Hadas Parush/Flash90

סגירת הקלפיות פתחה מלחמת מוחות מול מדינה מתוסכלת / יוסף טיקוצ'ינסקי

המצב החדש מחייב את כל הצדדים למצוא פתרון שאינו מתמטי ואינו פוליטי • בין המפלגות נפתחה מלחמת מוחות בה רק החזק והערמומי ישרוד • שני הצדדים מדברים מהשפה ולחוץ על ממשלת אחדות ששניהם לא רוצים בה אבל כולם עלולים להיגרר לתוכה

כבר יותר משלושה ימים, שהתחושה האופפת את אזרחי ישראל היא הרבה יותר מסתם תחושה מעיקה או מטרידה של חוסר ודאות. התחושה היא יותר של תסכול עמוק בואכה חרדה. ישראל נגררה בעל כורחה למערכת בחירות מיותרת, שהפכה עם הזמן למסוכנת ומותחת במיוחד ואחרי כל זה, גם אין הכרעה, אין כיוון ולאף אחד לא ברור כיצד ממשיכים מכאן.

נראה כאילו מיליארדי השקלים שהשקיעה המדינה מכספי משלם המיסים, ירדו לטמיון ללא תועלת. סתם נגררה המדינה לעוד חודשים ארוכים של מערכות שלטון מושבתות ובלתי מתפקדות כי אחרי כל זה, עדיין לא רואים מתי תשוב הממשלה והכנסת לתפקד. הפחד הוא כי עוד נכונו לנו חודשים ארוכים של מצב דומה, בו המדינה עוצרת מלכת ושום דבר אמתי לא מתקדם.

בדיוק כפי שהיה לפני חמשה חודשים, אזרחי ישראל יצאו ביום הבחירות לקלפיות ובערב פגשו מערכת פוליטית שנכנסה למבוי סתום, למלחמות של אגו ואינטרסים שמתנהלות על גבם השחוח. והנורא מכל הוא שיתכן ובעוד מספר חודשים, נמצא את עצמנו במצב דומה אחרי עוד תקופה חוזרת רוויות אמוציות ומתחים.

אף אחד לא רוצה לחזור למצב הזה. גם במערכת הפוליטית ועל אחת כמה וכמה שבקרב אזרחי ישראל. וכאשר יש מכנה משותף אחד חוצה מגזרים ומפלגות, והוא הרצון להימנע מבחירות חוזרות, הרי שהמשחק עובר כולו לזירה הפסיכולוגית, ולא לזירה הטקטית.

בכל מערכת בחירות עד היום, המשוואה היתה מאוד פשוטה. אפילו במערכת הבחירות שהיתה בחודש ניסן, המשחק היה מתמטי ופוליטי. מי יצליח לכרות ברית עם מי ומי יצליח לגרור את מי לממשלה בראשותו. אבל עכשיו כשהתוצאה חזרה על עצמה עם שינויים קלים לטובת גוש השמאל, וההבנה הברורה היא שאף אחד מהצדדים לא יצליח להרכיב ממשלה מהנתונים הקיימים, המערכה הפכה לקרב מוחות בלבד. וקרב המוחות הזה מתגלה כמרתק ומותח מאוד.

כללי המשחק משתנים

כל תרחיש שיכול לבוא בחשבון להקמת ממשלה, חייב לכלול בתוכו כמה אלמנטים בסיסיים כדי להתקיים: בגידה ופירוק הסכמים קיימים, בריתות חדשות, לחץ פסיכולוגי ומלחמה על התדמית. כלומר: במצב שנוצר במוצאי הבחירות מבחינת חלוקת המנדטים ומצב הגושים, לא ניתן להקים ממשלה באופן הפשוט של הסכמים פוליטיים רגילים ונדרשת חשיבה יותר יצירתית. אף אחד מהמנהיגים לא רוצה להיות חצי ראש ממשלה ואף אחת מהמפלגות לא מעוניינת לוותר על קמפיין הבחירות שלה.

