היום הילולת הגה"ק רבי שמשון ווערטהיימער זצוק"ל פרנס ומנהיג ואב"ד וויען ומדינת הגר י"ז אב תפ"ד

רבינו שמשון (המכונה גם ר' שמשון ווינער) נולד ביום כ"ג שבט תי"ט בוורמייזא, לאביו השר רבי יוסף יוסלין ווערטהיימער זצ"ל. בימי נעוריו למד רבינו בישיבת וורמייזא, ואח"כ בישיבת פפד"מ. כשהגיע לפרקו נשא את מרת פרומט ע"ה, בת הגאון רבי יצחק ברילין זצ"ל אב"ד מאנהיים והומעלבורג.

למען הכלל

רבינו היה מגדולי השתדלנים, צדקותיו עצמו מלספר, כמה אלפים נפשות היה זן ומפרנס בימי רעב. השתדל עבור כמה וכמה קהילות לפני מלכים ושרים כדי לקיימם להחזיקם. יסד והעמיד בתי מדרש, החזיק לומדי תורה, וראשי ישיבות ללמוד וללמד עם בני עניים. הציל מחרב ושבי אלפים בארץ ישמעאל וקדר, פדה מהשבי אסירים, למרות שהוא עצמו היה מדוכא ביסורים רעים ונאמנים, לא חדל להיות טוב ומטיב לכל.

וכה כתב עליו בעל החוות יאיר בספרו (הסכמת רבינו): "הגאון המופלג המפורסם אב"ד ור"מ מדינת הגר, כמוהר"ר שמשון נר"ו, כשמו כן הוא מאיר לארץ ולדרים בחכמתו. יועץ ונשוא פנים. ובאמת נאמר כי מימות רב אשי עדיין לא נמצא תורה וגדולה במקום אחד דוגמתו, כי אין חקר לתבונתו. ועל ידי השתדלותו ביה קיר"ה ,ימצא חופש כל איש מצוק ומר נפש. וגם עזר לי בכמה מנים בהוצאת הדפוס פנים מפנים שונים".

תלמידו הגאון רבי משה מאיר פערלס זצ"ל מפראג כתב עליו (הקדמה מגילת ספר): "פאר הגולה, נזר ישראל, גדול בישראל שמו, הגאון המפורסם השתדלן הגדול נשוא פנים כר' אבוהו האב"ד ברוב הקהילות מדינות ישראל, ונתן צבי צביונו בארץ החיים, נשיא בצפת עיה"ק וכו'".

בשנת תמ"ג בא רבינו יחד עם ידידו האון רבי שמואל אופענהיימער לק"ק וויען, ונתמנו לסרסורים והוף יודען (יהודי החצר) אצל הקיסר לאופולד הראשון. הוא כלכל את בית המלך חייליו בכל מחסורם. כשמצב הכלכלה באוסטריה היה בכי רע, הציל אותו רבינו בהלואה של חמש מיליאן גולדען. הקיסר נתן לו אגרת הורמנא ומינה אותו לרב הראשי בכל ארצות ממשלתו למען יחזק את עיקרי הדת. רבינו ניצל את קשריו הטובים עם בית המלוכה ורבות עזר בעבור אחיו הנדכאים. רבינו נתקבל גם לנשיא בעיר צפת בא"י.

בשנת תנ"ט היתה עת צרה ליהודי אשכנז, ובפרט ליושבי מחוז באמברג, כי המון העם התנפל על היהודים, והרגו מהם רבים ובזזו את רכושם. כאשר הגיע השמועה לרבינו, מיד עמד ובקש רחמים לפני הקיסר. הקיסר שלח ספרים לכל השרים הסרים למשמעתו לעצור בעד העם הפרוע. (פרחי אהרן נדפס תרפ"ח פיעטרקוב פולין)

בשנת תע"ט כאשר נשרף מושב היהודים בניקלשבורג ולא הצילו כי אם גויותיהם, ובהשמע הדבר לרבינו קנה את חלקת השדה הנשען על גיא הקברים בעיר, ובנה להם בתים למושבם. (שם)

