ר' יהודה בן בצלאל זצ"ל הידוע בכינויו המהר"ל מפראג: נולד בפוזנא ונפטר בפראג ח"י אלול . מגדולי ההוגים בישראל. חיבר ספרים רבים בעניניי השקפה, והם נחשבים לספרייסוד בהשקפה היהודית. שימש כרב בניקלשבורג , פוזנא ובפראג. מהר"ל למד חכמות התבל אסטרונומיה וקרא ושנה הרבה בספרי המחקר ההנדסה וגלילות הארץ. עסק גם בקבלה ובצירופי שמות. סיפור הגולם המונח בביהכ"נ הישן בפראג, ומיוחס לו, נתחבר שנים רבות לאחר מותו. בנו הבכור ר' חיים היה חברו של הרמ"א, והם למדו יחד אצל ר' שלוםשכנא הרב בלובלין. הוא נתמנה לרב בפרידברג מת בחג השבועות שמ"ה. אחיו סיני מתואר בפי בעל צמח דוד בשם "הגאון".
מספריו: גור אריה: פירוש על רש"י.
גבורות ה': פירוש על הגדה. דרוש לשבת שובה.
דרך חיים: פירוש לפרקי אבות. דרוש לשבת הגדול. דרוש על תורה ועבודה. פסק על עגונה.
נתיבות עולם: בענייני מוסר ומידות.
באר הגולה: אגדות התלמוד.
נצח ישראל: גלות וגאולה.
תפארת ישראל: מעלת התורה
אור חדש: מעלת התורה
נר מצווה: דינים לחנוכה.
אמו, שהיתה בהריון עם המהר"ל נעשה לה נס כאשר עגלון גוי שראה אשה בהריון החליט לרמוס אותה ואת עוברה. הוא החל ברכיבה מטורפת לעברה. לרוע מזלה, השביל היה צר. היא נלחצה לעבר אחד הקירות כאשר פניה מופנות לקיר. ונעשה לה נס ונוצר כמין שקע בקיר ויכלה להיצמד לקיר כאשר ביטנה בתוך השקע. עד היום ניתן לראות את הקיר עם השקע.
באותה תקופה, הגויים היו מעלילים על היהודים כי בכדי להכין מצה שמורה בפסח, עליהם לערבב את העיסה עם דם נוצרי.עלילות המוכרות גם כיום בשם 'עלילת דם'. כל מטרת הגויים היתה לפרוע ביהודים פרעות. לשדוד את כספם, להתנכלולהורגם. הם ניסו שוב ושוב להעליל על היהודים. אם באמצעות לקיחת גווית גוי, והשלכתו בחצרו של רב היהודים והכנסתבקבוקים המכילים את דם ההרוג בתוך בית-הכנסת ואם בשיטות אחרות מגוונות.
למעשה, לידתו של המהר"ל מפראג הצילה את הקהילה מעלילת דם. אמו, היתה מעוברת. והנה, בליל-הסדר, חשה אמובצירים. מיד רצו כל בני הבית בכדי לקרוא למיילדת. תוך כדי מרוצתם, הבחינו בהם שני גויים אשר רצו להשליך לביתו שלאביו, גווית גוי ולהעליל כי יד היהודים היתה במעל.
אולם, בראותם את הקבוצה הרצה לעברם, חששו כי הבחינו בהם. ולכן הם החלו לרוץ לכיוון השני. בני הבית רצו לכיווןהמיילדת. והגויים, בורחים מהם. לאחר ששני הגויים הגיעו לפינת הרחוב, לפתע, שני שוטרים הבחינו במרוצתם וציוו עליהםלעצור. לאחר שנעצרו, נשאלו: "מה יש באמתחתכם?" בירור קצר העלה כי בתוך חזיר שחוט הוכנס גווית נער שמת אךלפני מספר ימים. למחרת, כשהתגלה מעשה הנס הגדול בזכות אותו עולל, הכתירו אותו ואמרו שהוא יציל את היהודים מןהפרעות של הגויים.
כשגדל המהר"ל, הבין כי בדרך טבע לא יוכלו לגבור על עלילות הדם. כומר אכזרי בשם טדאוס היה ידוע בשנאתו העזהכלפי היהודים ועלילות הדם הם פרי מעללו. לפיכך, עשה תענית חלום. התשובה היתה כי עליו ליצור גולם והוא שיושיע אתעם ישראל. והנה, בלילה אחד. קרא הוא ולעוד שני תלמידיו. הם הלכו לתוך מעבה היער. שם צר הרב צורת גולם מןהאדמה והחל מקיפו מספר פעמים. המעשה נשנה שוב ושוב כאשר בכל פעם תלמיד אחר היה מקיף את הגולם ובשימושבקבלה מעשית החל הגולם להעלות קרום וגידים. בסיום התהליך, הגולם קם על רגליו כאחד האדם. צורתו הטילה חשש
בקרב העיירה, הוא היה ענק, צורתו מוזרה, ולא שוחח כלל. ובאמת, הגולם הציל לא אחת את עם ישראל מעלילות דם.
בתקופת המהר"ל התעורר באזורו גל של עלילות דם כנגד היהודים, שהעמיד אותם בפני סכנת גירוש. המהר"ל התייצב מולגל זה והתווכח עם כמרים על שקריות ההאשמות. על פי הספר נפלאות המהר"ל, נערך ויכוח בכתב עם ארבע מאותכמרים. בסופו של דבר קיבל הקיסר את דעתו, ושלל את הטענה שיהודים מכינים את מצות הפסח שלהם מדם אנושי.לאחר המעשה בו הכומר טדאוס הרשע ניסה להעליל עלילת דם ונתפס בשיקרו הודות ליוסלי הגולם הכומר לקח נער גוי ושילם לאמו במיטב כספו. לאחר מכן שחט את הגוי והטמינו. לאחר מכן שילם לגוי שיעליל שראה את הרב חוטף את הנערושוחטו. הרב נלקח למאסר אולם הוא הספיק לשלוח את הגולם לחפש את הגוויה ולהחביאה במקום אחר. הכומר היההראשון בצוות החיפוש למציאת הגוויה, אולם בהגיעו למקום הטמנת הגוויה נכונה לו הפתעה, הגוויה נעלמה. כאשר החלההחקירה והתגלו סתירות, העד נשבר והודה כי יד הכומר היתה במעל והכומר שיחד אותו בשלמונים רבים לצורך מתן העדות. ובסיכומו של עניין, נגזר על הכומר המתועב גזר דין מוות. לאחר מכן, היה רווחה לעם ישראל.
לאחר מכן, המהר"ל ביטל את הגולם מחיותו. לפי המסופר נותרו שרידי גופו מונחים בעליית הגג של בית הכנסת עד ימינו. ואף אחד לא יכול לעלות לעלייה ולא להנזק. ביטולו של הגולם נעשה באופן הבא: על מצחו של הגולם היו חקוקות האותיות "אמת", וביטול חיותו בוצעה על ידי הוצאת האות א' שהוא אלופו של עולם- הכוונה לקב"ה הנותן חיות וכך שהכיתוב הפך ל"מת".
מעשה בהגאון מהר"ל מפראג בצעירותו שהשתדך עם הבתולה המשכילה פערל, בתו של הגביר רבי שמואל ב"ר יעקב, שהיה עשיר מופלג וקרוב למלכות, אך גלגל הוא שחוזר בעולם, והגביר הנזכר ירד מנכסיו ונתרושש מאד, עד שנאלץ להודיע ממרחקים אל החתן, שאין לו אפשרות לצאת ידי חובתו במה שפסק לנדוניא של בתו, ולכן הוא נותן לו רשות לעשות שידוך אחר, החתן השיב, שרק אם המחותן יעשה שידוך תחלה עם בתו לחתן אחר, ישקול בדעתו מה לעשות, אך לעת עתה הוא מצפה לתשועת ה', ולא יכזב באמונתו, והוא המשיך בתלמודו בהתמדה ביתר שאת ויתר עוז. הכלה בראותה את המצב העגום בביתה עשתה לעצמה חנות למכור לחם ועוגות כדי להתפרנס ולהחיות את הוריה, ואז היתה שעת חירום ומלחמות בין המדינות. והנה יום אחד הופיע חייל פרש, רוכב ודוהר על סוס, ובהגיעו אל החנות נעץ את הרומח שבידו לתוך ככר לחם אחד ויקחהו, ורצה להמשיך בדרכו, אז אחזה הכלה ברסן הסוס ובכתה לפני החייל והתחננה לו כי עניה סוערה היא, ועליה לפרנס את הוריה הזקנים, ענה לה החייל, תאמיני לי שזה שלשה ימים לא טעמתי לחם, וכסף מזומן אין בידי, והנה אני רוכב על הסוס, ותחתי כר אחד, קחי את הכר תמורת הככר, והוציא מתחתיו כר וזרק אותו לחנות. לימים פתחה הכלה בסכין את תפירות הכר, ומצאה שכל שורה ושורה שבכר מלאה דינרי זהב. ונתעשרו עושר רב, ואז היתה הכלה בת כ"ח שנה, וקראו לה "פערל מרגניתא דלית לה טימי". ויכתוב המחותן וישלח את הרב החתן, שהגיע עתו עת דודים כבן ל"ב שנה, שברוך ה' שב המחותן לעושרו. ויסע החתן אליהם, ויערכו את החופה ברוב פאר והדר. (קובץ אזכרה, "הארי שבחכמי פראג" עמוד רעא).
מתורתו
אני ראיתיו וישבתי על קברו, וכן אמר רבי יונתן גבי עיר הנדחת, אני ראיתי וישבתי על תלה. ותימה למה דוקא הגיעו לרבי יונתן שראה אלו שני דברים, בן סורר ומורה ועיר הנדחת. ויראה לי לומר כי סבר רבי יונתן אלו שתי מצות, כי ישראל נקראו בני בכורי ישראל, והיו סוררים ומורים ולא היו שומעין אל קול הקב"ה ואל אמם היא כנסת ישראל, ועליהם נאמר "ויסרו אותו ולא ישמע אליהם", ולכך אמר אני ראיתיו וישבתי על קברו, כי בודאי על קבר הסוררים היה יושב, וכן עיר הנדחת היתה בעונותינו ירושלים עיר הקודש נעשה בה משפט עיר הנדחת… לא תבנה עוד עד שיבנה הקב"ה אותה בעצמה.. וסבר רבי יונתן כי לא נכתבה פרשה בתורה שלא יצאה המצוה לפעל המציאות, ואלו שתי המצות יצאו לפועל בישראל. (חידושי אגדות סנהדרין עא א)
בן סורר ומורה נידון על שם סופו, הקשה הרא"מ דגבי ישמעאל השיב הקב"ה למלאכים "באשר הוא שם", שאין אדם נידון אלא לפי מעשיו של אותה שעה. ויש לומר דהיינו בבית דין של מעלה, אבל בבית דין של מטה דנין על שם סופו, להציל מבית דין של מעלה שלא ימות בדיניהם חייב, שבית דין של מטה מכריחין לקיים מצוה, ובית דין של מעלה נותנין רשות. והרא"מ תירץ שכאן כבר התחיל קצת בעבירה, וישמעאל לא עשה שום עבירה. ועוד הקשה שאם ילסטם מיתתו בסייף ולמה כאן בסקילה החמורה? ותירץ שילסטם בשבת ויתחייב סקילה. ונראה דסופו יתחייב כמה פעמים מיתה, לכך החמירה התורה עליו, ועוד שדינו כרודף המתחייב בנפשו בכל מה שאפשר להמיתו. (גור אריה דברים כא יח)
