אבי קברניטה של האומה הישראלית

לכבוד יום ההילולא השבעים וחמש, של גאון ישראל, חכם הרזים, הגה"ק המקובל האלוקי

רבי לוי יצחק שניאורסון זצוק"ל רבה של יקטריניסלאב המעטירה

אביו של רבן ומאורן של ישראל מרנא מנחם מענדל מליובאוויטש זיע"א

כ' מנחם-אב תש"ד – תשע"ט

חסידים מספרים, כי הרה"ק רבי ישראל מרוז'ין נ"ע (שהיה מפורסם כגדול היחס, בהיותו נינו של הרב המגיד הגדול ממעזריטש זיע"א ולמעלה בקודש, כידוע) מנה פעם את ייחוס המשפחה ממעלה למטה ואמר: ייחוסו של הסבא המגיד היה זה שהעמיד את בנו ה"מלאך"; ייחוסו של ה"מלאך" הוא בנו הרה"ק רבי שלום מפרוהדישט; ייחוסו של האבא [רבי שלום] הוא אני; הייחוס שלי הם בני הקדושים.

אף אנו נייחד הפעם את מאמרנו לכבוד יום-הילולא, בצד ייחוסו למטה.

לו ניתן דרור לדמיוננו, ניתן לשער, כי כשהראה הקב"ה לאדם הראשון דור דור וכו' דור דור ומנהיגיו, בהגיעו כביכול לדור האחרון, – לדור שלאחרי השואה האיומה, והמהפכות החברתיות המבהילות, שהמציאו כל מיני פתרונות מזוייפים המנוגדים לעצם מהותו של עמנו – הופנו העיניים לעיירה ניקולייב, כרם ביתו של רבי לוי-יצחק שניאורסון, חוטר מגזע רבנו הצמח-צדק נבג"מ זיע"א, ושם גופא – לעבר בנו מנחם, משיב נפשנו. משם הצמיח וגידל לנו הבורא ב"ה את הנועד להיות קברניטה של ספינת-ישראל בעידן הקשה ביותר לעמנו ובהתנחשל נחשולי הגלות האחרונים, כדי להביאה לקראת חוף המבטחים של הגאולה האמיתית הקרובה.

לא לחינם המשילו חכמינו את המנהיג הנכון לקברניט – קברניט, הוא זה שנושא באחריות לספינה כולה, על כל פרטיה וחלקיה. אין הוא מסיח דעתו אף לרגע מן הספינה ומענייניה. הוא חש בנפשו אחריות אישית גמורה לשלום הספינה ונוסעיה – אם-כי יש לו מסייעים ועומדים לפקודתו – ואינו מחפש שותפים לאחריות קולקטיבית. הוא נושא ברצון בעול ההנהגה, שהרי הקברניט האמיתי חש, כי כל התנתקות מחשבתית מצדו מכובד העול ויצירת הרגשה של נוחות עצמית, תסכן את הספינה ואת אנשיה.

וכך הוא רבנו הקדוש (שליט"א) זיע"א. אין דבר בעולמה של היהדות שהוא מחוץ לתחום אחריותו. אם זה בתורה על כל היבטיה, אם זה בהתמודדות עם כל גילויי התרבות המודרנית של העולם הגדול העומד מן העבר השני, אם זה בניצול כל מכמני הטבע והמדע לעבודת השי"ת, אם זה בהזנה רוחנית לכל רובדי האומה.

גם ריחוק גיאוגרפי או חברתי לא יפחית אצלו במאומה ממידת ההתעניינות וההתייחסות האחראית המלאה (כאשר הוא מטבע הדברים גם אצל מנהיגים מסורים, שעיקר התרכזותם היא במקום הימצאם) לכל יהודי. ועוד: דאגתו לקיומו הפיזי של עם ישראל, אינה נופלת כלל מדאגתו לקיומו הרוחני. אחריותו (שליט"א) זיע"א לענייני העם היהודי – מוחלטת וכוללת.

בהשקפת עולמו הק' אין נתק כלל בין יהדות ארצנו הק' ליהדות התפוצות. לפניו (שליט"א) זיע"א נופלות כל המחיצות שבעולם – של רמות ואיכות, שטח ועדות, מדע וחברה, רווחה או מצוקה, ארצנו הק' או ארצות התפוצות – בשעה שהנקודה היהודית ונצחיותה עולה על שולחנו ה' והטהור. גם מי שרק עיני בשר לו וזוכה לחזות בנועם ה' בפני הקודש (שליט"א) זיע"א, מרגיש הוא שאין רגע פנוי ממש במחשבת הקודש שלו ממחשבתן של ישראל.

