר יעקב יצחק נסמך מהקדוש אלוקי רבינו יחיאל מיכל".
רבינו היה גם תלמידו של הרה"ק רבי לוי יצחק מבארדיטשוב זי"ע, הרה"ק רבי משה מפשעווארסק זי"ע. וכמו כן היה תלמידו של הרבי ר' אלימלך זי"ע, ולפני פטירתו נתן לרבינו את מאור עיניו (נפלאות הרבי כט). רבו הרבי ר' אלימלך אמר פעם: "כי נפל בית טומאה באיזה מקום, ובכל יום עולים אלפי אלפים בעלי מלאכות ובנאים לבנותו. אך יש לי שומר טוב, שכשהרב יעקב יצחק מלאנצהוט מתפלל תפילת י"ח מתפילת מנחה, מפיל כל מה שבונים. (זרע קודש פר' כי תצא ד"ה כי תבנה)
פרק האיש מקדש
כשהגיע רבנו לפרק האיש מקדש, ביקשו אביו וזקנו להביאו בברית הנישואין עם בתו של חוכר עשיר. החוכר נתחייב לתת נדוניה נכבדה ולהחזיק את החתן על שולחנו לכמה שנים. כשהגיע החתן עם זקנו ר' קאפיל על החתונה, ויהי קודם החופה גילה זקנו את הדעקטיך, ואמר להחתן שיראה אותה, מפני שאסור לקדש את האשה עד שיראנה. ויהי בראותו אותה ברח רבינו משם, כי ראה עליה שאיננה יראה את השם. הוא ברח עד שהגיע לאכסנייתו של החסיד ר' דניאל. ומשם המשיך אל רבו הרבי ר' שמעלקא, שהיה בעת הזאת אב"ד ניקלשבורג (שמן הטוב כז). זמן קצר לאחר מכן נשא את הרבנית הצדקנית מרת טילא שפרינצא ע"ה, בת הרה"ח רבי צבי הירש זצ"ל מלאנצהוט.
התגלות רבינו
תחילת משכנו היה בעיר לאנצוהט (גאליציה). שם היה איש אחד מפשוטי העם אשר בכח הגדת תהלים בכוונה רבה זכה למלאך מגיד מן השמים. פעם אחת נגלה אליו המלאך, ואמר לו: שילך לרבינו ולאמר לו שנגזר עליו מן השמים שיקבע את מקום אהלו בעיר 'ווינאווי'. למחרת הלך האיש בזריזות לרבינו ואמר לו את דברי המגיד. אולם רבינו לא פנה ולא שת לבו כלל לדברים האלו. בלילה השניה בא עוד פעם המגיד להאיש, וזרזו ביותר לילך לרבינו. בבוקר הלך עוד פעם לרבינו כדי למסור לו את דברי במגיד. בפעם הזה התחיל כבר להאמין קצת בדבריו, אמנם דבר אחד השבית אותו מלהאמין, כי לא ידע ולא שמע מעולם מהעיר 'ווינאווי'. בלילה השלישית נתגלה עוד פעם המגיד להאיש, ואמר לו: כי יאמר לרבינו כי באם לא ישמע אליו גם בפעם הזה, אז מרה תהיה באחרונה חלילה. למחרת כאשר סיפר האיש לרבינו בפעם השלישית את דברי המגיד, התפלל לפני הש"י: שיגלו לו היכן העיר הזאת כי לא שמע ממנה לעולם.
ביום ההוא קיבל מכתב מהבי דואר שאלה מעיר טשעחוב גליל לובלין, מה דינו של גט שכתבו בו את שם העיר – טשעחוב, ושכחו לכתוב כפי שמקובל 'ווינאווי דמתקריא טשעחוב'. ויהי כאשר קרא המכתב ראה בחוש כי מן השמים הקרה הש"י לפניו במכוין את השאלה הזאת, למען יודע לו היכן הוא העיר הזאת. אז ציוה בזריזות לשכור עגלה, ונסע מיד עם בני ביתו ועם כל חפציו לשטעחוב.
