הִילּוּלָא קַדִּישָׁא • הילולת רבי יעקב כולי בעל "מעם לועז"

היום הילולת רבי יעקב כולי זצ"ל בעל "מעם לועז" • נולד בשנת תמ"ה בירושלים ונפטר ביום י"ט אב תצ"ב • "ספרו התחבב על המוני בית ישראל, שכן נתברר כי הוא אינו פירוש בלבד, אלא גם מורה ומדריך, והוא מעוז לדל ומחסה לאביון"

חכם יעקב כולי נולד לאימו ולאביו חכם מכיר כולי בשנת ה' אלפים תמ"ה בירושלים.

אביו עלה לארץ ישראל מהאי כרתים ואימו היא בתו של הראשון לציון חכם משה בן חביב, שעלה לארץ משלוניקי. חכם יעקב כולי עבר לעיר צפת, שם למד תורה מחכמי צפת, ועסק בהעתקת כתביו של סבו הראשון לציון.

בשנת תע"ד חכם יעקב כולי נסע לקושטא כדי להדפיס את ספריו של סבו חכם משה בן חביב. בקושטא הכיר את חכם יהודה רוזאניס שעמד על גדולתו, ומינהו לדיין בבית הדין בקושטא. חכם יעקב כולי זכה להדפיס את ספרי סבו, ולאחר פטירת חכם יהודה רוזאניס זכה גם בהדפסת ספריו.

חכם יעקב כולי היה בקי בכל מקצועות התורה, כפי שנראה מספרו 'מעם לועז', בו שילב פרושים על פי הפשט, מדרשים והלכות מסוכמות מהפוסקים אשר היו לפניו. בספרו היטיב להדגיש את המצוות שבין אדם לחברו שבהן הרחיב ועורר את קהל הקוראים. את ספרו הדפיס אחרי הסכם עם אחד מעשירי קושטא ואוהב התורה חכם יהודה מזרחי. חכם זה הסכים לממן את הוצאות הדפסת הספר כאשר הרווחים מהמכירה הוענקו למחבר ולצדקה.

בספר כסא רחמים מספר מרן החיד"א שחכם יעקב כולי היה נוהג בתעניות אך משתדל בהצנעתם. פעם אחת היה שרוי בתענית ג' ימים, לקראת סוף היום השלישי של התענית כיבדוהו בקפה. הוא נענה ולגם מהכוס על מנת שלא יתפרסם מעשה חסידותו.

חכם יעקב כולי נפטר ביום י"ט אב תצ"ב

ספרו 'מעם לועז', התקבל באהבה בקרב קהילות ספרד. הספר נכתב בשפת הלאדינו, והיה לספר עממי שגם פשוטי העם קראו בו. הוא תורגם לעברית ערבית ואנגלית וזכה למהדורות רבות. את הכרכים של 'מעם לועז' על בראשית ושמות כתב חכם יעקב כולי בעצמו ואת שאר הכרכים, חלקם על פי רשימות שהותיר, כתבו: חכם יצחק מאגריסו, חכם יצחק ארגואיטי, חכם רחמים מנחם מיטראני וחכם רפאל חייא פונטרימולי. את התרגום לעברית והשלמת כרכים נוספים השלים החכם שמואל ירושלמי.

וז"ל מרן החיד"א בשם הגדולים במערכת ספרים אות ע' בקיצור (סימן כט):

"ספר עזרת נשים מהרב הגדול מהר"מ ן' חביב על עיגונא סובב הולך על סי' י"ז מש"ע אבן העזר, ואח"ז מחברת בשמות הגיטין ובסוף קצת תשובות לבן בתו החכם השלם החסיד ועניו כמ"ה יעקב כולי המחבר ספר מעם לועז לזכות את הרבים, והמסדר הספר הנורא משנה למלך ופרשת דרכים. ושמעתי מקדושת וחסידות מהר"י כולי ז"ל הנזכר ושקידתו בתורה, וראיתי קונטרסים ממנו בכ"י שכל מה שהיו מחדשים בישיבת הרב הגדול מהר"י רוזאניש ז"ל, וחבריו הרבנים ז"ל היה כותב בשמם, והוא סידר ספרי הרב מר זקנו ז"ל גט פשוט, שמות בארץ, עזרת נשים, וסידר ספר הנורא משנה למלך וקבץ כל גליוני הספרים וכל ניירות וזכרונות וחיבר ס' הבהיר משנה למלך וגם ספר פרשת דרכים שהיה בלי סדר ומעורבב ונתח אותו לנחתיו וחיבר דרכ"י נועם ורוחו הוא קבצ"ן, וראיתי קצת מפרשת דרכים כ"י מהרב ז"ל וברכתי ברוך שחלק מחכמתו והכרתי תוקף פעולת צדיק מהר"י כולי ז"ל הפלא ופלא כי היה סופר מהיר ובקי בש"ס ובפוסקים ומפרשים וכנראה בספר מעם לועז אשר חיבר לזכות את הרבים אשריו ואשרי חלקו"

חינוך

כמורה הדור מרבה המחבר לעסוק בענייני חובת החינוך, ומזהיר שלא להוציא את הנערים לעבודה קודם הזמן. יחד עם זה הוא מזהיר את המלמדים שיעשו את מלאכתם באמונה, ואוסר עליהם לעזוב מקומם כדי לעסוק במלאכה אחרת, בהסתמכו על מדרש הפסוק "והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים" (דניאל יב), שגבאי צדקה נמשלו כזוהר הרקיע ומלמדי תינוקות של בית רבן – ככוכבים. שכן חובת הגבאים היא לסובב במקומות שונים כדי לגייס כסף לקהילה, ואילו המלמדים דומים לכוכבים, שעליהם נאמר: גלגל חוזר וכוכבים קבועים, כך צריכים המלמדים לישב במקום אחד (יתרו תרפ"ח, על פי "יד יוסף").

