היום הילולת כ"ק מרן גאב"ד ירושלים רבי משה אריה פריינד זצ"ל - כ' אלול תשנ"ו

רבי משה אריה נולד בהוניאד, שם שימש אביו כרב, למד בישיבות הונגריה, ונשא אשה, ונולדו לו בנים ובנות. כבר בצעירותו נתפרסם כמורה הוראה מובהק, ואף נתמנה על ידי אביו לעמוד בראשות הישיבה בקהילתו – הוניאד. בימי השואה האיומה, נהרגה אשתו ושמונת ילדיו, הי"ד.

אחרי המלחמה שימש לפרק זמן קצר כרב בעיר סטמר, ולאחר זמן קצר עלה לארץ ישראל, וקבע מושבו בירושלים. כאן שימש כראש ישיבת ייטב לב, דחסידי סאטמר. בשנת תשל"ט נתמנה כדיין וכראב"ד בבית הדין של העדה החרדית בירושלים, וכאשר נפטר הגאב"ד רבי יצחק יעקב ווייס בעל המנחת יצחק, נתמנה רבי משה אריה על מקומו כגאב"ד, והנהיג את העדה החרדית בעיר. שבע שנים מילא תפקיד זה, עד שהלך לעולמו כאמור, ביום כ' אלול תשנ"ו. לאחר המלחמה, נשא רבי משה אריה אשה, ולאחר מכן אשה נוספת, אך מהן לא נולדו לו צאצאים. מתורתו נדפסה סדרת ספרי עטרת יהושע, חידושים על הש"ס, ודרשות על חומש בראשית נדפסו עוד בחייו, והשאר לאחר פטירתו.

ואלו ילדיו שנהרגו בשואה: ברוך, חוה, זאב, אברהם יהושע, פראדל, מנשה, ישראל, מיכאל. נהרגו עם אימם בילא בת רבי ברוך, ביום ב' סיון תש"ד

דמותו המופלאה

יממה טרם יצא רבינו לעיר באסטאן יצ"ו, בקיץ שנת תשמ"ו לפ"ק, להנתח שם על ידי רופא מומחה, התדרדר מצב בריאותו, עד כי הוא הגיע לכלל סכנת נפשות ממש, והוא הובהל באמצע הלילה לבית החולים בירושלים. בהגיעו לבית החולים, הודיע הרופא שנמצא שם באותה שעה, כי לא יטפל ברבינו, עד כי רופאה (אחות – נוירס) תשמע מפיו דוקא את פרטיו המדוייקים ואת מצב בריאותו, תעלה את הדברים על הכתב, ותביאם אליו.

ויהי באותו הרגע שהרופאה נכנסה לחדר לחקור את רבינו, הסתובב רבינו אל עבר הקיר, וכשהיא שאלה אותו על פרטיו, לא ענה אותה דבר. הואיל וכך, הודיע הרופא, כי לא יבוא לטפל ברבינו.

הזמן חלף ועבר, והרופא עומד בעקשנותו, ובינתים מצב רבינו מתדרדר והולך. לבסוף אזר אחד המקורבים עוז, ניגש אל הרופאה, ודיבר אתה דברים כדרבונות. וכה אמר: "האם תרגישי בנוח כשתרבוץ עליך האחריות על פטירת הרב הלזה, אך ורק משום שהוא קדוש וטהור ואינו רוצה לדבר אתך?!". אמרה הלה: "אבל מה אוכל לעשות?". אמר לה המקורב: "אני אמסור לך את הפרטים המדוייקים, ואת תגידי לרופא, כי הרב הגידם לך". וכן אכן נעשה. הרופאה שמעה את הפרטים מפי המקורב, העלתה אותם על הכתב, והלכה והגידה לרופא כי שמעה אותם מפי רבינו, והלה הגיע לטפל ברבינו.

צורב אחד מבני ירושלים, שרגיל היה תדירות לקבל את פני רבינו, התפלא באחד הימים בהכנסו לבית רבינו, לראות תשעה נרות גדולים דולקים על השלחן, וענן של מרירות וצער שורה על פני רבינו. לשאלתו לפשר הדבר, השיבוהו בני הבית, כי היום הוא יום ב' סיון, בו עלו על מוקדה במחנה המות אושוויץ, זוגתו של רבינו בזיווג ראשון, הרבנית מרת בילא ע"ה, ושמונת צאצאיהם הי"ד, וביום זה רבינו שרוי בתענית, ומתאבל על אבדן היקרים לו מכל, ומדליק נר לכל אחת מהנשמות.

תוך כדי שהיית הצורב בבית רבינו, הופיעו לפתע שני מחותנים, אשר בקשו לחגוג את מסיבת קישור החיתון של צאצאיהם בבית רבינו. מיד נעלמה ארשת הצער שעל פני רבינו, ובמקומה התמלא בשמחה עילאה, וקיבל את פני הבאים כשפניו קורנות ומאירות בחדוה נפלאה.

לימים העיד הצורב ואמר:

השמחה ששמח רבינו באותו מעמד – בעצם תעניתו ואל מול תשעת הנרות – כה נפלאה היתה, עד כי נדמתה לשמחת אב המכניס את בנו יחידו לחופה!

ויהי הדבר לאות על רום מדרגת אהבת ישראל אשר תקועה היתה בלב רבינו, עד כי תוך כדי אבלו ויגונו על אבדן משפחתו הוא, יכל לפשוט צורה וללבוש צורה, להסיח דעת מכאבו וצערו הפרטי, ולהתמלא שמחה עמוקת לב ונפש נוכח שמחת הזולת.

