הרב יוסף חיים אוהב ציון במאמר מיוחד על מנהגי וענייני צום תשעה באב

 

בענין קיום מצות כיסוי הדם בתשעה באב מדברי הגרי"ח סופר שליט"א
שמעתי מזקני עדת בני פרס, ק"ק היזדים – וכן נוהגים הם בבית הכנסת תפארת ירושלים של עדתם – דבתשעה באב לפני תפילת מנחה הם שוחטים עופות, ולקיים מצות כיסוי הדם. ואת העופות נותנים לנצרכים.
ומריש אמינא דטעם מנהג זה על פי מה שאמרו בברכות ו ב: "אמר מר זוטרא אגרא דתעניתא צדקתא". ופירש רש"י ז"ל: "אגרא דתעניתא צדקתא, שנותנין צדקה "לערב" לפרנסת העניים שהתענו היום", ובסנהדרין ל"ה א': אמר רבי אלעזר אמר רבי יצחק כל תענית שמלינין בו את הצדקה כאילו שופך דמים וכו', והני מילי בריפתא ותמרי, אבל בזוזי וחיטי ושערי לית לן בה", ופירש רש"י: כל תענית וכו', רגילין היו בלילי תענית לעשות צדקה, והיו עיני עניים נשואות לכך, ואם ילינו נמצאו עניים רעבים שנשענו על כך, והני מילי במקום שרגילים לחלק ריפתא ותמרי דבר המוכן לאכול, אבל זוזי וחיטי ושערי לא נשענו העניים עליהם אותו הלילה ולית לן בה עד למחר". ועיין בזה בחיבורי מנוחת שלום חי"ב סימן יג.
ואחר כך עלה בדעתי שיתכן שיש בדבר טעם נוסף, והוא על פי מה שאמרו במדרש פסיקתא דרב כהנא (פיסקא טו, איכה): "רבי יודן שאל לרבי אחא היכן הרגו את זכריה בעזרת ישראל או בעזרת הנשי', א'מר ליה לא בעזרת ישראל ולא בעזרת הנשים אלא בעזרת הכהנים, ולא נהגו בדמו לא כדם הצבי ולא כדם האיל ולא כדם הציפור, תמן כתיב ואיש אים מבית ישראל ומן הגר הגר בתוכם אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל ושפך את דמו וכסהו בעפר ברם הכא, כי דמה בתוכה היה על צחיח סלע שמתהו, וכל כך למה, להעלות חימה לנקום נקם נתתי את דמה על צחיח סלע", (ובהערות שם צויינו המקבילות.)
מבואר שאם אכן היו מכסים דמו של זכריה היה פוחת קטרוג מידת הדין והקפידא והתרעומת על ישראל, אבל כיון שלא עשו כן נתקים להעלות חימה וגו' רח"ל.
ולפיכך נהגו בק"ק הנ"ל לקיים מצות כיסוי הדם בתשעה באב שיהיה בזה תיקון למעשה זכריה. [והנזהר בזה יש לו תוספת ברכה להשלים מאה ברכות בתשעה באב)
כך אמרתי להסביר מנהג ישראל קדושים, ושמחתי למצוא בספר קדוש ישראל – תולדותיו והנהגותיו בקודש של אוהבן של ישראל כ"ק אדמו"ר אהבת ישראל מוישניץ זי"ע – ח"א עמ' קס"ה: לפרקים היה מהדר ומשתדל לקיים מצות כיסוי הדם בתשעה באב, והובא הטעם על פי מדרש רז"ל הנ"ל ונראה שמצות כיסוי הדם יש בו ענין של המתקת דינים עיין שם באריכות. [ונטעמו של דבר כי כיסוי הדם הוא כעין קבורה ככתוב באור החיים הקדוש ויקרא (י"ז י"ג) והגר"י ענגיל בשו"ת בן פורת ח"א (סימן ב' ד"ג ע"ג) הביא מקור לדבר זה מדברי רש"י בכריתות (ד' ב'), ומדברי רז"ל במדרש הנ"ל ע"ש, ועיין בספרו בית האוצר ח"א (כלל ח' אות ב' ד"ה וע"ע כ"א ע"ב), ע"ש]
ובספר חסידים מכת"י (סימן תתרע"ט הוצאת מק"נ): "אמרו לזקן במה הארכת ימים. [אמר להם] כשהייתי שוחט, או אחרים שוחטים, עוף או חיה הייתי מכסה הדם, אחרים לא היו זהירים לכסות הכל, ואני הייתי מכסה אחריהם" ע"ש.
רבינו הגדול בעל חתם סופר ז"ל בחידושיו למסכת חולין (פ"ט א'): "לעולם עיקר מצות כיסוי הדם שלא יהיה הדם מגולה על פני שדה כדרך עובדי עבודה זרה לקיבוץ השעירים אשר ירקדו שם, שכל עיקר כיסוי הדם היא לביטול עבודה זרה", ועיין לרמב"ם ז"ל בספר המורה ח"ג (פרק מ"ו), ונתבארו הדברים היטב בחיבורי שנות חיים (ערך כיסוי הדם) בס"ד. עכ"ד הגרי"ח סופר שליט"א.