הצלת התלמוד

בשנת ת"ס הדפיס הנוצרי אייזנמנגער פרופסור ללשונות בני קדם, ספר נאצה מלא רעל במלשינות וכזבים נגד התלמוד. עוד בטרם נפוץ, נודע הדבר לאחדים מיהודי פראנקפורט, ויפנו אל רבינו ואל השר ר' שמואל אופנהיים ז"ל, והוציאו הון רב מכיסם בכדי לפעול על בעלי ההשפעה שבחצר המלוכה ועל השרים והכהנים היושבים בסוד הקיסר ליאפולד הראשון, שיעמוד לימין היהודים, נגד השטן הקטגור הלזה. אכן בס"ד הצליח השתדלותם, ויצא דבר מלכות מאת הקיסר לאסור את ספר נאצה הנ"ללהפיצו בקהל. ועל כל הכרכים שהדפיס הושם חותם צר והיו סגורים וחתומים מטעם הממשלה. אז בא אייזנמנגער במשא ומתן עם היהודים, וידרוש מהם שישים אלף אדומים ואז יבער את כל מה שהדפיס, אולם היהודים לא נאתו לתת לו גם מחצית מהסכום, ונשארו כך הכרכים חתומים ואסורים לבוא בקהל, ומשברון לב על אבדן עמלו וכספו ועל תקותו אשר עלתה בתוהו חלה אייזנמנגר וימת. (התלמוד ומדעי התבל מהג"ר יקותיאל אריה קאמלהאר זצ"ל)

למרות טרדותיו הרבים, למד בכל עת שהיה פנוי. התמדתו בתורה לא ידעה גבולות, וגם בנסיעותיו אשר נסע בפקודת הקיסר, תמיד לקח עמו ספרי ש"ס ופוסקים, ובשבתו במרכבה הגה בספרים הקדושים, וכתב תשובותיו לשואליו. (נשאל דוד, יש מנחילין)

 

עמוד החסד

סיפר מרן רביה"ק מהרי"ץ זי"ע: רבינו היה פזרן גדול בממונו, ומכניס אורח גדול, בעיקר היה נוהג כשאחד מגדולי התלמידי חכמים היה צריך להיות בעיר וויען משך כמה שבועות לרגל הדפסת ספריו, וכיוצא בזה, היה רבינו מארחו בביתו, עד אשר סידר כל עניניו בעיר המלוכה.

פעם נזדמן אצלו אחד מגדולי התלמידי חכמים מפולין, ושהה אצלו כמה שבועות. לפני פרידתו שאלו רבינו: "הנה שהה מר בביתי זמן מה, ובלי ספק יש לו מה להגיד עלי, ועל התנהגותי. הנני מבקש ממנו להגיד לי בלא כחל ושרק, האם מצא בי איזה פגם"? ענהו האורח הת"ח: "ידוע ליהוי למר שלא מצאתי בו שום פגם, והנהגותיו היא בלא דופי, רק דבר אחד הרגשתי בו, והוא קצת התנשאות". ענה לו רבינו על אתר: "הנה כמדומה שמר לא מכיר אותי מי אני", והתחיל מונה לפניו את שבחיו, הוא היה מוהל מומחה, בעל תוקע, ש"ץ שקולו ערב, ומלבד זה היה מצודתו פרוסה על כל ארץ הגר וסביבותיה, ועד לארץ ישראל הגיע השפעתו וכו' וכו', "ואם אחר כל אלו המעלות שיש בי, אילו לא היה מצורף להם קצת התנשאות, היה לי באמת על מה להתגאות, אבל מאחר שנמצא בי פגם זה א"כ כל המעלות שישנם בי אינם כלום, ישאם הרוח ואינם שווים כלום, והנני כאחד האדם". (נשאל דוד עמ' רפט)

ענוותנותו משתקפת היטיב בהסכמתו שנתן על הרי"ף דפוס פפד"מ שנת תנ"ט: "והנני ירא לגשת במקום גדולים אשר בימיהם לא נראתה הקשת, כי צל עובר אני וחציר יבש. והנני נרתע לאחורי, ופני נגד רבי, ואברי נרתעים נעים ונכנעים, שלא יאמרו הגם שאול בנביאים" וכו'.