אחרי תקופה קצרה שישב רבינו בטשעחוב, התחילו האנשים לנהור אליו לשמוע מפיו הקדוש דברי אלקים חיים יוצאים בהתלהבות עצומה חוצבים להבות אש כדרכו בקודש, ועושים רושם בלבות בני אדם לעבוד את הש"י בתכלית השלימות.
בימים ההם היתה העיר לובלין מלאה חכמים וסופרים גדולים בתורה וביראה, אולם כולם היו מתנגדים ולא דרכו בדרכי החסידות, וכמו זר נחשב אצלם ההולך בדרך הזה. כאשר שמעו בלובלין כי סמוך לעירם נתיישב איש אחד אשר מתנהג בדרכי החסידות ומושך ומקרב אליו אנשים שיתנהגו גם הם בדרך זה. אז חרה אפם עליו מאד והתחילו לבזותו כדי שלא יפתה את בני אדם לילך בדרכיו.
פעם אחת הגיע אחד מחשובי העיר לובלין לעיר טשעחוב מוקדם בבוקר. בימים ההם היה המנהג שהשמש מכה בפטיש על כל דלתות העיר לעורר את הציבור לילך לבית הכנסת להתפלל בציבור. באותו בוקר שהגיע האיש מלובלין, צעק רבינו בקול גדול להשמש שיעמוד במקומו שדבר נחוץ לו אליו. ורצה השמש לרוץ אליו כי חשב שצריך לו לדבר מה. אולם רבינו צעק אליו שלא ילך, ולא יזוז רגלו ממקומו, והוא יבא אליו. ותיכף הלך רבינו ב
זריזות נפלא וכד מים בידו אל מקום שעמד השמש ונטל ידיו כדין, ורבינו חזר לביתו.
כשראה האיש מלובלין כל זאת שאל את השמש לפשר דבר. וסיפר לו השמש מסיח לפי תומו: כי בלילה הזאת היה על חתונה, והלך לישן מאוחר, ועי"ז כמעט שנתאחר מלעמוד בזמן המוטל עליו ולעורר את הקהל על קריאת שמע ותפלה. כשהתעורר ראה שעוד מעט יעבור הזמן, לזה קם בחפזון ולגודל המהירות שכח ליטול את ידיו, ורץ במהירות בלי נטילת ידים לעשות עבודתו. ורבינו הרגיש את כל זאת. כששמע האיש מלובלין את דבריו, נתפעל מאד מהרוח הקודש של רבנו, ויותר מזה נתפעל על צדקת ותמימותו, אשר כל כך יקר בעינו דברי חז"ל ורבותינו בעלי השו"ע, עד שביזה את עצמו לקום מכסא כבודו ולשמש בהולכת המים את פחות העם כמו שמש העיר למען לא ילך ד' אמות בלי נט"י.