שליש אחרון של היום מתמתק הדין והוא עת רצון

ובספר בן איש חי (הלכות שנה ראשונה פרשת דברים) כתב וז"ל:

"גם נראה לי שנקרא אב שהוא יתוקן ויתגבר בזכות התורה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, אל"ף בית אלף בינה, ולכן שבטו יששכר, והנה נודע, כי תוקף ימים רעים של חדש זה, הוא בכניסתו בלבד, שהם תשעה ימים, שיש בהם רי"ו שעות, כמנין גבורה, וכמנין אריה, לכן מזל חודש זה הוא אריה, תוציא מהם ארבע שעות, שהוא שליש אחרון של יום תשעה באב, שאז נולד המשיח מושיען של ישראל, נשאר רי"ב שעות, ונעשו רי"ב שעות אלו רעים לישראל בחורבן, בשביל שביזו תלמידי חכמים, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, לא חרבה ירושלים, אלא עד שביזו בה תלמידי חכמים, וידוע כי תלמידי חכמים של ארץ ישראל נקראים רבי כמו שאמרו חז"ל, כל רב מבבל, וכל רבי מארץ ישראל, ומאחר שביזו את רבי, לכך לקו ברי"ב שעות קשות אלו, של תשעה ימים הנזכרים, והנה אנחנו בוטחים, כי רי"ב שעות רעות אלו, יתהפכו לעתיד לטובה שיהיו מספר אור"ה, שעולה רי"ב, ויתקיים בימים אלו, ליהודים היתה אורה ושמחה וששון."

ולפי דברים אלו ששליש אחרון של יום ט"ב שנולד בו המשיח מושיען של ישראל ופקע ממנו דין שעות רעות י"ל שגם שעת המנחה בת"ב הוא עת רצון, ולא רק כשיושבים על הרצפה כמו שידוע מספר מדרש פנחס(שער ד' שבת ומועדים אות שע"ו) וז"ל  ואמר ידעתי דבת"ב בעת שיושבין על הארץ הוא עת רצון גדול ויכול אדם לפעול בתפלתו להש"י מה שצריך,

ובפרט לפמ"ש בכלי יקר ויקרא [ו ב] : תפלת מנחה קרובה ביותר אל ה' מדת הרחמים כי בלילה מדה"ד שולטת על כן אין הערבית כל כך עת רצון ולפיכך הוא רשות, והשחרית קרוב קצת אל הלילה שעברה, אבל המנחה שבצהרים רחוקה משני גבולים אלו, כמ"ש (תהלים לז ו) ומשפטך כצהרים", וראה להגרי"ש אלישיב ז"ל בס' הערות מסכת ברכות [ד"ח ע"ב עמ' לא] שכ' זמן המנחה עת רצון ע"ש, ובערוך השלחן ר"ס רלב כתב: רבותינו בעלי התוס' בפסחים [ק"ז.] הקשו למה נקראת תפלה זו מנחה, דאי משום מנחת התמיד והחביתין הלא בתמיד של שחר היה ג"כ מנחות אלו ותרצו דאמרינן בברכות [ו':] דאליהו לא נענה אלא בתפלת המנחה ושמא בשעת הקרבת המנחה נענה ולכך קרי לה תפלת המנחה שאז היה שעת רצון עכ"ל, ועדיין אינו מובן למה באמת בעת הקרבת מנחה של ערב נענה ולמה היה אז שעת רצון, והרי גם בשחרית כן הוא ונ"ל דהעניין כן הוא דידוע שבשעת הקרבת המנחה היו מנסכין נסוך היין ושרו הלוים בכלי שיר וזהו בין בתמיד של שחר ובין בתמיד של בין הערבים ואין לך עת רצון גדול מזה, אלא שבין הערבים הוי יותר עת רצון משום שהמנחה היא בסוף כל העבודות כדאיתא ביומא [ל"ד.] ונמצא שהמנחה של בין הערבים היא העבודה האחרונה של היום וחביבה ורצוייה כמו תפלת נעילה ביום הכיפורים ולכן אז הוא העת רצון וכן אמר דוד [תהלים קמא, ב] תכון תפלתי קטורת לפניך משאת כפי מנחת ערב הרי דמנחת ערב היא החביבה יותר עיי"ש.