לאורך כל תקופת הבחירות שמענו שלל הצהרות: ליברמן לא יישב עם המפלגות החרדיות וגם לא יישב בממשלה הנתמכת ע"י המפלגות הערביות. הרשימה הערבית המשותפת לא תתמוך בליברמן, כחול לבן לא יישבו בממשל אחדות עם נתניהו עצמו אלא רק עם הליכוד, וכמובן שהמפלגות החרדיות לא יישבו עם לפיד.

כרגע, כל אחד מהמועמדים וכל אחת מהמפלגות לא תמהר לוותר על הכיוון בו נקטה והיא תחפש דרך מקורית ומכובדת לרדת מהעץ אם יהיה לה צורך לעשות זאת. המשחק אם כן עבר לכללים אחרים: כל אחד מחפש דרך יצירתית לפרוץ את המעגל ולעשות זאת באופן הכי קרוב למצע שלו, תוך דאגה להסבר מניח דעת שיוכל להסביר לבוחריו מדוע הוא חרג מהבטחתו או מדרכו ופנה לדרך אחרת.

השלב הבא הוא שכל אחד מהמועמדים וכל אחת מהמפלגות עושים מאמץ לא להיות מהצד שגורם לבחירות חוזרות. כל אחד מנסה כעת לצייר מצב שהוא זה שמוכן לוויתורים, הוא זה שמציע מתווה לממשלה יציבה ורק הצד השני הוא זה שמסכל את הרעיון וגורר את העם לבחירות בפעם השלישית. לכן המשחק הפך להיות פסיכולוגי ותדמיתי, א'ב' של תורת המשחקים.

מי שמשחק את המשחק הזה טוב מכולם הוא נתניהו. מבין כל השחקנים הנמצאים כעת על לוח השחמט הפוליטי, הוא נחשב לשועל הקרב הטוב והערמומי מכולם. ולכן הוא גם היה הראשון שהתעשת והתחיל לפעול מאז שנסגרו הקלפיות.

ההתנהלות של נתניהו מוכיחה שהוא לא מתייחס כלל לעובדה שהוא כבר לא עומד בראש המפלגה הגדולה, ההתנהלות שלו היא כשל ראש ממשלה מכהן שזכה בבחירות ברוב גדול. הוא זה שהיה הראשון שהוציא דיווחים על פגישות ועל מהלכים שהוא מקדם והוא זה שהיה הראשון שפנה לבני גנץ והציע לו להצטרף אליו לממשלת אחדות.

משחק את המשחק הזה טוב מכולם. צילום: יוסי זמיר, פלאש 90

אם לגנץ היה חצי מהחושים הפוליטיים של נתניהו, הוא היה זה שממהר לפנות ראשון ולהציב את נתניהו במקום האמיתי שלו: זה שעומד בראש המפלגה השניה בגודלה וזה שאמור להיות שני ברוטציה עתידית. אבל נתניהו הקדים אותו ויצר משוואה תודעתית שהממשלה הבאה תהיה בראשותו, אם גנץ רק ירצה להצטרף…

התרחיש המרכזי עליו כולם מדברים, הוא ממשלת אחדות. אבל צמד המילים הללו כולל בתוכו משמעות מאוד בעייתית עבור נתניהו. ממשלת אחדות פירושה רוטציה, ונתניהו לא יכול להרשות לעצמו להגיע למצב כזה.

בעוד כשבועיים אמור נתניהו להתייצב לשימוע ראשון אחרי המלצת היועץ המשפטי להעמידו לדין. התהליך יכול להתגלגל לכך שבהמשך הקדנציה עשוי לבוא לפחות כתב אישום אחד באחד מהתיקים. על פי החוק, אם נתניהו מכהן אז כראש ממשלה הוא יוכל להמשיך כל עוד אין הרשעה או פסק דין חלוט. אבל אם הוא מכהן בתפקיד שר, יהיה עליו להתפטר מידית, כפי שקרה לאחרונה עם השר חיים כץ.

משום כך, ברגע שנתניהו מסכים לממשלת אחדות שתחייב אותו לפנות את כסאו בעוד שנתיים, הוא בעצם הופך את שעון החול שיתחיל לטפטף לסוף הקריירה הפוליטית שלו. נתניהו חייב את כיסא ראש הממשלה באופן מלא למשך ארבע שנים, כדי להבטיח לעצמו עמדה יותר טובה מול התהליך המשפטי.

