מגדולי חכמי המערב, רבה של אגאדיר וראש הישיבה שם, מקובל וחסיד ומלומד בניסים, ומח"ס 'כף נקי' 'רך וטוב' ועוד. מרן החיד"א בספר שם הגדולים מתארו 'החכם השלם החסיד מלומד בניסים מר קשישא', ורגיל הוא להזכירו בכל פעם בספריו בתואר 'החסיד'.
נולד בעיר א-סאפי בסביבות שנת ת"מ, ובגיל צעיר נתייתם מאביו ומאמו (שהיתה בתו של רבי משה בן עטר ואחותו של האור החיים הקדוש). בתחילה למד בא-סאפי אצל רבו רבי יוסף בואינו די-מיסקיטא, ובהמשך נדד ללמוד תורה בפאס אצל שני גדולי הדור רבי יהודה בן עטר (בעל שבות יהודה) ורבי שמואל הצרפתי, יחד עם ידידו הגאון המקובל רבי אברהם בן מוסא. בשבתו בפאס נקשר עד מאוד ברבותיו ושימש לפניהם והם דאגו לכל מחסורו.
כעבור זמן עקר לעיר אגאדיר מקום מגורי חותנו רבי יצחק מינדיס, וכיהן שם ברבנות העיר. לא חלפו הימים ורבינו הוכר כאיש האשכולות וכל העם מקצה פנו אליו על כל עניין בתחומי החיים. רבינו ייסד באגאדיר ישיבה לתלמידים אליה התקבצו גם מבני הכפרים שבדרום מרוקו, וכיהן גם כאב"ד עם חכמי העיר רבי יחיא אפללו ורבי ישועה אפללו. טורח הציבור גזל הרבה מזמנו, ומספר פעמים התאונן על שאינו יכול לשקוד על התורה באין מפריע כאוות נפשו.
מכלול החכמות התקבצו בדמותו של רבינו, ועם היותו מעורב למכביר במשא ומתן ובמלחמתה של תורה בין חכמי הדור, היה חסיד וקדוש ופרוש מן הנאות העולם, גאון נודע בחכמת האמת וממנחילי הקבלה במרוקו, ראש ישיבה, בקי בחכמת הדקדוק והתכונה, בעל שיר ומליצה ואומן בפרפראות וגימטריאות.
עם כל אלו המעלות, לא רצה ליהנות מכתרה של תורה ועסק במסחר דרך עראי לפרנסתו. מתוך שחסידים הם מלאכתם מתברכת וההצלחה האירה לו פנים והפך לעשיר מופלג. את סחורותיו שלח מעבר לים, והאניות יוצאות רצוא ושוב עמוסות כל טוב לפרנס את בעליהן שישקוד על התורה בריווח.
את נקיות כפיו ואמונתו הטהורה, נוכל ללמוד ממה שכותב רבינו על השיטה שהנחתה אותו כי יש לו לעסוק בדרך ארץ, משני טעמים. האחד, שאם ישב באהלה של תורה בלא שיהיה לו שיג ושיח במשא ומתן, הלא אינו מתנסה במצוות השייכות למסחר כשקר ורכילות, גזל ואונאה, שבועה, יושר המידות והמשקלות וכהנה. והשנית, כדי שיוכל להשיב כראוי ביום דין כשישאלוהו 'נשאת ונתת באמונה', שהרי אם ינהל מסחרו על ידי שליח שמא ימעלו הפועלים בתפקידם, וכיצד יוכל לטעון כי נהג באמונה ולצאת זכאי בדין?!
אלא שבכל זאת, בערוב ימיו חשש רבינו שמא לא עשה כהוגן והיה עליו שלא להתעסק בענייני העולם כלל. ביקש והתחנן לפני ה' שיראה לו אות לטובה כיצד עליו לנהוג. ואכן זה לא איחר לבוא.
ביום הכיפורים הקדוש של אותה שנה, בעוד רבינו עומד לפני קונו שקוע בעבודת היום ובשרעפי קודש, הגיע לפניו שליח והודיע לו כי ברגע זה הגיעו אניותיו מעבר לים והינם עוגנים בנמל, ועתה יורנו מה לעשות. נחרד רבינו מעצם ההטרדה בהבלי עולם הזה בעיצומו של יום, והבין כי עתה הגיע הניסיון לפתחו. בו ברגע עמד בתפילה וביקש שיטבעו האניות בים על כל תכולתן! משמים נעתרו לחפצו ורוח סערה הפכה אותן וירדו למצולות ים.
מיני היום ההוא ואילך ירד רבינו מנכסיו ונותר ללא מקור פרנסה. לימינו עמד גביר נכבד מתושבי אגאדיר לשעבר שהיגרו לאמסטרדם, ושמו רבי יעקב גדליה, אשר נטל על שכמו לפרנס את רבינו כל ימיו.
(עפ"י 'כתר קדושה')
פולמוס היתר החגבים
ארץ מרוקו השוכנת בתוככי מדבר סהרה הצחיח, ספגה לאורך כל השנים מכות בצורת קשות במיוחד. היותה מתבססת כמעט אך ורק על מי גשמים, הפכו כל שנת בצורת לקשה מנשוא, והיו תקופות רבות שסדרה של שנים שחונות פגעו בתושבים באופן נואש, ואנשים רבים נפחו נשמתן ברעב. בכל שנה שלאחר הבצורת היה מחסור בתבואה והיוקר האמיר, ולכן העניות והדלות היו חלק בלתי נפרד מהן.