כ"ק מרן אדמו"ר מהר"ש מבאבוב זצ"ל היה רגיל לספר בימי אלול סיפור דלהלן: רבינו מלבד היותו נחשב בין גדולי דורו, היה גם כן עשיר מופלג, ומפורסם כבעל צדקה גדול, והעניים מכל סביבות מקומו השכימו לפתחו להיעזר על ידו בסכום הגון. פעם אחת בחודש אלול התדפק עני על פתחו, וכדרכו העניק לו רבינו סכום הגון. אך העני לא נתרצה בזה, והוכיחו כי קרובים הם ע"י אחד מזקניהם מלפני כעשר דורות, והכתוב אומר (ישעיה נח ז) ומבשרך אל תתעלם. רבינו שמע את דבריו, והשיב: "ווייטע קרובים", ולא הוסיף עוד על הסכום הראשון. העני נשאר בוויען לימי הסליחות, ובערב ראש השנה השתתף באמירת הסליחות במנין שבבית רבינו. לבעל תפילה עבר רבינו בעצמו לפני התיבה. בהגיעו לפיוט: זכור ברית אברהם ועקידת יצחק, אמר לו העני באזניו בלחש: "ווייטע קרובים", מובן שהדברים עשו רושם בלבו, ותיכף אחר גמר הסליחות פנה אליו ופייסו: "באמת כי כל ישראל קרובים, ולא שייך ווייטע קרובים", והוסיף לו סכום עצום. (זכרנו לחיים באבוב)

המלך שתעה ביער

פעם שאל המלך את רבינו: "מדוע כלל ישראל נרדפים כל כך ע"י האומות, ומדוע הם עדיין נמצאים בגלות. השיב לו רבינו: "מפני שיש בהם שנאת חנם". אז חרה אפו של המלך מאוד, כי לא האמין לו שבעבור ענין זה נרדפים כ"כ, וא"ל: "אם במשך שלשה ימים לא תשיב לי תשובה נכונה, אזי אגרש את כל היהודים".

נבוך ואובד עצות יצא רבינו מארמון הקיסר, כי לא ידע איך לענות תשובה מספקת לקיסר. רבינו התענה והתפלל, וביקש מהקב"ה שיגלה לו תשובה נכונה לשאלת הקיסר. כך נרדם, והנה בחלומו קיבל את תשובתו שאכן הסיבה הוא מפני שנאת חנם, ואל לו לטרוח למצוא תשובה אחרת לענות לקיסר, כי הקיסר יוכיח בקרוב בעצמו באמיתות הדבר.

בבוקר יצא הקיסר עם שריו אל היער לצוד ציד. והנה לפתע הופיע צבי גדול ונאה, וחשקה נפשו של הקיסר לצוד אותה, הוא רץ אחריו עד שנסתבך בסבכי היער ונעלם מעיני מלויו. הוא תעה ביער, ולא מצא דרך הנכונה לשוב לביתו. כך תעה בדרכו עד שהגיע לנהר, מעבר לנהר ראה כפר קטן. הקיסר לא היסס הרבה, פשט את בגדיו העליונים ושט לעברו השני, והגיע לעברו השני רטוב עד לשד עצמותיו, ורעד מכפור.

הקיסר ניגש לאחד הבתים ודפק בדלת, הבעל הבית אך פתח את הדלת וראהו, ודחפו מיד לחוץ, כי חשבו לאיזה בר נש משונה. וכן היה בשאר בתים, עד שהגיע לביתו של יהודי, שהכניסו וקבלו בכבוד ובסבר פנים יפות, ונתן לו כסעודת שלמה בשעתו, גם נתן לו לינת לילה כראוי וכהוגן בדרך הכבוד. כאשר האיר הבוקר ביקש מהיהודי לשלוח אותו עם העגלה שלו לעיר הבירה וויען, והוא בנפש חפיצה מילא בקשתו בלי שום קבלת פרס.

