פרק מיוחד על צאתו של כ"ק מרן האדמו"ר מסטריקוב זי"ע מעמק הבכא שבפולין בימי השואה ועד בואו בחסדי שמים לארה"ק - לרגל יום ההילולא ט"ז באלול

— הרב חיים צבי שיינבך —


אם בימים כתיקונם נדרשת מהאדם מידת הבטחון והאמונה בבורא יתברך, על אחת כמה וכמה בעתות צרה ומצוקה. בעת בה אורח החיים הרגיל משתנה והמסגרות הטבעיות נפרצות, בזמני קושי אלו עלולים ליפול אף אנשים בעלי דרגה רוחנית נעלה.

לא לחינם נקרא הנסיון מלשון זה שבמשמעותו לשון "נס – להתנוסס", כיון שבכוח שעת הנסיון להגביה את האדם למעלות רמות ונשגבות אשר אין באפשרותו להשיגן בימים כתיקונם.

לרגל יומא דהילולא חפצנו להעביר מעט את אשר עבר על כ"ק האדמו"ר מסטריקוב זי"ע באותם ימים טרופים עת התגעש עולם ומלואו תחת שלטון הרשע, עד הגיעו בחסדי השם המרובים לאדמת הקודש.

ארץ רעשה

ריח המלחמה התפשט בחלל אירופה, איש לא שיער את העומד לבוא על אירופה בכלל ועל יהודיה בפרט. אביו כ"ק האדמו"ר האמצעי מסטריקוב זי"ע הבין מיד את חומרת המצב, וצפה את העתיד להתרחש "רואים את הצרות לפני העינים" התבטא. לכן מיד עם פרוץ המלחמה נמלט עם בני משפחתו מעירם זגערש אל עבר העיר לודז'.

לודז'-עיר ואם בישראל, ובה קל יותר להסתתר מפני הצוררים שביקשו ראשית דבר להתנכל ל"ראבין" ולראשי העדה. את ראש- השנה כבר עשה הרבי בלודז'. בעת התפילות הושמה שמירה בחוץ לבל יפתיעום הפורעים. באותם ימים טרופים אף נכנסו הנאצים ימ"ש לאחד מהשטיבלך של חסידי סטריקוב בלודז' וצילמו את ציבור החסידים בתפילתם כדי שיוכלו להפיץ את התמונות בעולם הרחב ולהוכיח באמצעותן עד כמה הם מאפשרים את קיום צרכי הדת של היהודים…

מלודז' שסופחה רשמית לשלטון הרייך, עבר האדמו"ר האמצעי הי"ד עם בני משפחתו לעיר הבירה ווארשא בה שהו אז כחצי מליון יהודים, והיא נחשבה יחסית לבטוחה יותר, באותם ימים אף הוכה רבנו ע"י הצוררים ימ"ש ובחסדי שמים ניצל מידם.

עת נתגברו הצרות ציוה כ"ק האדמו"ר ריי"ד זי"ע על בנו – רבנו זי"ע להמלט מפולין לליטא שהיתה עדיין משוחררת מעולם של הצוררים, אל בית אחיו הגאון החסיד רבי טוביה יוסף לנדא הי"ד בברנוביץ. אותרה קבוצה העומדת להבריח את הגבול עם מבריח מקצועי ואליה ניתן היה לצרף רק אדם אחד, הרבי ציוה לבנו להתכונן להצטרף לבורחים, לצורך כך נדרשו סכומי כסף גדולים, והרבי שלח את בנו אל ביתו של אחד מחסידיו, בלילה כשכל העיר היתה חשוכה עקב האפילה הצליח רבנו לחמוק לביתו, הלה שהיה רכון על תלמודו הופתע לגלות את בנו של הרבי בשעה כה מאוחרת, אך מיד הבין למטרת בואו. לאחר שכבדו במאכל ובמשקה ניגש לחדרו הפנימי וערם על השולחן סכומי כסף עצומים, וביקש מרבנו שיטול ככל שביכולתו לשאת. כל ימיו זכר רבנו זי"ע את החסד שעשה עמו הלה בעת צרתו.