לידת המשיח בשעה זו

 

כתב רבינו האר"י בשער הכוונות (דרושי חג השבועות דרוש א')וז"ל:

"ענין ט"ב מה שנהגו ביום ט"ב במנחה לומר פסוקים של נחמות וגם לקום ולשבת על הספסלים למעלה ואדרבא נראה מן התלמוד בבלי כי לעת ערב הציתו אש בהיכל ביום ט"ב ונשרף בעת המנחה וכפי"ז היה ראוי להחמיר במנחה יות' מבשחר אבל הענין יובן במה שדרשו בגמרא ע"פ מזמור לאסף אלהי' באו גוים כו' והקשו מזמור קינה מבע"ל ותי' כי בתחי' התחילו האויבים להרוג את בני ישראל ואז חשבו ישראל שלא יהיה ח"ו תקומה למפלת' ויכלו ח"ו בחרב האויבים ובראותם שהציתו' אש בהיכל לעת ערב שהוא זמן המנחה אז אמרו מזמור ושמחו שמח' גדולה וקבלו נחמה כי אם ח"ו לא היה הקב"ה משליך חמתו על העצים ועל האבנים לא היתה תקומה לשונאי ישראל וכמשז"ל כלה את חמתו ויצת אש בציון. ונמצא כי לעת מנחת ערב שהציתו אש בהיכל אז אמרו ישראל מזמור וקבלו נחמה על צרתם א"כ המנהג הנז' הוא טוב ונכון. ונלע"ד ששמעתי ג"כ ממוז"ל טעם אחר והוא כי אז במנחת ט"ב נולד המשיח הנקרא מנחם כנז' במדרש איכה"

וזה לשון המדרש רבה איכה (פרשה א פסקה נא)

עובדא הוה בחד בר נש דהוה קא רדי געת חדא תורתיה עבר עלוי חד ערבי א"ל מה את א"ל יהודאי אנא א"ל שרי תורך ושרי פדנך א"ל למה א"ל דבית מקדשון דיהודאי חרב א"ל מנא ידעת א"ל ידעית מן געייתא דתורך עד דהוה עסיק עמיה געת זימנא אחריתי אמר לו אסר תורך אסר פדנך דאתייליד פריקהון דיהודאי אמר ליה ומה שמיה אמר לו מנחם שמיה ואבוי מה שמיה אמר ליה חזקיה אמר ליה והיכן שריין אמר ליה בבירת ערבא בדבית לחם יהודה זבין ההוא גברא תורוי זבין פדניה והוה מזבין לבידין דינוקין עלל לקרתא ונפק לקרתא עלל למדינה ונפק למדינה עד דמטא לתמן אתיין כל כפריא למיזבן מיניה וההיא איתתא אימיה דההוא ינוקא לא זבנת מיניה אמר לה למה לית את זבנת לבידין דינוקין אמרה ליה דחשייה קשיי לינוקי אמר לה למה אמרה ליה דעל ריגלוי חרב בית מקדשא אמר לה רחיצין אנן במריה עלמא דעל ריגלוי חרב ועל ריגלוי מיתבני אמר לה את הוי נסיבא ליך מן אילין לבידין דינוקיך ולבתר יומין אנא אתי לביתך ונסב פריעיך נסבה אזלה לבתר יומין אמר האי גברא איזיל ואיחמי ההוא ינוקא מאי קא עביד אתא לגבה א"ל ההוא ינוקא מאי קא עביד אמרה ליה לא אמרית לך דחשיה קשיי אפי' על רגליה נחשיה דמן ההיא שעתא אתיין רוחין ועלעולין טענוניה ואזלין להון אמר לה ולא כך אמרית לך דעל ריגלוי חרב ועל רגלוי מתבני א"ר אבון למה לי ללמוד מן ערביי ולא מקרא מלא הוא דכתיב (ישעיה י') והלבנון באדיר יפול וכתיב בתריה (שם י"א) ויצא חטר מגזע ישי ונצר משרשיו יפרה דבי ר' שילא אמרי שילה שמו של משיח שנא' (בראשית מ"ט) עד כי יבא שילה שלה כתיב דבי ר' חנינא אמר חנינה שמו שנא' (ירמיה ט"ז) אשר לא אתן לכם חנינה דבי ר' ינאי אמרי ינון שמו דכתיב (תהלים ע"ב) לפני שמש ינון שמו ר' ביבא סנגוריא אמר נהירא שמו שנא' (דניאל ב') ונהורא עמה שרא נהירא כתיב ר' יהודה בר' סימון אמר בשם רבי שמואל בר' יצחק הדין מלכא משיחא אי מחייא הוא דוד שמיה אי ממיתיא הוא דוד שמיה א"ר תנחומא אנא אומר טעמיה (תהלים י"ח) מגדיל ישועות מלכו ועושה חסד למשיחו ולדוד אין כתיב כאן אלא לדוד ולזרעו היו בני שוממים כי גבר אויב ר' איבו אמר כהדא אפתא דקרא דכמה דההיא רבייא היא קטנא ר' יהודה בר' סימון אמר כהדא חזירתא דכמה דבניה רביין היא קטנא"

טעם ברכת הלבנה במוצאי ת"ב

ובספר פרי עץ חיים (שער חג השבועות – פרק א)

בהגהת רבי יעקב צמח כתב: "שמעתי בדמשק ששאלו להרח"ו ז"ל, למה אומרים ברכת הלבנה במוצאי תשעה באב, והשיב לי לבשר ללבנה ולישראל, כי כשנחרבה הבית וגלו, הרי הם עתידין להתחדש כמותה, הרי ישראל והשכינה עתידין להתחדש, וזהו בשורה אז. וגם כי בט' באב נולד משיח".