הימין בררן. בררנותם של אנשי הימין מתעלה על עצמה ככל שנהפכים דפים נוספים בספר דברי ימי מדינת ישראל. השמאל, וצריך הרבה לחשוב למה, לא בודק בציציות, ולא רק משום שהוא חילוני. הוא יודע לצאת בהמוניו ולהצביע ליצירות כלאיים מגושמות ובלתי ברורות, כמו כחול-לבן, או קדימה מנוחתה בזיון. אולי זה בגלל שהשמאל רוצה רק לתפוס את השלטון סוף סוף, והימין כבר חולם על שלבים יותר מתקדמים.
פעם אחר פעם יודע הימין לפצל עצמו לתתי קבוצות והתאגדויות שנלחמות זו בזו באופן שמזכיר סכסוכים במזכירות הקיבוץ. חשבנו שזה בגלל גודלו של הימין, שרחב לכן מספיק כדי להכיל גם יחד את יחד, נעם, הרב אמנון יצחק, פייגלין, בן גביר, בנט, כחלון, ליברמן, ליכוד, חרדים, תקומה, מפד"ל, לרבות כל הכינויים והגלגולים שאלה עברו ויעברו עם הזמן. אבל כנראה שזה לא. בוחרי הימין דורשים הצבעה מדוייקת.
כאשר הם יוצאים מהבית לשופינג בחירות, ומתכננים לחזור ממנו עם ימין ליברלי חצי מסורתי עם נגיעות קפיטליסטיות ביד, הם לא יתפשרו על ימין ליברלי חברתי מסורתי שלם או על ימין חצי מסורתי ורבע ליברלי. אם הם רק דתיים חזק, הם לעולם לא יצביעו עבור דתי חזק חזק. ככה זה.
"אנחנו עוברים"
הבאג הזה, האנרגיה שמייצר האטום הימני המתבקע וחוזר ומתבקע, מכה בנו פעם אחרי פעם. לרוב, ספגנו את הפגיעה בזירת אחוז החסימה. אחוז החסימה תמיד משאיר את הימין להתאסף לאמירת תהילים וחשבון נפש על חרבות הגוש והמחנה. חשבון נפש שמעולם אגב לא הותיר אותות מיוחדים לקרב הבא. כל פעם מחדש חושב הקיקיון התורן שהוא הוא מושיעם של ישראל שיחצה בבטחה את גשרון החסימה המתנדנד.
לפעמים זה אפילו אותו קיקיון שבטוח כל מערכת מחדש כי הפעם יפצח את השיטה וישיג את המפתח לליבות ההמונים. על המגלומניה הזו הקריב הימין לאורך השנים – לרוב דווקא האגפים היותר אידיאולוגיים ודווקניים שלו – קרבנות אין ספור, פוליטיים ומהותיים.
הנס בכל זאת, שחרף אותה ילדותיות וקטנוניות שאוחזת בקביעות במחנה הימין שבוע לפני סגירת הרשימות, בסוף מצליחים חלק מהמפלגות כן לייצר ריצה משותפת לכמה מהן. כך קם איחוד מפלגות הימין, ומוקדם יותר הבית היהודי-האיחוד הלאומי. כך קמה "יחד", המשותפת לאלי ישי ולעוצמה יהודית.
אבל אין בעל הנס מכיר בחשיבות ניסו, ולכן, שעה שבשמאל כל קול הוא יהלום יקר שנשמר בפלומת צמר גפן, ומשונע באדיבות עמותות צדקניות, אצל הימין מתגוללים הקולות ברחובה של עיר ובאשפתות אחוז החסימה. אין מי שיאסוף אותם, אין מי שיקח אחריות וילקט שבר-מפלגה לרסיס-תנועה בניסיון לייצר משהו ריאלי ויציב יותר.
כל זה היה פעם. בבחירות הקודמות למשל, ולא נחזור על הידוע ושחוק, שרפו פייגלין ובנט כמעט שלוש מאות אלף קולות למחנה, ולא נודע כי באו אל קרבי הקלפי.