תמונה נדירה – רבנו בראשית ימי המלחמה בוילנא

הלילה האחרון עבר על רבנו בבית סמוך למקום ההברחה. במשך הלילה נמלך בדעתו הכיצד יעזוב את אביו הגדול בשעה כה קשה?! וגמר בדעתו לחזור לבית אביו. אביו הגדול שהכיר את נפש בנו הזדרז לשלוח בחור שתפקידו יהיה שבנו אכן יצא למסע. בהפציע השחר נתדפק על דלת הבית בחור מאנ"ש באומרו כי הרבי ציוה עליו שילווה את בנו לכיון הגבול. רבנו סיפר לו שגמר בדעתו במשך הלילה לשוב חזרה לבית אביו ולא להמשיך הלאה בדרך, אך אותו בחור אמר "הרבי ציווני לקחת את בנו לגבול ואני נכון למלא את תפקידי, ואם תסרב אקחך אף על כתפי בעל כורחך". כיוון שכך נאלץ רבנו להבריח את הגבול ולהמשיך בדרכו.

אלה מסעי

מווארשא המשיך רבנו בנדודיו לכיוון ליטא, כשיעדו הוא בית אחיו הגה"ח רבי טוביה יוסף הי"ד בברנוביץ. ניסים רבים התרחשו במהלך הבריחה, ומן השמים שמרו על צעדיו. מעשה פלא אותו סיפר רבנו בערוב ימיו על השגחה פרטית שהיתה עמו: כשחלק מהדרך עשו הבורחים ברכבת, בעת עוברם את הרציף לכיוון הרכבת חמד חייל נאצי את מעילו תפסו בידו ופקד עליו שיעמוד בצד ולא יעלה לרכבת, רבנו נתן לו דחיפה הגונה ועד שהלה הספיק להתאושש רץ במהרה לכיוון הרכבת. רבנו היה מסיים את סיפורו: איני יודע מהיכן היה לי כזאת העזה לפגוע בו, רק יושב במרומים שמר עלי שלא ירה לעברי.

לאחר גילגולים רבים נפגש רבנו עם אחיו בברנוביץ שהיתה תחת שלטון רוסי. בברנוביץ היה המצב טוב בהרבה ממצב יהודי פולין הנתונים תחת המגף הנאצי.

ביקש רבנו לישב בשלוה, אך גם שם לא נח. באותה העת הוציאו שלטונות רוסיה הוראה שכל נתיני חוץ צריכים לקבל על עצמם אזרחות רוסית, ומי שלא יקבל אזרחות רוסית עתיד להשלח לסיביר. שבוע בלבד לאחר בואו לברנוביץ נטל רבנו את מקל הנדודים והטלטל ביערות ליטא לכיוון וילנא, בה התרכזו באותה העת רבים מבני הישיבות, ובה היה המצב נח יחסית לשאר ערי ליטא.

בירושלים דליטא

לאחר מספר חודשי נדודים בחנוכה שנת ת"ש הגיע רבנו בשלום לווילנא בה היו מרוכזים אלפים רבים של בני ישיבות ליטא ופולין שברחו לווילנא. בווילנא נכנס רבנו לבית מרן הגרח"ע גרודזינסקי זצ"ל שסייע בידי רבנו לצרכי מחייתו. רבנו היה מפליא מאוד איך ניהל גאון ישראל את כל עניני הישיבות ונסע את משאם בימים קשים אלו. כן התקרב רבנו אל האדמו"ר רש"ש מאמשינוב זצ"ל ששהה באותה עת בווילנא. האדמו"ר הזמין את רבנו לסעוד על שולחנו בימי הפסח על אף שהדבר היה כרוך מצידו בטירחה יתירה. רבנו נעתר לבקשתו כיוון שהיה זה מקום בו יכל לסעוד ללא חשש בפסח.  בווילנא אף פגש רבנו לראשונה במרן הגרא"מ שך זצ"ל  בעת לימודו באחד מבתי הכנסת  .