מצד שני, כרגע אין לו אפשרות פשוטה לעשות את זה והוא יהיה חייב שיתוף פעולה כלשהו עם מפלגות השמאל מרכז. וכאן הוא החל לבנות את תכניתו אותה הוא כבר מתחיל ליישם.

קודם כל, בנה נתניהו בלוק חזק, גוש אחד שיבטיח לו תמיכה מלאה לממשלה הבאה. הוא כינס את ראשי מפלגות הימין והחתים אותם על מסמך בו כולם יחד מתחייבים שלא להיכנס לממשלה אחד בלי השני ושכולם תומכים בו לראשות הממשלה. הסכם כזה הוא טוב לכולם משום שהוא מעניק ביטחון מסוים לכל המפלגות המוגדרות כשותפות טבעיות שהן תהיינה חלק מהממשלה הבאה.

מי יבלום לפני התהום

עם ההסכם הזה, בעוד שראשי הסיעות חותמים עליו והדיו על הנייר טרם יבשה, פונה נתניהו לגנץ ופתאום משמיע זמירות חדשות: בא נלך לממשלת אחדות רחבה, בא ניקח אחריות כדי שהמדינה לא תלך לבחירות בפעם השלישית.

וברגע זה, הופרח לאוויר בלון הניסוי מידיו של נתניהו. כרגע הוא עובר לידיו של גנץ שיצטרך להגיב. ושוב: מעמדה נחותה יותר כי ביבי הקדים אותו. גנץ מיהר להשיב שאם הולכים לממשלת אחדות, הוא דורש להיות הראשון שיכהן בתפקיד ראש הממשלה משום שהוא עומד בראש המפלגה הגדולה יותר. וכאן יתחילו משחקי כיפופי הידיים.

נזכור רק את הכלל הבסיסי שנתניהו לא יכול להרשות לעצמו רוטציה. הוא עושה זאת רק כבלון ניסוי כדי לגרום לכחול לבן להיות המפלגה הסרבנית שתגרור את העם לבחירות. נתניהו גם יודע שגנץ יסרב לרוטציה בה תקבל כחול לבן את ראשות הממשלה רק בעוד שנתיים. הרי גם גנץ מבין שנתניהו לא באמת מעוניין לפנות את כסאו מרצונו הטוב, לא היום ולא בעתיד. הוא חושש שנתניהו ייזום איזשהו מהלך פוליטי, ביטחוני או כל מהלך אחר שיגרום לפיצוץ בקואליציה עוד לפני שיגיע תורו של גנץ ובגללו ישראל תלך שוב לבחירות והכל יתחיל מהתחלה. לכן גנץ מצדו צפוי לסרב לרוטציה שמתחילה בנתניהו.

מבין שנתניהו לא באמת מעוניין לפנות את כסאו. צילום: אבשלום שושני, פלאש 90

זו אם כן מלחמת המוחות המתנהלת כעת, שני הצדדים מדברים על אחדות ששניהם לא רוצים בה ושניהם לא יסכימו לה. אבל המשחק הוא מי ימצמץ ראשון ומי יהיה הראשון שיסרב ויצטייר כאויב היציבות השלטונית.

נתון נוסף המשפיע על לוח המשחקים הזה הוא העובדה שלנתניהו יש יותר סיכוי להקים ממשלה לבד, אם רק יצליח להעביר אליו כמה מורדים מאחת ממפלגות השמאל. לעומת זאת, לגנץ יש פחות סיכוי משום שהמפלגות הערביות לא ימהרו לתמוך בו וגם ליברמן לא יצטרף לממשלה כזאת. כך שלגנץ יש לכל היותר 47-48 מנדטים אם יחליט ללכת עם הערבים ללא ליברמן או 41-43 אם יחליט ללכת עם ליברמן ללא הערבים. ואת הנתון הזה מתכוון נתניהו לנצל עד תום.