בדברי ימי ישראל ידועים הרבה מגדולי האומה, שלמרות היותם גדולים לעצמם (ולא סתם גדולים אלא ענקים ממש, עד כדי כך שגדולתם היא פסגית ממש בתולדות עולם ומדריגתם היא מאור מיוחדת, עד שלא הגיעו אליה אלא מספר אנשי מעלה מופלגים במרוצת הדורות), כמו עמרם אבי משה וישי אבי דוד, הנמנים בין ה"ארבעה שמתו בעטיו של נחש" (שבת נה:), מכל מקום נקבעו שמותיהם בפי חכמי האומה על שם בניהם, וכך קנו את תהילתם הגדולה בפי ישראל, כנראה מפני היות בניהם אבות ההנהגה והמלכות בישראל, משה רעיא מהימנא ודוד מלך ישראל.

כשאנו עוסקים בענייני הנהגת האומה הנבחרת, עולה מחשבה: מה בין משה לאברהם? לגבי משה מצינו בגמרא: "שאלו פופנאי לרב מתנא רמז למשה מן התורה מנין אמר להו בשגם הוא בשר" (חולין קלט:) – "בשגם בגימטריא משה" (רש"י שם).

לעומת זאת מצינו, ששמו של אברהם נרמז במעשה בראשית [ככתוב "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם" (בראשית ב' ד), "בהברהם" אותיות ב"אברהם"].

חידושו הגדול של אבי אומתנו הוא, כי יש מנהגי לבירה זו, היינו , יש מי שברא את העולם והוא מוסיף גם להנהיגו דרך-קבע [ולא כפי הטועים, המודים בבריאה אך אינם מודים בהנהגתו יתברך ואומרים: עזב ה' את הארץ וגו']. אולם חידושו של אברהם הוא עודו בגדרי בחינת המנהיגות של סדרי-בראשית – היינו, מערכות הטבע המסורות להקב"ה. בעצם הגילוי לאנושות, כי יש מנהיג לעולם, עדיין לא באה לביטוי גם נקודת רצונו של הבורא בהנהגתה של מלכות ואדנו על הבריאה האנושית, כלומר, עדיין לא הובע ונודע הקשר הישיר והמיידי שבין הבורא ובין מעשיהם של קרוצי חומר עלי אדמות.

חידוש זה [שכל-כולו אמנם פליאה נשגבה הוא מנקודת הראות של ההיגיון האנושי, שקשה לו לתפוס, מה לו לאין-סוף ב"ה עם יצורים קטנטניים עד לאפס ממש, וגם מהות הדרישות ממנו – מן האנוש עלי-אדמות – הן בסור מרע והן בעשה טוב, הלוא הן כולן בתחום המכונה גבול] – זה מה שהביא משה בן עמרם לעמו – בדמותן של ז' מצוות בני נח, בתורה הק' הנקראת על שמו.

ומשום כך, כשתורתנו מספרת על מעשה בראשית והנהגת טבעי העולם – שם המקום לרמז את שמו של אברהם אבינו ע"ה, ואילו כשהתורה מספרת על רוגזו הראשון כביכול של בורא העולם על מעשי בני אדם [כאמור, משום שאין הוא מסתפק בבריאת העולם ובניהול מערכותיו, אלא הוא רוצה גם שהאנושות – ככלל וכפרט – תסור לפיקודיו ולמצוותיו, נכנעת ובטלה אליו יתברך] – כאן המקום לרמז על משה רבנו, הסרסור הנאמן להביא תורה לעמו בארץ הלזו הגשמית. וזהו אחד הקווים המייחדים את משה רעיא מהימנא, מנהיגה הנצחי של האומה הישראלית ודמות-מופת של מנהיג המנהיגות היהודית לדורות עולם, שאליה צופות עיניהם של אלו שההשגחה הטילה עליהם מנהיגות על עמנו, בבחינת משה רבנו שבכל דור ודור – שעניינו להביא לידי מודעותו של העם הזה את ה"איכפתיות" של בורא העולם לכל מעשי אנוש ותחבולותיו.

ובכן, משום כך נתכבדו וכונו אבותיהם של ראשי אומתנו – עמרם אבי משה וישי אבי דוד, ועל דרך זה רבי לוי יצחק – אבי כ"ק אדמו"ר (שליט"א) זיע"א. זהו כבודו וזוהי זכותו, והפעם יהיה עיקר דיבורנו בכך, לנחת-רוח נשמתו הגדולה של בעל ההילולא.