בפסוק "וילך אברם כאשר דבר אליו ה'" (בראשית י"ב, ד) הוא מביא את המדרש, שכאשר נכנס אברהם לסולמה של צור ראה אותם עוסקים בחרישה וזריעה, אמר: יהי רצון שיהיה חלקי בארץ הזאת. ודרך אגב הוא מדבר בשבח האומנות:

"ואף על פי שמוצאו ממשפחה מיוחסת… אל יקשה בעיניו לעשות איזו אומנות כדי להתפרנס… כי אע"פ שבתחילה הוא יכול לנהוג בגדלות כי יש לו עדיין כסף… עלולה המערכה שלו להשתנות וירד מנכסיו, ובודאי אח"כ יתבייש לישב בחנות ולהרוויח מזונותיו וסופו למות ברעב".

כמו כן הוא מדבר על החובה לחנך את הבן בתורה, שידע לכל הפחות כ"ד כתבי הקודש עם פירוש רש"י, ושידע ללמוד משנה ושולחן ערוך, ושישתדל ללמוד מעט עין יעקב ומדרש.

חיבת הספר

כאמור זכה הספר להתחבב מיד על המוני בית ישראל, שכן נתברר כי הוא אינו פירוש בלבד, אלא גם מורה ומדריך, והוא "מעוז לדל ומחסה לאביון", כאשר הללו היו רוב רובם של בני הפזורה במזרח. וכל אלה משתקפים יפה בדברים ששוזר המחבר בפירושיו. לדוגמה: בתחילת פרשת וירא הוא מביא את האגדה, שהלך הקב"ה לבקר את אברהם אבינו בהיותו חולה מחמת המילה, ומשלב דיני ביקור חולים וכותב שם:

"ואשרי האיש המטפל בחולים עניים והוא משתדל במצווה זו של ביקור חולים, ויש לו אנשים המודיעים אותו מי ומי חולה כדי לשלוח לו את סוכר הפרחים והעוף ושאר הכרחו. ומי שהוא עשיר נקרא בלשון הקודש גביר, מפני שצריך שיהיו בו ד' המידות האלה: גומל חסדים… בישן… ישר… רחמן".

והוא מבאר כל מידה לחוד (פרשת וירא שפ"ה) וכותב עוד:

"ובודאי שהעיקר לטפל בעניים כי אין להם יכולת להחיות עצמם, ולכן המחלה מתפשטת בהם הרבה, שאם הם בריאים יש בהם כוח לעבור הכל, אבל כשהם חולים הם זקוקים להרבה משקאות ותרופות, ובפרט בחורף שהקור מכלה אותם ומחליש כוחותיהם, ומי שמשתדל לתת להם פחמים שכרו הרבה. ואל יחשוב שהוא מחיה רק אדם אחד, כי הרבה נפשות הוא מחיה. שאם החולה הוא עני כל בני ביתו מתים ברעב, ובפרט אם הוא אורח נטה ללון … בודאי צריכים גדולי אותה העיר למנות אדם שיטפל בו באופן נעלה" (פרשת וירא שמ"ו).

וברוח זו הוא כותב על מצוות הכנסת אורחים והלוויית המת, ובייחוד הנוסעים לארץ ישראל (בראשית שנ"ז). וכן הוא מדבר על חיוב ההלוואה לעני בשעת דחקו קודם שיתמוטט (שמות תת"ב), ומזהיר שלא להיות לו כנושה, שבזה מאבד את החסד שעושה (שם תת"ד). כמו כן הוא מרחיב את הדיבור על איסור אונאה לגר ומביא את המכתב שכתב הרמב"ם לר' עובדיה הגר (עמוד תתס"ט בלי הזכרת השם), וכן על איסור עינוי יתום ואלמנה (משפטים תשצ"ט). המחבר גם מזהיר את הרופאים שיתעסקו ברפואה, שלא יאמר הרופא מה לי ולצרה הזאת? הרי יתכן שאטעה ואהרוג נפש בשגגה. ועל כך אמר הכתוב: "ורפא ירפא", שמכאן דרשו כי ניתנה רשות לרופא לרפאות. ועוד, שלא יאמר כאילו הוא פועל נגד גזירת שמים, אלא חובתו להשתדל בכל כוחו להשיב את החולה לאיתנו, אבל יחד עם זה עליו להזהר מאד מאד במלאכתו, שכן בדיני נפשות הוא עוסק. כמו כן הוא מזהיר את גבאי הצדקה ליתן לחולה עני מקופה של צדקה כדי להחיות את נפשו ונפשות בני ביתו כל זמן שהוא מוטל על ערש דווי ואין בכוחו לעבוד, וכן יחפשו לו רופא שיבדקנו ויטפל בו עד שיבריא, וגם אם הקהל שרוי במצוקה אינו רשאי לזנוח אותו בדוחקו, כפי שמזהיר הכתוב: "לא תעמוד על דם רעך" (משפטים תש"ז). ובזה הוא מבאר את הדין שאסור להשקיע כספי צדקה בעסק, שאם יהיה עני נצרך לא יוכלו הגבאים למצוא עילה שאין בידם מעות. ומביא ראיה לחשיבות התמיכה בחולה, שתיקנו חכמים ברכת החולים בשמונה-עשרה, שאם לא אמר חייב לחזור. וכך הוא מאריך בדברים נלבבים כאלה, ואין ספק שהביא בזה לשיפור מצבם של העניים.

נערך והוגש ע"י הרב יוסף חיים אוהב ציון.

 

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *