היום הילולת רבי זאב נחום בורנשטיין בעל אגודת אזוב -  י"ט אלול תרמ"ה

שקידתו

היה זה הגאון רבי זאב נחום בורנשטיין זצ"ל, מחבר הספר 'אגודת אזוב', שהיה מתלמידי החכמים הבולטים שבבנדין, שנודע גם בהתמדתו המופלגת, ולימים כיהן כרב העיר ביאלא. הוא סידר את יום הפורים מראש באופן כזה, שיוכל לקיים את כל מצוות היום בהידור רב, לתת לאביונים מהודרים כדי סעודתם בשעה מוקדמת, וגם לחלק משלוחי מנות לקרוביו. עוד יישארו כמה שעות טובות במשך היום עד ייטול ידיו לסעודה, ואותם הוא בחר לנצל בשקידה על לימוד התורה.

רבי וולוויש – כפי שכונה הגאון בפי כל קרוביו ומכריו, עסק בתורה בשמחה ובהתמדה, כשהאוירה החגיגית מקיפה אותו אך לא פוגעת בריכוזו בתורה הקדושה. ובאותה עת, כשהרחוב המה ובית המדרש היה שקט, כשהכל התרוצצו ורבי וולוויש ישב ולמד – החלה סערה גדולה מאוד בשמים:

הרי אף יהודי לא למד באותו זמן, אף לא אחד! העולם כולו שבת מלימוד התורה, ורק רבי וולוויש הוא שאחד בעוז בגחלת התורה, ולמד בהתמדה בעיצומו של יום הפורים הסואן! הוא היה שקוע בלימודו ולא ידע מכלום, אך בשמי שמים סערו הרוחות וגעשו, ומיד הוחלט להעניק לו מתנה יקרת ערך במיוחד: כשם שבאותן שעות בפורים הוא היה היחיד שהאיר את העולם בתורה, כך יזכה לבן שיאיר את שמי העולם בתורתו!

בחלוף שנה וחצי, ביום כ"ה בתשרי תקצ"ט, נולד לרבי וולוויש בן, ונקרא שמו בישראל 'אברהם'. ויגדל הנער ויגמל, עד שהפך לגאון הנודע בעל ה'אבני נזר', שספריו מאירים ללומדי התורה כבר כמאתיים שנה, והכל נפעמים מגאונותו העצומה ובקיאותו החריפה!

הסיפור כולו, כפי שנחשף בידי חותנו – הרה"ק מקוצק, הובא כאן מהספר 'שר התורה מסוכטשוב',

עם הרבה מקאצק

האדמו"ר מסוכטשוב הגאון רבי אברהם בורנשטיין (בעל ה'אגלי טל' וה'אבני נזר') היה בעיצומו של שיעור בתלמוד הירושלמי. עשרות תלמידי הישיבה שהקים בעיירה סוכטשוב השוכנת על גדת נהר המזורה, כשישים ק"מ מוורשה, גדשו את היכל בית-המדרש והקשיבו בריכוז להסבריו מלאי החריפות ושופעי הבקיאות של מי שכבר בנעוריו כונה בפי כל 'העילוי מאולקוש.

לפתע השתתק רבי אברהם ושקע בהרהורים. זה לא היה אופייני לגאון, שנהג למסור את שיעוריו בשטף ובקול רעש גדול, 'כנתינתה מסיני'. כעבור דקה האירו פניו של הרבי באור מיוחד וקריאת התפעלות נפלטה מפיו.

טבעי היה כי הדבר יעורר את סקרנותם של התלמידים, אך הם לא העזו לשאול על כך את רבם. את החידה פתר במהרה רבי אברהם בעצמו.

"תלמידיי היקרים", פתח ואמר, "הנה זה עתה למדנו בגמרא על המקרה של רבי טרפון ואמו: האם טיילה בשבת בחצר ביתה ולפתע נקרע סנדלה. הניח רבי טרפון את כפות-ידיו תחת רגליה והייתה מהלכת עליהן עד שהגיעה למיטתה. מוסיפה הגמרא ומספרת, כי פעם אחת חלה רבי טרפון, ובאו החכמים לבקרו. אמרה להם אמו, 'התפללו על טרפון בני שהוא נוהג בי כיבוד יותר מדי', וסיפרה להם את המעשה בסנדל הקרוע. בתגובה ענו לה החכמים: 'אפילו הוא עושה כן אלף-אלפים, עדיין לחצי הכיבוד שאמרה התורה, לא הגיע!'".

התלהטו פניו של רבי אברהם. "הייתכן?!", הגביה קולו, "אם דואגת פונה אל החכמים בבקשה להתפלל על בנה החולה, והיא מעוררת עליו זכות; האם לא ראוי כי החכמים יסכימו עמה ואף יחזקו את דבריה?! מדוע אם-כן נהגו כפי שנהגו; ביטלו את דברי האם והמעיטו ממעשה בנה?!".

התלהבותו של רבי אברהם גברה והוא החל להתנועע מצד אל צד.