זכה רבי לוי-יצחק נ"ע להעמיד לדורנו את הדבר האחד לדור – הוא דור עקבתא דמשיחא,

אשר יחד עם החושך הכפול ומכופל בו הוא שורה, הרי הוא גם הדור הזוכה בעזה"י להקשיב לפעמי עקבות המשיח המתקרב ובא.

יחד עם היותו עמוד האש להאיר-לנו את חשכת הגלות ולהדריכנו ולהנהיגנו איך להיאבק עם החושך באור תורתו אשר כזוהר הרקיע מזהיר, בהלכתא דקב"ה אורייתא וישראל הנוזלים מן "לבנון" (בגימטרייה מנחם) להלבין עוונותיהם של ישראל ולגלות את ה"צדק" שבהם, הרי הוא – כמי שזכה להיות ראש בני ישראל בדור הזה, מכין אותנו כולנו – ועל-ידינו את העולם כולו לקראת הגאולה העתידה בביאת משיח צדקנו בב"א, הקשורה עם ההתגלות הגדולה שלה אנו מצפים. בתורה – תורה חדשה מאתי תצא, בעולם – השמים החדשים והארץ החדשה, בישראל – ומלאה הארץ דיעה את ה' כמים לים מכסים ונבאו בני ובנות ישראל כי עין בעין יראו וגו'.

במכתבי קודש של כבוד הגאון הצדיק רבי יצחק אייזיק מהאמיאל זיע"א, בספרו 'חנה אריאל', כתב כי אחר היחידות אצל כ"ק רבנו הזקן נבג"מ זיע"א התעורר בו חשק לצעוק ברחובות ש"הכל הוא אלוקות".

מיום ליום מתגלה לפנינו הוד כ"ק אדמו"ר (שליט"א) זיע"א בהדר גאון עוזו בזיו תורתו בשיחותיו הק', ובזמן האחרון בפרסום מאמריו הק' אשר כולם אומרים עמקות נפלאה, ואשר הנקודה החוזרת והנשנית בהם היא מציאות צד הביטול בכל דבר ודבר שבקדושה. בכל עניין הוא ממצה את נקודת הביטול שבו ומעלהו על נס, שהרי התכלית המקווה היא גילוי הביטול לבורא. [כמדומה, שאילו היינו מצליחים לקרב את ישראל, גדוליו ומנהיגיו למאמרי כ"ק אדמו"ר (שליט"א) זיע"א, היינו משנים בהם לטובה את כל ההשקפה והגישה לענייני כלל ישראל, והיינו גורמים רגש של אושר נפשי לכל אשר אוהב את עמו, בכך שתוגבר המודעות לחסדי ה' כי גדול הוא, בזה גופא שהעניק לדורנו נשמה נשגבה כזו].

ועיקר גדלותו – כמנהגי של כלל ישראל. שהרי בזה הוא הולך ומתגלה בכל תוקף וזהרת נשמתו הק' והאצילה כיחיד בדורו ממש, החובק זרועות עולם. והלוא במסירות-נפשו הגדולה הציל את ארצנו הק' מרשת נוראה אשר טמנו לה, ויחד עם זה הציל את רבבות אלפי ישראל פה באה"ק וממילא הריםם את קרנם של ישראל בכל העולם כולו, וכל מי אשר לו עיניים לראות, חש ומרגיש בזה את מעשי ה' – ע"י עבדו הנאמן – כי נורא הוא.

והרי הצד השווה שבכל זה, הוא לגלות בעולם שהכל הוא אלוקות!

דבר אחד לדור – ויתן השי"ת שימשיך הנהגתו זו – המזכירה, עם כל חרדת הקודש, את ההנהגה של כלל ישראל בתקופות דור דיעה של הכניסה לארץ וההתנחלות בה עד לבניין המקדש – עדי נזכה להתגשמות בפועל של ייעודי שבע הנחמות, שבתוכן חלה ההילולא של רבי לוי-יצחק נבג"מ זיע"א, אליהן כלות נפשות כל בית ישראל. אשריך, רבי לוי-יצחק זיע"א, מחלציך יצא קדוש-ה', נשיא ומנהיג דורנו, הוד כ"ק אדמו"ר (שליט"א) זיע"א.

כותב המאמר הגה"ח רבי שמואל אלעזר היילפרין זצ"ל עם האדמו"ר מליובאוויטש זצ"ל