בווילנא נתקרב רבנו מאד אל רבו המובהק מרן הגרי"ז זצוק"ל שכבר הכירו מעת שפגשו בעיירת המרפא "קרעניץ" שבפולין בהיותו בן שש עשרה, אז התפעל ממנו מאד וכשחזר לביתו סח לבניו "מצאתי 'חידוש' בפולין. הרב מבריסק שמר לו אמונים מהיכרותו הראשונה, ומיד קיבלו בביתו, שהיה תל תלפיות לכל בני הישיבות ששהו במצור ובמצוק בוילנא. אף בימי עברה וצרה הגיד שיעורים עמוקים בסדר קדשים כמו בימי שבתו על מי מנוחות בביתו בבריסק. והרבה שחפצו להשתתף בשיעורים אלו לא עלתה בידם, כי הרב מבריסק בחר בקבוצה מצומצמת של האריות שבחבורה ביניהם היו הגר"ד פוברסקי זצ"ל ראש ישיבת פוניבז', והבחור העילוי המופלג יעקב הי"ד בן הרב מפוניבז' זצ"ל שאף למד שם בחברותא עם רבנו זצ"ל.

הולך בתומו צדיק

באותם ימים טרופים עת מוסדי תבל התמוטטו לא סר רבנו מאמונתו הטהורה כמלוא נימא. יום אחד פגש רבנו ברחוב העיר בוילנא אדם שהיה נכד לגאוני ארץ שסר מדרך הישר והתפקר רח"ל, שהיה כותב מאמרי שטנה על היהדות. הלה שהכיר את רבנו קרא לעברו בהתרסה "הן כעת גם אתה תודה שעם ישראל נפל בלא שום תקוה". רבנו שראה בזאת סימן מן השמים להתחזק אף בימים קשים כאלו קרא לעברו: "עם ישראל קום יקום יעלה ויפרח, ועולם התורה והחסידות עוד יכפיל את עצמו, ואתה בעיניך תראה כל זאת". הלה נסתלק מיד כשרוחו שפופה בראותו כי כל כלי יוצר עליך לא יצליח.

באותה העת היה בוילנא אדם שכונה "מגיד עתידות", הפליטים הרבים שהגי

עו לוילנא מחוסרי כל, רחוקים מבני משפחותיהם כשאינם יודעים מה ילד יום מיהרו לביתו לשמוע מה עובר על משפחתם ומה יהיה בעתידם. הם נדהמו לחלוטין כשאותו "מגיד עתידות" ידע לומר להם פרטים אישיים ביותר וכן חזה להם את העתיד. באחד הימים ראה רבנו את אחד מידידיו עומד בתור המשתרך בפתח ביתו, הלה בראותו את רבנו ניסה לשכנעו להצטרף אליו ולשמוע מפי ה"מגיד עתידות" את שלומם של בני משפחתו ואת העתיד לעבור עליהם, לאחר שכנועים רבים פנה אליו רבנו ואמר: "הכל אני מבין, אך איך זה מסתדר עם דברי רש"י בפרשת שופטים עה"פ תמים תהיה עם ה' אלקיך: "התהלך עמו בתמימות ותצפה לו ולא תחקור אחר העתידות, אלא כל מה שיבוא עליך קבל בתמימות ואז תהיה עמו ולחלקו" וסירב לפנות אל אותו "מגלה עתידות".

תורתך שעשועי 

בוילנא המשיך רבנו לשקוד על תלמודו יומם וליל למרות המצב המתוח, והעולם הגועש סביב, אין לו לצדיק אלא ד"א של הלכה בלבד. וכמו שביאר רבנו את התמיהה: הלא בפרשת האזינו נכתבו כל הצרות והמאורעות העתידים לעבור על עם בני ישראל במשך שנות הגלות המרה, ואם כן מדוע היא נקראת בשם "שירת האזינו"? אלא לומר שבכל עת ובכל מצב שיהיה התורה הרמוזה בשירת האזינו- ועתה כתבו לכם את השירה הזאת צריכה להתלמד בדרך של שירה ושמחה.