לרשות המועמדים עומד לוח זמנים קצר מאוד. מרגע שיחליט הנשיא להטיל את תפקיד הרכבת הממשלה על אחד המועמדים, יש לרשותו 28 יום לעשות זאת עם אפשרות להארכה של 14 יום נוספים. בתוך הזמן הזה, מושבעת גם הכנסת החדשה ומוקמות הוועדות הזמניות. לאחר הימים הללו עובר המנדט למועמד הבא שמקבל גם הוא 28 יום ואם גם הוא נכשל יכולים חברי הכנסת להמליץ על מועמד שלישי שיקבל גם הוא 28 יום. אם גם המהלך הזה נכשל, מתפזרת הכנסת הזמנית ללא צורך בהעברת חוק פיזור, וישראל הולכת לבחירות בתוך 90 יום.

מול שעון החול הזה פועל הלחץ הפסיכולוגי של המועמדים זה על זה. גם נתניהו וגם גנץ לא רוצים להיות הראשונים שיקבלו את המנדט מהנשיא כדי לא להיות הראשונים שנכשלים. כאמור, ממשלת אחדות היא אופציה פחות מועדפת, ונתניהו ינסה לנצל את היתרון שהשיג אחרי שגיבש לעצמו גוש יציב ובלוק טכני חזק של 55.

להכות ביריב ולכבוש אותו

כפי שהיה צפוי מראש, נתניהו עדיין לא סתם את הגולל על החלום לפצל את כחול לבן ולספח אליו חלק מחברי הכנסת שלה. בשלב זה, כחול לבן לא תמהר להתפרק והברזל עדיין חם, טרם נגוזה התקווה שם להשיג לפחות ממשלת אחדות בראשותם ולכן נתניהו עדיין ממתין, עדיין משחק את המשחק של האחדות והפיוס ויוצר תדמית שהוא זה שמוכן לעשות הכל למען הקמת ממשלה יציבה.

בפועל, נתניהו מחכה לרגע האחרון, לימים בהם יבינו גם גנץ ויועציו שיש להם רק שתי ברירות: או ללכת לבחירות, או להיכנע למשחק של נתניהו. האופציה של הליכה לבחירות יכולה לגבות מהם מחיר כבד מאוד. הרי ברגע שיש בחירות אז קודם כל כחול לבן כולה יכולה להצטייר כאשמה בכך לא פחות מנתניהו ואולי אף יותר, תלוי בכיוון אליו תתפתח הלוחמה הפסיכולוגית.

יתרה מכך. במקרה של הליכה לבחירות עלול לפיד לבוא ולדרוש מגנץ לוותר על הנהגת כחול לבן אחרי שכבר נכשל פעמיים ולא הצליח לכבוש את השלטון. וגם אם זה לא יקרה, הרי שמערכת בחירות נוספת תשחק לטובתו של נתניהו. לגנץ יש הרבה יותר מה להפסיד אם זה יקרה.
מצביעי הליכוד שהיו מנומנמים יחסית בבחירות הללו, יבינו שקמפיין הגוועלד של נתניהו לא היה ספין אלא חשש אמיתי והפעם הם כבר ייצאו להצביע באחוזים גבוהים יותר. לעומת זאת. גנץ יכול להצטייר כטירון פוליטי שכבר פעם שלישית מתמודד בבחירות ובקושי מצליח להיכנס לכנסת.

השיחה ביניהם תישמע בערך כך: "תשמע בני יקירי, הקריירה שלך עומדת על כרעי תרנגולת". צילומים: פלאש 90

לאור זאת, אפשר לתאר לעצמנו שככל שיתקרב המועד האחרון להקמת ממשלה, הלחץ בכחול לבן יתגבר והאסימון יתחיל ליפול, יסתגר נתניהו בחדרו, ירים טלפון לגנץ וידבר ישירות לאגו שלו. ניתן לדמיין שהשיחה ביניהם תישמע בערך כך: "תשמע בני יקירי, הקריירה שלך עומדת על כרעי תרנגולת. לי אין מה לפחד מבחירות, אבל לך יש. לכן בא תשמע הצעה מבעל ניסיון. אני מציע לך בנדיבות להציל את עצמך. בא תיפרד מלפיד, קח איתך את המנדטים של חוסן לישראל ובוא לממשלה בראשותי. זאת הדרך היחידה שלך להישאר רלוונטי".