מדפים ריקים
הפעם, אותה בררנות גרמה למשהו חמור יותר. המצביע הימני יצא אל הקלפי, ובבואו מאחורי הפרגוד לא מצא בגוש הימין את מה שחיפש. ביקש לאתר פתק שחושב על הזוגות הצעירים והשכבות המתחלשות, וגילה שכ"ף הפעם זו האות של מפלגת חרדלי"ם שהסירה מועמדות, ובכלל לא של משה המנומס והחייכן מגבעת אולגה ורפורמת הסלולר.
רצה ימין מאוורר היטב, מלא ערכים פלורליסטיים ומסורת ישראל מחד ומאידך, ומצא את בנט ושקד מצטופפים על ספסל אחד עם סמוטריץ' הצעקן והמזוקן. ניסה לשמור על קדשי ישראל, ועל ארץ ישראל השלימה, והתברר לו שבראש הרשימה המתאימה – הוצבה אשה חילוניה. בצר לו, עזב המצביע את הקלפי בכעס, לא לפני שהטיל לקלפי את מעטפת המחאה, שסימנה ל': לא לא לא.
פשוט וקל. ההיצע על המדף לא מצא חן בעיני הלקוחות, לא סיפק אותם ולא השביע את רצונם. חלקם עזב את החנות בלי לשלם, ואחרים פשוט נתנו את הקול לאיווט הכוכב שממציא את עצמו ואת דעותיו מחדש בכל ראש חודש, עם הירח.
אילו לא היה כחלון נבלע באוקינוס של הליכוד, אלא מתאחד עם מפלגה קטנה יותר, או מביא כוח מבחוץ, כך שעל פתק ההצבעה היה רשום "כחלון את שושקה לרווחת האזרחים", ודאי היה מחזיר בכך למשתכן את אלטרנטיבת ההצבעה המועדפת עליו. אילו היו בנט ושקד משלבים רשימה עם פייגלין המהפכן, היו המהפכנים נוהרים לקלפיות באוטובוסים בלתי מסובסדים. אילו היו בן גביר וסמוטריץ' מסוגלים לחשוב על עוד משהו חוץ מעל בן גביר וסמוטריץ', מן הסתם היתה קמה כאן היום ממשלה ימנית לאומית רחבה.
אילו.
להפסיד ולנצח
בפעם הקודמת, בבחירות אפריל, נתניהו ניצח, והפסיד. עכשיו נראה כי הוא הפסיד, וינצח.
אמרו עליו על נתניהו שהוא מלך הפוליטיקאים. אתמול מיהרו להספידו. לא חשוב שאת ההספדים שלפו ממגירת ההספדים עליו, השמורה בכל אולפן שמכבד את עצמו. צירי המגירה חלודים מרוב שימוש, קולם של הספדנים נצרד משנים ומזוקן, ולא באה ישועתם. מכל מקום, אלה מיהרו להספידו מבלי לקחת בחשבון כלל חשוב ונבון: לעשות מלימונדה לימונדה, זה כלום. מלך הפוליטיקאים בישראל נודע ביכולתו לעשות לימונדה דווקא מלימונים. לימון חמוץ כמו זה שבלע אתמול נתניהו, לא פגש כנראה הרבה זמן, ודווקא לכן הוא נראה נחוש מתמיד להפוך את הקערה על פיה, או ליתר דיוק, על ראשו של ליברמן השחצן.
טריק ה'56 מנדטים' עשוי להתברר כתעלול הפוליטי של העשור. בעוד גנץ מתייעץ עם יועציו המייעצים לו אלו יועצים מחוכמים כדאי לשלב בצוות המשא ומתן הקואליציוני. ובעוד האולפנים נתונים ראשם ורובם ופרשנויותיהם בחגיגות הנצחון, כינס נתניהו את ליצמן, גפני, סמוטריץ', פרץ, בנט ו ש ק ד. כאשר מטרת הכינוס להכריז על הקמת בלוק של 56 מנדטים, שיציב רק שתי דרישות לכניסה לקואליציה: א. בראשה צריך לעמוד נתניהו. ב. כל ה-56 בפנים.
כעת, עומדים בפני גנץ כמה ברירות, וליתר דיוק, לא עומדים בפני גנץ: א. ללכת לממשלה עם הערבים וליברמן יחד. לקיים מה שנאמר וגר זאב עם כלב ואיברהים צרצור עם חילי טרופר ועודד פורר. בדרך לפיצוץ מהיר, פירוק הממשלה והליכה לבחירות שיתנו להם מכת מחץ ציבורית בלתי נשכחת.
ב. ללכת לממשלה עם ליברמן, בתמיכת הערבים מבחוץ, ובהשתתפות בוגי יעלון, יועז הנדל, עומר ינקלביץ', תמר זנדברג, מירב מיכאלי, אביגדור ליברמן ואוסאמה סעדיה. רק להזכיר – הסיבה הרשמית בשלה פרש יעלון פעם, היתה מינויו ה"מופקר" של ליברמן לשר הבטחון. גם ימיה של ממשלה כזו קצרים, וגם תוחלתם הפוליטית של שותפיה לא משהו.
אז מי יציל את השמאל?
מי בכל זאת יכול להציל את השמאל? באיזה שוק שחור אפשר לפרוט למזומנים את הצ'ק המוגבל והלא חוקי שקיבל השמאל בקלפיות, ולהביא שלום עלינו ועל כל המזרח התיכון?
בליכוד.
אם הליכוד מספיק פראייר, יש לשמאל ממשלה. רק ליכוד גדול יציל ממשלת שמאל. הגוף היחיד בעולם שיכול כעת להציל את גנץ מטביעה בתהום הנשיה, הוא הליכוד, עם עוד קצת איוולת. זאת באחד משלושה תרחישים: 1. נתניהו. 2. החלפת נתניהו. 3. פיצול הליכוד.
החלפת נתניהו לא נראית מעשית. שנים אומרים על ביבי שהוא מקטין ומטאטא יורשים פוטנציאליים מסביבתו. לא יודע אם זה נכון, אבל אם כן, הרי שהגיע הרגע שבשבילו הוא עבד קשה. רגע האמת שבו הכל לכאורה מוכן להצרחה המיוחלת, ואין איש באופק, אף לא אחד בליכוד שיש לו סיכוי סביר לכיבוש הליכוד, בקרב ראש בראש מול נתניהו. אלו שישנם, פוחדים גם על נפשם ויראים להיחשב כמי שתהו אפילו אודות הרעיון בינם לבין עצמם.
פיצול הליכוד, הוא גם כן רעיון עוועים שיכול לעלות רק במוחות נואשים ועייפים. המדובר על תשעה חכי"ם שיוותרו על כל עתיד פוליטי אישי ויחברו לקואליציה צרה עם מרץ וליברמן. אולי. נתניהו, כמובן, יהיה כנראה האחרון שישמש מגש כסף להחלפתו על ידי גנץ אחרי 10 שנות שלטון רצופות. רק איוולת גדולה, עם פזיזותם והתנדבותם של אנשי ליכוד יכולה לסייע לגנץ לעשות את הבלתי אפשרי ולהקים ממשלת שמאל.
אמרו אתמול על החרדים שניצחו בקרב, והפסידו במלחמה, לא בטוח שבלגנץ לא עומדים להחליף אותם בסירה העלובה.
סופר-ליברמן
לליברמן יש כנראה תכנית סדורה וסגורה. לפיה הוא פועל כבר חצי שנה, ומי יודע, אולי כבר שנתיים. ועם כל תחכומו, ערמומיותו, גדלותו האידיאולוגית וכשרונו הפוליטי המזהיר, לא הכל נתון בשליטתו.
גם בהנחה שהוא ויאיר לפיד צועדים יד ביד צעד אחר צעד עד הגיעם הלום, כעת הגיעו השנים לצומת, בה נתונה התכנית לחסדי זרים. ליברמן חזר והצהיר, שאם נתניהו לא יביא 61, הליכוד ידיח אותו מיד. משהו בתוכניות של ליברמן כנראה הולך להשתבש.
גם עם שמונת המנדטים שלו, ואפילו אם היו לו עשרים, איווט ליברמן לא מסוגל להחליט עבור מתפקדי הליכוד מי יהיה היו"ר שלהם. וכאן התקר הגדול. ליברמן קבע עם אולם, הזמין צלמים ותזמורת, תלה בלונים עם כרזות גדולות "ממשלת אחדות חילונית". אבל שכח לסגור פינה אחת שולית, ולוודא שהצדדים, למשפחות נתניהו וגנץ, מעוניינים בשידוך. נתניהו לא מעוניין כנראה בעסקה שליברמן תפר עבורו. מתפקדי הליכוד מן הסתם לא ידיחו את ביבי, ורק על מצבתו של איווט ייכתב באותיות עופרת שקועות: 'פה נטמן לשון מאזניים'.
העם רוצה אחדות
אחרי הבחירות הקודמות, איכשהו, היה לשקר הזה אחיזה בשיח. לטענה שרוב העם מעדיף ממשלת אחדות לאומית ולא מעוניין בממשלת ימין צרה. היום העניין הוכח כבלון נפוח, ופלא לתמים כמותי שעדיין נעשה בו שימוש. הוכח כך:
470,611 איש, לא רוצים פה ממשלה או מדינה יהודית בכלל, והצביעו למשותפת.
2,053,662 איש, הצביעו בעד מפלגות שנשבעו וחזרו והבטיחו: רק ממשלת ימין צרה.
404,790 איש, המרוכזים בעיקר בתל אביב, בשרון ובקיבוצים, הצביעו לעבודה ולמרץ שתכליתן ממשלת שמאל צרה, עם הערבים.
רק 1,458,388 נתנו את קולם לאיווט וללפיד שהבטיחו להם ממשלת אחדות עם הליכוד. להוציא כמובן את המצביעים שהאמינו לגנץ שיישם את האג'נדה של מרץ במסגרת ממשלת שמאל, ועוד כמה מאות אלפים ששונאים את ביבי ויהי מה ומי וכמה ואיך.
אז מה רוצה העם?
2,929,063 נגד ממשלת אחדות. 1,458,388 כנראה בעד.
אבל את מי בעצם מעניין העם במפלגות דיקטטורה?! עוד משהו קטן, רק להבהרת הטרמינולוגיה שלא הובררה לי די הצורך: 'אחדות' זו ישיבה של חילונים עם דתיים וחרדים, או ישיבה של חילונים עם חילונים?
עתידות
רוב היהודים בישראל קמו היום בבוקר, והביטו בכותרות כדרך שמביטים ילדי ירושלים מהחלון אל האספלט השחור והמכוער, אל עצי השלכת (-השלהבת) ואל המכוניות הערומות שנשקפים אליהם בבוקר של סופת שלגים מובטחת, עם רוח פרצים צולפת שחודרת מבעד לחלון הרעוע. ההרגשה בפירוש לא היתה טובה.
אבל גם שלג שלא בא בכסלו, יכול לחזור בשבט. הימין צריך לחתור לבחירות חוזרות. השמאל פוחד מבחירות כאלה. הימין לא יכול להפסיד מהם, כי הוא כבר הפסיד. השמאל יכול להפסיד, כי הוא כביכול ניצח.
אסור לימין להוביל לבחירות האלו, או לבצע מהלכים אקטיביים בנידון. רק לא לפחד ולא לנוס מהאופציה הזו, להבין שזו אלטרנטיבה מועדפת, כאשר הלקח כנראה הופנם. אתם מילא דתיים/מסורתיים, אז נתקו את הטלפונים הסלולריים בתקופת הימים הנוראים, והדליקו אותם למחרת שמחת תורה, אחרי שאדון גנץ יסיים להרכיב את ממשלתו בעזרת הצוות המיוחד שכינס. כל השאר מסודר בשבילכם.
ואם מישהו יעז למחות: איך אתם מעזים לא להיכנס לממשלתו של גנץ, שעה שניצח בבחירות ברוב גדול? אף אתם השיבו לו כגמולו: אילו היית כאן לפני כמה חודשים, היית שם לב למפלגה שלא הרכיבה ממשלה עם 36 מושבים בכנסת, בגלל מפלגה אחרת, שהפסידה וסירבה להצטרף בהציבה דרישה הזויה ומופרכת – הדיחו את היו"ר שלכם.
אל תתנצלו, זה הם אשמים. לא רק לשמאל מותר להציג דרישות וקפריזות ולהתבצר בהם.
מאמר יפה וכתוב שנון וחד. פרשן חדש נולד.
הספקולציות עם חמישה פתחי מילוט הם לחם חוקם של כל הפרשנים שחייבם למלאות טור אבל כמבון מסרבים להיכבל בשום תחזית חלוטה. מובן. ימים יגידו איך סיפור המתח הזה נגמר.