הרב מבריסק המחבב את רבנו ביותר מנסה בכל דרך לחלץ את תלמידו מגיא ההריגה,לשם כך מוסר מרן זצ"ל מכתב בידי רבנו אל אחד מהרבנים 'מטעם', במכתבו הוא מפליג ביותר בשבחיו של רבנו ובגודל הזכות לעזור לו לצאת מוילנא. לצורך חשיבות הדבר פונה מרן שלא כדרכו אל אותו "רב" בתארי כבוד מיוחדים. רבנו סר לביתו אך הלה מתחמק מעזרה בטענה שאין ביכולתו לעזור בכך כלל.

רבינו מופיע ברשימת הטרנספורט שיצא מפולין

לאחר שהיה של כשנה בוילנא, עלה ביד הרב מבריסק לעלות לארה"ק. גם מריחוק מקום אין הוא נח ושוקט כשהוא מתבטא "אינני ישן בלילות מדאגה לרבי אברהם". מא"י הוא פונה לכל מי שרק יכול להועיל לסדר אשרת כניסה לארה"ק לתלמידו החביב, ואף לחסידי סטריקוב הדרים בירושלים הוא פונה ומבקשם להשתדל בענין, רק לאחר השתדלויות מרובות כשהרב הראשי הרב רי"א הרצוג מסייע בענין יצא הדבר לפועל. וכך בעוד מאות תלמידי ישיבות יח"ל ומיר השוהים בוילנא ממשיכים מוילנא לשנחאי שביפן, עושה רבנו את דרכו לכיוון הארץ אשר עיני ה' נשואות אליה.

פקודיך נצרתי

הדרך לא"י רצופה היתה בניסים ובהשגחה פרטית, רבנו עשה את דרכו מליטא לכיוון מוסקבה כשהוא מסתתר ביערות, בזמן שהותו ביער פגשו אחד מתלמידי הגר"ש שקופ זצוק"ל, הלה הבחין בבחור מזוקן המחמם רגליו בשלג, וניגש לומר לו שלום. בתחילה פחד הרבי לענות לו מחשש שזהו מרגל ויסגירנו חלילה לידי השלטונות, אך לאחר ששוחח עימו בלימוד ואמר לו דבר תורה מהספר "שב שמעתתא" נתיישבה דעתו והחל לשוחח עימו. הבחור הביאו לחבורתו וכך נתחברו ביחד מספר תלמידי הגר"ש שקופ זצוק"ל. הם ביקשו מעסקן שיעזרם להבריח את הגבול, הלה סיכם עם מבריח גבולות שיבריחם לאישישוק, ולאחר שיחתמו על המכתב שעברו את הגבול יקבל הלה את שכרו. בעברם את הגבול היה כבר ליל שב"ק, ומפני חשש פיקוח נפש שהגוי לא יסגירם לשלטונות החליטו בני החבורה שכל אחד יחתום רק אות אחת. משהגיע תורו של הרבי לחתום הוא התחמק, לבסוף הם הסתפקו בכך שכולם חתמו כי ראו שהדבר קשה עליו עד מאוד, וכך ניצל רבנו מחילול שבת קודש.

כי רצו עבדיך את אבניה

דרך רבת נדודים עברה על רבנו מאז עזב את העיר וילנא בה שהה למעלה משנה עד שזכה לחנון את עפר ארץ הקודש. מוילנא המשיך רבנו לכיוון העיר מוסקבה בה התאכסן בבית אחד הרבנים, ומכיון שבאותה העת עדיין לא עיכלו האנשים את גודל ממדי החורבן הופתע אותו רב לשמוע להיכן פני רבנו מועדות, וניסה להניאו מכך באומרו "וכי בחור יסע לבדו לאר"י – תגור בביתי עד לסיומה של המלחמה ואז תוכל לשוב לשלום אל בית אביך בפולין". אך רבנו שכבר הבין שאין לו להיכן לחזור סירב להצעתו הנדיבה והמשיך בנדודיו לכיוון ארץ הצבי.