אחרי ההלם הראשוני נתניהו ימשיך ויכה בדיוק בנקודות הרגישות: "תקשיב בני, קח דף, אני אחתום למטה ואתה תמלא בו מה שתרצה. שר ביטחון? תקבל. שר חוץ? תקבל. מה עוד? עד חצי המלכות. הנה קיבלת על מגש של כסף את כלוב הזהב של מנעמי השלטון. זאת האופציה היחידה שלך להישאר על הגלגל, להישאר בזירה ולא להימחק ממנה. ומה תסביר לבוחרים שלך? זה מאוד פשוט. דאגתי לך מראש והצפתי לסדר היום את עסקת המאה. ג'ייסון גרינבלט כבר הגיע ארצה, גם אתה נפגשת איתו, אתה מבין שאם לא תהיה ממשלה לא נוכל לקדם את עסקת המאה. אתה בטוח שאתה לא רוצה להיות חלק ממשק כנפי היסטוריה? בטוח שאתה רוצה להיות זה שיואשם ציבורית בסיכול תכנית השלום? לך על זה. לך תספר לעם שבחרת באחריות לאומית והצלת אותם מבחירות, קדימה, אני מחכה".

בגו'נגל אין כללים

התרחיש הזה אינו מנותק מהמציאות והוא ימשיך להיות ריאלי כל עוד גנץ לא מצליח לתפוס פיקוד ולמצוא רעיון חלופי. בנוסף, תרחיש כזה טוב לכל הצדדים משום שהוא משאיר את ליברמן מחוץ למשוואה. אם ליברמן הולך לאופוזיציה, כוחו הפוליטי יצנח פלאים והוא יכול גם להיעלם עד הבחירות הבאות.

לרשות גנץ עומדות אי אלו אפשרויות אבל גם הן כרוכות כמובן בצורך לפרק בריתות קיימות ולרכב על בגידות פוליטיות של יריביו. התרחיש הוורוד ביותר מבחינתו זה מרד בליכוד שיביא להדחת נתניהו ולשילוב כוחות עם כחול לבן. אבל תרחיש כזה נחשב הכי פחות ריאלי משום שהוא נוגד את הד.נ.א. הבסיסי של הליכוד.

כל חברי המפלגה הצהירו שוב ושוב מאז סגירת הקלפיות, שנתניהו הוא מועמד המפלגה ואף אחד לא חותר תחתיו, אף אחד לא עוזב אותו ואף אחד לא מעלה על דעתו לחבור למפלגה אחרת. לגנץ באמת אין מה לבנות על פוטש בליכוד והתרחיש הכי ריאלי מבחינתו זה שיתוף פעולה כלשהו עם נתניהו עצמו.

גנץ מוצא את עצמו היום באותו מצב של ציפי לבני בבחירות 2009. מפלגת קדימה בראשותה היתה המפלגה הגדולה אבל היא לא הצליחה להרכיב ממשלה וכך עבר הכיסא ליו"ר הליכוד, אותו בנימין נתניהו שניצב היום מול גנץ ומנסה לכבוש גם ממנו את ההנהגה ממקומו בראשות המפלגה השניה בגודלה. גנץ מסוגל להבין שנתניהו מתכוון להכניע אותו בדיוק כפי שהכניע אז את לבני.

אבל, וכאן מגיע האבל הגדול, הכלל המרכזי בפוליטיקה הוא שבפוליטיקה אין כללים. כל התאוריות שהוזכרו לעיל נכונות בהתאם לחישובים ריאליים הנראים לפי הנתונים כרגע. אבל בזירה כמו הזירה הפוליטית העכשווית הכל יכול להתהפך והכל יכול לקרות.

יש סיכוי לא קטן שעוד נכונו לנו הפתעות בימים הבאים, יתכן שליברמן והערבים יעשו את הבלתי אפשרי ויקימו ממשלה אחת עם גנץ העיקר להפיל את נתניהו, גם הם יכולים למצוא תירוצים לזיגזג שלהם בדיוק כמו שגנץ יכול לעשות שימוש בעסקת המאה.

לא מן הנמנע שגם מפלגות מהימין החתומות על המסמך הטרי עם נתניהו, יראו לנכון להפר את חתימתן ולהצטרף לאיזושהי ממשלה עם גנץ וליברמן, כבר ראינו בעבר אנשי ימין מובהקים שנכנסו לברית אחים עם לפיד. גם נתניהו עצמו שחישק את השורות בימין עד כמה שהיה יכול, לא יכול להיות בטוח במאת האחוזים שהתרגיל אכן יעבוד לו.

כל התרחישים עליהם נהיה מסוגלים לחשוב ואלו שאותם לא נוכל אפילו לשער, עדיין יכולים לקרום עור וגידים ולצאת לפועל. כך עובד המשחק הפוליטי שהפעם יותר מתמיד הוא בנוי על תורת המשחקים, על כיפופי ידיים ובעיקר בעיקר על לוחמה פסיכולוגית מול שעון החול ההולך ואוזל.

כשהליכוד יפגוש את כישלונו

המבחן הראשון לתדמית הימין ותדמיתו של נתניהו, יהיה בד' תשרי אז על פי החוק צריכה הכנסת להתכנס לישיבה חגיגית ראשונה בה יושבעו הח"כים החדשים. בישיבה זו צריכים חברי הכנסת גם להצביע על מינויו של יו"ר הכנסת, על מינוי חברי הוועדה המסדרת הזמנית ועל הקמת הוועדות החיוניות שיתחילו לפעול כמו ועדת הכספים ועדת חוץ וביטחון.

ישלם את המחיר? צילום: שרה דיאנט, פלאש 90

את הישיבה החגיגית עצמה מנהל היו"ר שכיהן עד היום, יולי אדלשטיין. לפני ארבעה חודשים כשהושבעה הכנסת ה-21, היה ברור שאדלשטיין ייבחר לתפקידו פעם נוספת בתמיכת כל מפלגות הימין כולל ישראל ביתנו, שתמכו בו למרות הסכסוך שכבר התחיל עם הליכוד. אלדשטיין שידר ממלכתיות והגיע להבנות עם ישראל ביתנו ומפלגות נוספות באופוזיציה לפיהן עד שתוקם ממשלה, תתנהל הכנסת באופן הוגן ולא יועלו חוקים שנויים במחלוקת.

אולם ההסכם הופר כשהליכוד העלו את חוק המצלמות וכינסו דיון פגרה סוער כדי לנסות ולהעביר אותו. עצם העלאת החוק לא עלתה בקנה אחד עם האינטרס של ליברמן שמצא את עצמו במילכוד: או שהוא יצטרך לתמוך בחוק של נתניהו או שהוא יוצג כשותף של האינטרס הערבי. ליברמן החרים את הדיון ולא הגיע להצבעה ובכך סיכל את החוק עצמו. כעת לא יכולה מפלגת הליכוד אפילו לנסות להידבר עם ישראל ביתנו על תמיכה באדלשטיין. ברור שאין לכך סיכוי.

גם מפלגת כחול לבן צפויה לדרוש ובצדק מינוי יו"ר כנסת מטעמה משום שכעת היא המפלגה הגדולה והמנצחת. במצב כזה, אין לאף צד רוב שיתמוך במועמד שיציג ולפי שעה לא ברור כיצד יתפתחו הדברים ומה ייעשה בפועל. אולם מבחינה תדמיתית, נתניהו יכול לספוג מכה קשה. הוא יכול להמשיך עד אז לנסות לשלוט בסדר היום ולצייר את עצמו כמועמד המרכזי לראשות הממשלה, אבל יש מצב שבפעם הראשונה יהיה ביטוי מעשי לכך שהוא הפסיד את הבחירות והוא כבר לא שולט בסדר היום.

הטור פורסם הבוקר ב'יתד נאמן'

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

נתקלתם בחדשה מרעישה? ידיעה מעניינת מוזמנים לספר לנו

דילוג לתוכן