במרוקו היה מצוי מאוד מיני הארבה, ומדי פעם פקדו את האזור נחילים עצומים של ארבה, ונוסף גם הוא על שברם – לחסל במהירות את הירק שעוד נותר בשדה. אך מאחר והינו מעופף הקל לצידה שטו העם ולקטו והכינו מבשרו מטעמים, וכך לכל הפחות היתה ממנו מעט רווחה. ביד יהודי צפון אפריקה היתה מסורת על אותו המין, מלבד סימני הטהרה שבו, וגם הם הורגלו באכילתו מאז מקדם במשך מאות שנים.
אין כאן המקום להרחיב בפרטי הנידון, אך נציין שדעתו של רבינו האור החיים הקדוש לא היתה נוחה מכך, והוא סבר שהדין נותן לאסרם. האוה"ח יצא חוצץ כנגד המנהג והטעים באומרו כי מנהג זה החל בעקבות שנות הרעב הקשות שפקדו אותם, ואז המון העם פשט ידו ולקח מן הארבה עד שהשתרש המנהג לאכלו ולא אמרו החכמים דבר מפני פיקוח נפש. ומונה שם כמה וכמה טעמים וראיות לאיסור.
רבינו האוה"ח החל לפרסם ברבים את שיטתו, ורבים וגדולים שמעו לקולו ומשכו ידם מאכילתו. בספרו פרי תואר הוא כותב שמשמים הראו לכל באותות ומופתים שהדין עמו, כי מיום שפרסם את דבריו כבר עברו למעלה מעשרים שנה ובהם לא נראה כלל הארבה במרוקו, למרות שעד אז לא חלפו שלש או ארבע שנים מבלי שיגיעו לארצם בהמוניהם. חכם אחד שמיאן לאסור את החגבים והמשיך לאכלם, הראו לו בחלומו שהוא אוכל שקצים ורמשים ורמזו לו שאלו הן החגבים שאכל באותו יום.
גם חלק מחכמי תונס – שגם שם נהגו בו היתר – שינו דעתם והסכימו לאסרו מאז פרסם האוה"ח את דבריו, אע"פ ש'היו ערבים עליהם מכל מעדני עולם ואוהבים אכילתם אהבה עזה' כפי שהעיד רבי אהרן פרץ (ראב"ד ג'רבא ובן דורו של האוה"ח).
אלא שהיו גם רבים מחכמי דורו שחלקו עליו ודחו את דבריו. בראש החולקים עליו היה לא אחר מבן אחותו, הלא הוא רבינו כליפא מלכא זיע"א, אשר עמד להגן על המנהג בכל תוקף ודחה את כל טענותיו של רבינו האוה"ח הק'.
רבינו לא העלים עיניו ממה שכתב האוה"ח בהקדמה לספרו פרי תואר: "ויהיו דברי אלה מול כל קורא, שאם לקפח בדברי הוא בא ואין צריך לומר לקנטרני, נגידים אדבר בו להמיתו בעקיצת ולחישת ונשיכת נחש… ואם דחקו שכלו באיזה דבר הנני עומד חיים בירושלים בע"ה והבנים בני אלה תלמידי לומדי מדרש כנסת ישראל…".
לכך משיב רבינו: "כי באמת לא באתי לקפח ולקנטר ח"ו כי אם מה שדחקני שכלי וכו' ומה גם לאחר פטירתו ז"ל… וימחול לנו כבודו דלאו כל כמיניה לומר קבלו דעתי כי תורה היא וללמוד אני צריך, וכתר תורה מונח לכל חכם בר ישראל, ומי לנו גדול מהרי"ף שהשיגו בעל המאור והרמב"ם שהשיגו הראב"ד וחכמים אחרים…".
עוד מבין החולקים על האוה"ח היו מגדולי חכמי מרוקו, כהגאון רבי משה טולידאנו ממכנאס שבספרו 'מלאכת הקודש' על התורה הוא מעיד, שאבותיו ואבות אבותיו שהיו יושבים כסאות למשפט בעיר מכנאס היו אוכלים מהם ללא חשש, ומשיב שם על כמה מטענותיו. ומוסיף בזה"ל: "ואל תאמר שלפי שאני אוכל אותם אני ממציא להם היתר, אין הדבר כן, חי ה' וחי נפשך הקורא, שמיום היותי על האדמה עד היום הזה בשר חגבים ויין ושכר לא בא אל פי, אבל קנאת ה' צבאות היא סמכתני".
גם אב"ד מכנאס, הגאון רבי פתחיה בירדוגו (עליו כותב במלכי רבנן ש'היה ידוע בכל המערב בחכמתו הנישאה, וכל רבני המערב סומכים על דבריו') בשו"ת נופת צופים, מציין שמנהג זה יסודתו בהררי קודש ומעולם לא פסקו מלאכול אותו, ולא יתכן כי דבר שהוחזק לשרץ קודם הרעב יפשטו בו ידם בשנות הרעב. ומה שטען על דברי החלומות – הלא חלומות שווא ידברו. ובאשר לדבר הפלא שלא נראה הארבה שנים רבות, אכן בשנת תקמ"א ובשנת תקע"ג חזרו שוב לגבולם, וכך הוא דרכם שמגיעים אחת לזמן מרובה.
סוף דבר שנידון זה לא הוכרע, ויש מקומות שאכן משכו ידם ממנו ויש ערים וכפרים שבהם המשיכו לאכלו כמנהגם מקדמת דנא עד הזמן האחרון. לאחר בירור פטירתו בג' אלול.
שמעתי באזניי מרבי חיים פינטו שליט"א בשיחתו לפני תפילת נעילה שאמר שאביו הצדיק המקובל רבי משה אהרון פינטו זיע"א אמר שכל שנה בתפילת נעילה באותו מקום שטבעו האוניות , הם עולות ונראות ושוב טובעות ושהוא בעצמו ראה זאת . ואז רבי חיים אמר שגם הוא שבת שם בכיפור וראה זאת גם כן .
אשרי הזוכה לראותם.