כאשר חזר האיש הנ"ל ללובלין, סיפר את הדברים לפני חביריו גדולי העיר ונכבדיה, אז הבינו כי לא כאשר דימו בנפשם מקודם לנטות קו החשד על החסידים כי חלילה הם עוברים בשאט נפש על דברי חז"ל והש"ע, רק נהפוך הוא, כי החסידים מדקדקים יותר במצות בזהירות יתירה, וכדי לעשות רצום קונם אינם חוששין כלל לכבודם. מני אז והלאה התחילו לילך אל רבינו עד שהתקרבו אליו מאד. אחרי תקופה הסכימו גדולי העיר ונכדיה לבקש את פני רבינו שיטע אהלו הקדוש בעירם לובלין למען יהיו קרובים אליו לשמוע מפיו הקדוש דרכי השם יתברך ועבודתו בכל יום ויום. רבינו נענה להם וקבע את דירתו בעיר לובלין. בלובלין נהרו אליו רבבות אלפי ישראל וגדולי הדור לשמוע לקח מפיו הקדוש חוצבים להבות אש. (נפלאות הרבי א)
על זהירות של רבינו מכעס, סיפר הרה"ק מראזלא זי"ע: פעם רצה רבינו לקום בהשכמה יותר משאר פעמים, כי היה צריך לתקן איזה דבר גדול. וצוה לבני ביתו שיקדימו לו סעודת הלילה יותר מפעם אחרת. והם לא די שלא הקדימו, אלא אדרבה איחרו, ונסתר כל בנינו. אז אמר רבינו: "מהראוי לי לכעוס על כל בני ביתי, אך מה היה כוונתי בהקדם זה, לעשון רצון קוני, גם זה רצון קוני, שלא אכעוס. (עשר אורות לא)
החוזה מלובלין
ידוע שרבינו נקרא בפי כל 'החוזה מלובלין', כי היה צופה ומביט מסוף העולם ועד סופו. ופעם אחת אמר הרה"ק ר' יצחק אייזיק מזידיטשוב זי"ע: "דעם לובלינ'ערס אוגין האט כביכול דער רבי רבי מלך אויך נישט גיהאט". (עשר אורות א)
רעו המגיד הקדוש מקוז'ניץ זי"ע אמר עליו כי הוא בבחינת האורים ותומים, שהכל גלוי לפניו, (בארות המים, יקוו המים בסוף הספר) חבירו הרה"ק בעל "אוהב ישראל" מאפטא זי"ע העיד עליו שאפילו עפעפי עיניו אינו מגביה בלתי יחוד שם, מכל שכן דיבור, ומכל שכן מעשה. ובהסכמתו לספרי רבינו כתב "כי נגלה לנו ולבני דורנו, שבח יקר מעלת הצדיק המפורסם איש אלקים קדוש מו"ה יעקב יצחק הלוי מלאנצוט, גבר די רוח אלהין קדישין ביה, ודמטמרין גליין ליה, ונודע בשערים חסידותו ופרישותו וקדושתו מימים ימימה בתורת ה' תמימה".
"כשבאים ללובלין יש לצייר שנמצאים בארץ ישראל. חצר בית המדרש – ירושלים, בית המדרש – הר הבית, דירת הרבי – האולם, העזרה וההיכל, חדרו של הרבי – הוא קודש הקדשים, ואילו השכינה מדברת מתוך גרונו של החוזה הקדוש – ואז יוכלו להבין מיהו הרבי מלובלין" כך הגדיר השרף מסטרליסק הרה"ק רבי אורי זי"ע את רבינו הקדוש רבי יעקב יצחק מלובלין זי"ע (נפלאות הרבי רצ).
סח הרה"ק רבי אליעזר מדזי'קוב זי"ע: "הלובלינ'ער הוא היה רבי, ומי שלא ראה את הרבי מלובלין, לא ראה רבי מעולם" (אור הנפלאות).