דרך ארוכה עשה רבנו מרוסיה עד בואו לארץ הקודש, ממוסקבה נסע לאודסה ומשם באניה שהפליגה לכיוון טורקיה, כפי שמספר הגרב"ד פוברסקי שליט"א מזכרון ילדותו שהרבי נסע באותה אניה עם אביו מרן הגר"ד פוברסקי זצ"ל ובני משפחתם.

באניה זו אף נסעו גדולי תורה נוספים כפי המתואר בספר "בסופה ובסערה": הגאון רבי שמואל וינטרוב זצ"ל – ראש ישיבת נובהרדוק, הגאון רבי חזקיהו מישקובסקי זצ"ל – הרב מקריניק, הגאון רבי משה ברנשטיין זצ"ל ראש ישיבת קמניץ וגיסו הגאון רבי יעקב משה ליבוביץ זצ"ל, הגאון רבי אריה שפירא זצ"ל – הרב מביאליסטוק, והגאון רבי שרגא גרוסברד זצ"ל.

רבנו והגר"ש גרוסברד זצ"ל נאלצו לשהות מספר חודשים בטורקיה, תחילה בקושטא ולאחר מכן באיזמיר, כשהם הוגים בתורה בצוותא בהתמדה מופלגת. לאחר שהות ממושכת של חודשים ארוכים, הזדמנה אונית משא רעועה שתמורת תשלום הגון היתה מוכנה להפליג לא"י עם קבוצת פליטים.

לאחר טילטולים רבים ומיגעים זכה רבנו לחונן את עפר ארץ הקודש ברצון ההשגחה העליונה לשום לנו שארית להחיות לפליטה גדולה.

בא"י מסרב רבנו לשמוע את העובר על יהדות פולין וכביאורו של מרן הגרי"ז זצ"ל לרבנו "הרוצה שיחיה ימית את עצמו" (תמיד לב,א) שימית את ההרגשים שלו. אין רבנו מברר את מה שעבר על בני משפחתו מעת הפרדו מאיתם, ואף לימים כשעלתה אחותו לארץ הקודש אין רבנו שואל כלל את שאירע בבית אביו מיום שעזבם, וכמו שהיה רבנו מבאר את דברי רש"י ריש פרשת ויחי למה פרשה זו סתומה- לפי שנסתמו עיניהם וליבם של ישראל מצרת השיעבוד, כי הרווח בפרשיות נועד להתבונן בפרשה אך פרשת הגלות שונה היא שבה אין רשות להסתכל כלל כיוון שאין לנו בזה השגה כלל וכלל.

חז"ל הקדושים אמרו "אין עושין נפשות לצדיקים, דבריהם הם זכרונם". קורה לפעמים ועובר על אדם זמן קשה, בו אין הוא רואה מוצא לדוחקו, נדמה לו חלילה שאפסה כל תקוה בעבורו, בהתבוננו כיצד עבר אותו צדיק את הזמנים הקשים באמת, בגבורת ארי בהתעלות והתרוממות רוחנית, ודביקות בלתי פוסקת בבורא ית', או אז יסורו מאליהם כל אותם קשיים ולבטים ושב ורפא לו. ויה"ר שנזכה בכוחו של אותו צדיק להגאל גאולת עולם שאין אחריה גלות וקושי כלל במהרה בימינו.    