"הסכיתו ושמעו מעשה שאירע לי עצמי", אמר במפתיע, סוטה לכאורה מדבריו הקודמים. "ובכן, עוד בהיותי סמוך על שולחן מורי וחותני הגדול, הצדיק רבי מנחם-מענדל מקוצק זכותו תגן עלינו, נפלתי פעם אחת למשכב והייתי שרוי באפיסת כוחות. בני הבית שלחו שליח מיוחד לאבי (רבי זאב-נחום, רבה של ביאלא ומחבר הספר 'אגודת אזוב' ), שיבוא מיד לקוצק.

"אבי עזב את כל ענייניו ובא לבקרני. בהגיעו נודע לו כי חותני, הרבי מקוצק, לא התרגש כלל לשמע הידיעה על מחלתי ואפילו לא נכנס לראותני. הדבר הפליאו? מאוד. הוא אזר עוז, נכנס לחדרו המסוגר של הרבי ופרץ בבכי. 'רבי!', קרא, 'הפקדתי בידכם את בני היקר, נתתי אותו לכם לחתן, מתוך ביטחון כי תשגיחו עליו; ועתה שומע אני כי אפילו לא הלכתם לבקרו! האם יודע הרבי כי אברהמ'לה שלי רגיל לשבת ולהגות בתורה עשרים שעות ביממה?!'…

"חותני הקשיב לאבי והפטיר: 'הלזה לימוד ייקרא?!'…

"אבי ידע לפני מי הוא עומד, בהכירו היטב את צדקותו וחריפותו של חותני, ויצא מהחדר שבור ורצוץ, בלי לספר לאיש את דברי הרבי.

"לאחר כמה ימים חלפה מחלתי, בדרך מהירה מהמצופה. רק כשהחלמתי לגמרי סיפר לי אבי על חילופי הדברים התמוהים והסתומים בינו לבין חותני.

"ארבעים שנה שמרתי את הדברים בזיכרוני וככל שהתאמצתי לרדת לסוף דעת חותני, לא הצלחתי. הייתכן?!, שאלתי את עצמי, הייתי חולה מסוכן; אבי הזכירני לפני הרבי ולימד עליי זכות, על לימוד תורה עשרים שעות ביממה; בתורה נאמר 'כי בי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנות חיים'; והנה חותני מבטל את התמדתי כלאחר יד?!…".

רבי אברהם מסוכטשוב עשה אתנחתה קלה, ממתין שהדברים ייקלטו בלב השומעים. "והנה עתה", המשיך, "בלמדנו את סיפור ה'ירושלמי' על רבי טרפון ואמו, ותגובת החכמים כשביקשה להזכירו לפניהם לטובה – נתחוורו לי סוף-סוף גם דברי חותני…

"הקשיבו היטב ואסביר לכם: כל יהודי נשלח לעולם-הזה כדי לתקן עניין מסויים. אם הוא מחסר משהו באותו עניין, מוכרח הוא להתגלגל פעם נוספת לעולם, ובגלגולו השני או השלישי עליו לתקן את שהחסיר קודם לכן. כך מובא בזוהר הקדוש ובכתבי האר"י ז"ל.

"מניין לו לאדם כי נמצא הוא בגלגול וכי עליו לתקן עניין מסויים? התשובה היא שרואים לאיזו מצווה הוא משתוקק ביותר, ואז יודעים כי מצווה זו זקוקה לתיקונו. לפעמים פוגשים אדם מסור ונתון למצוות צדקה – וזה סימן כי בא לעולם כדי לתקן מצווה זו, שאותה הזניח בגלגול קודם. כך גם מי שעוסק רבות בלימוד תורה ובכל מצווה אחרת. כל נשמה נמשכת אל העניין שלשמו היא ירדה לעולם.

"כשהשתבחה אמו של רבי טרפון בהידור המיוחד של בנה במצוות כיבוד אם, למדו החכמים מדבריה כי רבי טרפון בא לעולם לשם תיקון מצווה זו. על יסוד זה חשבו החכמים שאולי כבר תיקן את המצווה וממילא תם תפקידו בעולם והגיעה שעתו להסתלק. לפיכך אמרו החכמים לאמו של רבי טרפון, דעי לך, כי אפילו למחצית מצוות כיבוד אם עדיין לא הגיע. בכך בעצם גזרו לו עוד שנות חיים.

"וכך גם אבי", השלים הרבי את דבריו, "כשסיפר לחותני הקדוש על לימודי עשרים שעות ביממה, הבין מכך חותני כי באתי לעולם כדי לתקן עניין זה, שכפי הנראה קלקלתי בגלגול קודם. ואם-כן, לנוכח התמדתי הרבה, אפשר שכבר תיקנתי זאת ויכול אני להסתלק מהעולם! לכן ביטל חותני את דבריו באומרו, 'הלזה לימוד ייקרא?!'. בדיבור קצר זה חתך חותני את הדין כי טרם הגיע יום פקודתי"…

האדמו"ר מסוכטשוב נסתלק מהעולם למעלה מיובל שנים לאחר הסתלקות חותנו 'השרף מקוצק'.

נערך והוגש ע"י הרב יוסף חיים אוהב ציון.