ביום המחרת קיבל היהודי הזמנה לבא אל ארמון המלך בלי שום איחור. מובן מאליו שחיל ורעדה אחזתו, כי חשב בנפשו מה לו אל המלך אליו, ובלי ספק חטא כנגדו אבל גם זאת לא עלתה על דעתו בשום אופן מה החטא שהיה יכול לעשות נגד המלך, ובנפש בהלה בא. וכאשר הובילוהו אל המלך פנימה, קיבלו המלך בסבר פנים יפות, ושאלו אם מכירו, היהודי נבהל ואמר, שלא. אמר לו המלך: "דע שאני זה שהייתי אצלך, וכיבדת אותי והטבת עמי בכל מילי דמיטיב, לכן נקבה שכרך עלי ואתנה לך כל משאלות לבך". ואז השיב היהודי: "אדוני המלך אם מצאתי חן בעיניך, אין לי שום בקשה, רק בקשה אחת, הנה לפרנסתי יש לי בית מזיגה, אך יש שם עוד יהודי שיש לו ג"כ בית מזיגה, לכן בקשתי שיקחו ממנו הרשיון להחזיק את בית המזיגה בסביבתי".

המלך כשמעו זאת שלח מיד אחר רבינו, ואמר לו: "הנה כעת אני מאמין לדבריך מה שאמרת טעם גלות ישראל יותר משאר אומות, יען כי נסיתי בזה, הנה האיש כפרי אם היה מבקש מאתי הון רב שיתעשר הייתי נותן לו, ובכל זאת כדי להרע לחבירו לא בקש מאומה, רק בקשתו בפיו להשאיר חבירו ערום ללא פרנסה, וזה שוה לו יותר מהון רב". (חזון ישעיה פר' חקת מהג"ר ישעיה הלוי יוגדרייז נדפס תרצ"א רומניה, זכרון קדושים)

 

צדיק מצרה נחלץ

פעם אמר הגה"ק רבי נפתלי הכהן כ"ץ בעל סמיכת חכמים לרבינו, כאשר יצויר לפניו צורתו ויזדמן אז לפניו מצוה בל ידחה אותה, ויעשה אותה תיכף. רבינו היה חשוב מאד בעני המלך, ויקנא בו הבישאף. פעם אמר הבישאף למלך: "מדוע המלך מגלה ליהודי הזה כל מצפוני לבו וסודותיו, והרי הוא רמאי, וראיה לדבר, שהוד מלכותו יבחן אותו וישאל אותו לסכום העשירות שיש לו, ותראה שמשטה הוא בהוד מלכותו, ואז יראה מי באמת מאנשי בריתו של המלך. והנה אם ימצא הוד מלכותו שכנים דברי, יצוה המלך ליהודי שישאל את הממונה על המשרפות הסיד שעומד בסוף העיר, אם עשו רצון המלך, ועוד טרם בואו ישלח המלך פקודה לממונה של המשרפות, שכאשר יבא איש וישאל אם עשו רצון המלך, ידעו שזה הוא האיש אשר ענשו לשריפה, וישרפו אותו בכבשן. המלך הסכים לדבריו כי בטוח היה בצדקו של רבינו.

אחרי שיצא הבישאף, קרא המלך לרבינו, ושאלו: "אמור לי באמת מה גודל רכושך?" ויאמר לו סכום קטן לערך חלק עשירית מכספו אשר ידע המלך. ויקצוף המלך מאד וחמתו בערה בו, ופקד לו: "שיצא מחוץ לעיר אל משרפות הסיד, וישאל שם בשם המלך אם עשו רצונו. ומיד שלח המלך פקודה לממונה על המשרפות כדבר הבישאף.