 

ואנכי הסתר אסתיר פני

ברצותו לתאר את חבלי תקופה קשה זו של חורבן אירופה, דיבר פעם כ"ק מרן אדמו"ר זי"ע ברגש רב על תוקף ההסתר פנים שהיה באותם הימים שלא היה שום הגיון בדרך השכל בפעולות השתדלות להצלה, ונוכחו אז לראות שדווקא אותם שהלכו נגד מה שהיה נראה לשכל הישר הם שרדו וניצלו, ולעומתם אלו שעשו מה שהיה נראה יותר עפ"י השכל הובלו למשרפות ונהרגו עקידוה"ש.
והביא כדוגמה את ההתלבטות הגדולה לאחר שהממשלה הרוסית הוציאה את הגזירה הזאת, שאנשים לא ידעו מה ההשתדלות הראויה לעשות, ובאמת היו רבים שנרשמו וקיבלו אזרחות רוסית, ולאחר כמה שבועות באו הרוסים בליל שב"ק והודיעו שכל אלו שלא נרשמו נחשבים כמתנגדים לשלטונות ודינם להיות מגורשים לסיביר, ואכן לקחו כחצי מליון יהודים והגלום לסיביר, ואז היה נראה שדווקא אלו שנרשמו לאזרחות רוסית עשו את ההשתדלות הראויה שניצלו ע"י כך מהגירוש. אולם לאחר תקופה מה בקיץ תש"א התברר שגם אותם המקומות נכבשו ע"י הגרמנים ימ"ש שלקחו את היהודים שנשארו שם למשרפות ורובם נהרגו על קידוש ה', ולעומתם דוקא אלו שהוגלו לסיביר חרף ההרפתקאות הקשות שעברו שם הייתה דרך זו הצלתם לחיים.

והוסיף כ"ק מרן אדמו"ר זי"ע לספר, שגם אחיו הרה"צ רבי טוביה יוסף הי"ד היה ברשימות הגולים לסיביר מכיון שהיה לו אזרחות פולנית, ולאחר שכבר עמד לגלות באה חמותו הרבנית מסלונים הי"ד ובקשה בתחנונים מהשלטונות הרוסים שירחמו עליו שלא יצטרך לעזוב את משפחתו מכיון שהיתה זו תקופה קצרה אחר לידת בתו, ואכן הצליחה לפעול לבטל ממנו גזירת הגירוש ונשאר בברנוביץ. ורואים מכל זה את גודל ההסתר פנים, שבשעתו היה נראה זה כהצלה שהצליח להישאר בביתו, אולם מי יודע אם לא היה ניצול באם היה גולה לסיביר…

 

בהמשך השיחה עבר רבנו זצ"ל לדבר מענין השואה האיומה, והתבטא כי נסתמו עיניהם של גדולי ישראל. שהרי אותו צורר אשמדאי הנאצי ימ"ש כתב בספרו דברים מפורשים, שבתכניתו להשמיד ולכלות את העם היהודי רח"ל, והספר פורסם בכל העולם ותורגם להרבה שפות. וסיפר דבר פלא, שהגה"ק בעל ה"חזון איש" זי"ע פנה פעם אל אחותו אשת הגה"ק בעל ה"קהלות יעקב" זי"ע, ובהגביהו את ידיו כלפי מעלה אמר לה: "סתמו לנו את העינים, ולא יכולנו לראות מאומה…"  וסיפר רבנו זצ"ל שבאשכבתיה דרבי בפטירת זקינו הק' כ"ק מרן האדמו"ר הזקן מסטריקוב זי"ע, עמד ע"י אביו הק' כ"ק מרן האדמו"ר האמצעי מסטריקוב זי"ע אחר הקבורה, "אבי הק' דיבר מכמה ענינים, הוא בכה מאד, וגם ה'עולם' בכה עמו. זה היה שנים אחדות לפני המלחמה, הרייך כבר רצה לספח את צ'כסלובקיה. אחד הדברים שהזכיר אבי הק' בהספדו היו בדברי הגמ' בתענית על הפסוק "מפני הרעה נאסף הצדיק"- לפני שמתרגשת ובאה רעה לעולם עת צרה ליעקב, לוקחים את הצדיקים שלא יגנו עליהם".