הנה לפנינו סיפור נפלא מהרוח הקודש של רבינו. פעם אחת בא אל רבינו, החסיד הנגיד ר' הערשלי מנאפטשנע זצ"ל, ובפעם הראשון שבא אליו בצירוף כמה אנשים לקבל שלום, ונתן לכולם שלום. אח"כ אמר לו רבינו: "לקרוב צריך ליתן שלום אחר", כי הכיר בו שהוא קרוב. ופקד עליו, שבכל עת שיסע אחר מסחר היין, יסע דרך לובלין ליטול רשות. פעם אחת נסע למסחרו בלי נטילת רשות מקודם, ובעת שהעביר היין על הגבול, לקחוהו שומרי הגבול, וזה היה תחילת ליל מוצאי שבת קודש. באותו עת ישב רבינו עדיין בסעודה שלישית, ואמר לאנשי שלומו: "הערשל אינו מניח אותי לישב, ואני צריך לבקש עבורו". ובזו הרגע טעמו השומרים היין, וראו שהוא מים, ושחקו ממנו, ונתנו לו בחזרה. אז תיכף נסע ללובלין. בבואו על המפתן, אמר לו רבינו: "לא הנחת אותי מנוחה אפילו בסעודה שלישית. ומשום יין נסך לא תחוש, כי אין זה כלל אותו יין". (רמתים צופים אליהו רבה פ' יח אות סא)
פטירתו
בחודש ניסן שנת תרע"ה הרגיש רבינו במועד פטירתו, וכך מעיד תלמידו הרה"ק רבי צבי אלימלך מדינוב זי"ע: כי כבוד אדמו"ר הרה"ק מוה"ר יעקב יצחק, היה כותב ברוח קדשו בכל יום מי"ב הימים הראשונים של חודש ניסן מה שיהיה בכל החודש, כנודע הדבר בפרסום לחבורתנו הקדושה, ובאותה השנה שנתבקש לישיבה של מעלה לא כתב רק עד מנחם אב. (אגרא דכלה פקודי ד"ה ביום החדש הראשון באחד לחדש)
ביום שריפת בית אלקינו ט' באב שנת תרע"ה עלתה נשמת רבינו הקדוש לגנזי מרומים.
ספריו
רבינו כתב בעצם כתב יד קדשו את ספריו הקדושים. אחרי שבת רשם את הדברים שאמר במשך השבת. הספר הראשון שכתב קרא בשם זכרון זאת, אחריו כתב את ספרו זאת זכרון, ובאחרונה כתב את הספר דברי אמת. אבל בתחלה יצא ספרו דברי אמת, ע"י נכדו רבי יעקב יצחק קאפיל בן בנו הרה"ק רבי אברהם לאור. ואח"כ בשנת תרי"א יצא ספרו זאת זכרון ממכבש הדפוס. ובשנת תרכ"ג יצא ספרו זכרון זאת ע"י נכדו מוהר"ר דוד במוהר"ר משולם זושע לאור.
בתחלת ספרו זאת זכרון כתב: לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה בדחילו ורחימו ליחד שם י"ה בו"ה ביחודא שלים בשם כל ישראל ולאוקמא שכינתא מעפרא, הרינו מוכן ומזומן לכתוב מה שעזרני הש"י ב"ה לחדש בישיבת חבירים מקשיבים לקולי והקול אליו.
החידוש הרי"ם אמר: "איני מעיין בספרי חסידות, כי מחבריהם עשו כפי דורות שלהם, זולת הספרים של הרבי מלובלין, שאני מעיין בהם משני טעמים: הא' כי הוא רבי של הכל, וחיבר ספריו על כל הדורות אחריו. והב' שספריו יש להם כח כמו ספרי חז"ל, ולפי הפשט אין ספריו מובנים, והאות שמבין איש ישראל בספריו שוה דינר זהב. כי הרבי זצ"ל היה כולו הכנעה ושמחה, וכן הוא ספריו הכנעה ושמחה. (שיח שרפי קודש)
צאצאיו
רבינו השאיר אחריו דור ישרים מבורך, ואלו הן: בנו הרה"ק רבי ישראל מלובלין זי"ע. בנו הרה"ק ר' יוסף מטורטשין זי"ע. בנו הרה"ק ר' אברהם זי"ע. בנו הרה"ק ר' צבי הירש זי"ע. בתו מרת צירל ע"ה, אשת הרה"ח ר' שמואל מרישא זצ"ל.
ונסיים בדברי הרה"ק החידושי הרי"ם זי"ע: "הרבי מלובלין נודע בשם "הרבי" סתם ללא שם לוואי "לפי שהוא היה רבי בפי כל הדור לפי שהיה רבי עד ימות המשיח" (נפלאות הרבי אות רמ). ואכן אורו זורח בלב תלמידי תלמידיו ורבבות אלפי ישראל עד ביאת גואל צדק בב"א.
זכותו יגן עלינו ועל ישראל אמן