תיכף הלך רבינו לקיים את רצונו של המלך. מיד אחרי שיצא, ציוה המלך שיקחו מבית רבינו את פנקסיו ואת אוצרותיו. בדרך הליכתו של רבינו, הנה לפתע ראה את צורתו הקדושה של בעל סמיכת חכמים. בדרכו עבר דרך בית יהודי אחד. כשראהו הבעל הבית יצא אליו, ואמר לו: "הנה יש לי בן למולו היום, אולם אין לי מוהל, אולי כבודו יואיל נא להיות מוהל"? מתחילה לא רצה רבינו להיענות לבקשתו, שלא רצה לעכב את פקודת המלך, אולם מיד נזכר בפקודת הסמיכת חכמים, ונענה לבקשת היהודי. הוא נכנס לביתו ומל את תינוק, ונתעכב גם לסעודת מצוה.

באותו עת שמח הבישאף מאד שהצליח במזימתו, וחשב שבודאי נשרף כבר רבינו. ומכיון שלא היה יכול לחכות עוד לראות בעצמות השרופים של רבינו, הלך מיד בחפזון למשרפות הסיד, ושאלם אם עשו רצון המלך, מיד ציוה המנהל למשרתיו, והם לקחו אותו והשליכוהו לכבשן האש, הוא מחה בהם וצעק, אולם לא הועילו כל צעקותיו. ונתקיים בו הפסוק (תהלים ז טז) 'בור כרה ויחפרהו ויפול בשחת יפעל'.

אחרי הסעודה, הלך רבינו לקיים שליחות המלך, וכשהגיע למשרפות הסיד שאלם אם עשו רצון המלך, וענו שאכן קיימו את רצון המלך ושרפו את הבישאף. אח"כ הלך לבית המלך, ובדרכו נכנס קודם אל ביתו, וסיפרו לו אשר המלך חתם אוצרותיו ונטל פנקסיו, והיה הדבר לפלא בעיניו. וירץ תיכף אל המלך לאמר לו, כי עשה שליחותו. והנה המלך השתומם מאד, וחקר ודרש ממנו לספר לו המאורע בדיוק איך היה. רבינו היסס קצת, כי פחד לגלות שהתעכב בגלל המילה, המלך שראה שמהסס אמר לו: "אל תירא ואל תחת, אני לא אעשה לך כלום, כיון שרואה אני שאיש אלקים אתה". אז סיפר לו רבינו את כל המאורע. שאלו המלך: "מדוע באמת אמרת סכום כל כך קטן לערך רכושך הגדול"? ויען רבינו: "הנה כספי עולה יותר ממה שאמרתי, אך כספי אינו שלי, וסימן לדבר שהוד מלכותו לקח ממנו את אוצרותי. כספי שהוא שלי באמת, הוא רק מה שאני מפזר לצדקה, וזה עולה לסכום שאמרתי להוד מלכותו, וזה הכסף שלי, וזה אין ביכולת שום אדם לקחת ממנו". ויצו המלך שיביא אליו את פנקס הצדקה, וראה כדברי רבינו. ומנו אז והלאה כיבדו המלך ביתר שאת, והיה נחשב עוד יותר בעיני המלך. המלך רצה להיטיב לו בעבור שגרם לו עגמת נפש כזה, אולם רבינו נמנע מלקבל כל שכר, רק ביקש מאת המלך, שיתן לו רשות לבנות בית הכנסת גדול בוויען, וקיבל את הרשות המלא לבנות את הבית הכנסת הגדול. (סיפורי יעקב לב, זכרון קדושים)

פטירתו

רבינו שלקח את סבלם של בני עמו הנרדפים ללב, הזדקן בטרם עת, לבו לא עמד לו, וביום י"ז מנחם אב שנת תפ"ד נפטר האי רועה נאמן לבית עולמו, ונטמן בעיר הבירה

נערך והוגש ע"י הרב יוסף חיים אוהב ציון.