מפליא הדבר במאד, איך מדת האמת שטבועה היתה בדמו של רבינו, הוּכרה גם לאלו שהיו רחוקים מקדושתו העילאה כרחוק מזרח ממערב. ברור ומובן שאין אנו צריכים לעדותם של אלו בכדי לעמוד על הפלגת צדקתו של רבינו, אך מחמת מוסר ההשכל הנובע מהעובדא דלהלן, מצאה היא מקומה בספר זה. וכך היה מעשה:

פעם, נתפס למאסר תושב ארץ הקודש, שומר תורה, על אשר עסק בפעולה כלשהי, שהיא עבירה חמורה לפי חוק המדינה, והיה צפוי לעונש כבד של שנות מאסר ארוכות. כיוון שהיה האיש בעל משפחה ברוכת ילדים, נכנסו רבנים ועסקנים לעובי הקורה, והשתדלו אצל אנשי השלטון להקל מעונשו, ולפחות לשחררו עד עת משפטו. גם רבינו השתדל הרבה באסיפת כספים במטרה לשחד את אנשי השלטון. אך כל ההשתדלויות לא נשאו פרי, והאיש נשאר במאסר זמן רב.

אז העלה אחד העסקנים רעיון, להפגיש את רבינו עם הקצין הראשי של המשטרה במחוז ירושלים, בתקוה כי פגישה פנים אל פנים תועיל למצוא מסילה אל לבו להקל מחומרת עונשו של האיש. כשהציעו הדבר לפני רבינו אמר, כי אף שמעולם לא ניסה בכאלה, בכל זאת מאחר שמדובר במצות פדיון שבויים, הוא מסכים לכך.

היה זה בליל חמשה עשר בשבט, כשהקצין הגיע בשעה מאוחרת בלילה לביתו נאוה קודש של רבינו ברחוב אבן האזל בירושלים. אחר דרישת שלום מנומסת, החל רבינו לבקש בדברים היוצאים מן הלב למען שחרור האיש, בתארו עד כמה הדבר פוגע קשות במשפחתו ברוכת הילדים כשראש המשפחה נעדר מביתו זמן רב כזה. הוא דיבר בשפת האידיש, כשהמשמש מתרגם את הדברים.

על זה ענה הקצין ושאל: "האם הרב יודע על איזו עבירה חמורה נאסר האיש?".

השיב לו רבינו בזה הלשון: "כשאנו מבקשים עתה ביום חמשה עשר בשבט שהוא ראש השנה לאילנות, שתהא השנה טובה ומוצלחת לפירות האילן, וכן כשאנו מתחננים ומבקשים בראש השנה שבתחילת השנה להתברך בשנה טובה, אין לנו במה להצטדק לפני הבורא על אשר חטאנו לפניו, ובכל זאת מחמת שאנו מבטיחים שלא נחזור לסורנו, הוא מוחל וסולח לנו, ומברך אותנו בשנה טובה". וסיים רבינו בלשון הקודש ובקול תחנונים: "אם ישתחרר האיש, אנכי אערבנו שלא ישוב עוד לכסלה".

לקול תחנוניו של רבינו נעתר הקצין, והבטיח להוציא את האיש לחפשי מיד למחרת בבוקר.

בצאת הקצין מבית רבינו, בקשו העסקנים לשמוע מפיו, מה השפיע עליו להענות לבקשת רבינו, לאחר שכל ההשתדלויות הקודמות לא נשאו פרי. והלה השיב ואמר: "כל שוטר העוסק בחקירת נאשמים, חייב ללמוד חכמה מיוחדת אשר על ידה אפשר להכיר ולהבחין בעיניו של אדם עד כמה הוא ערמומי וזייפן".

והוסיף הקצין ואמר: "ברוסיא היו אומרים בבדיחות: 'עבור העינים האלו לבדם, עליך לשאת עונש מאסר כך וכך שנים בסיביר'…".

"גם אני" – סיפר הקצין – "מומחה גדול בחכמה זו, וכבר ראיתי מאות ואלפי עינים. אבל עינים כאלו שיש לרב הזה לא ראיתי מימי. בלתי אפשרי שתהיינה עינים כאלו אלא לילד צעיר מאד אשר אין בו אף משהו של ערמימות וזייפנות כלל. ולכן לדעתי לא עשה הרב הזה בימי חייו אף דבר שקר אחד!"

עברו שנים, ורבינו חלה את חליו האחרון, ושהה בבית החולים, והנה לפתע הגיע הקצין הנזכר לבקרו. הוא שהה בחדר רבינו זמן מה, ובצאתו ביקש לאסוף את כל הרופאים העובדים במקום, וסיפר להם אודות התפעלותו בשעה שהתבונן בעיניו של רבינו בהיותו בביתו, וסיים: "לכן אל תתפלאו על הכבוד הרב שאני רוחש כלפיו".

לפנינו אות ופלא שאירע לאחד מיקירי קרתא דשופריא בשנת תשמ"ט לפ"ק, כשרבינו המשיך עבורו ישועה פלאית, חוץ מגדר הטבע ממש. וכך היה מעשה, כפי שנשמע מפיו.

יום אחד, כשחזר לביתו בשעה מאוחרת בלילה, הראה לו אחד מבני הבית, התנפחות מוזרה מאד במקום מסוים בגוף. ההתנפחות היתה כה משונה, עד כי הוא לא חשב פעמיים, והתקשר מיד לרופא, התנצל על השעה המאוחרת, סיפר במה מדובר, ושאל אם יוכל להגיע אליו עתה, והרופא ענה בחיוב.

אחר שהרופא בדק את החולה ביסודיות, הוא אמר בזה הלשון: "אני משמש כרופא שנים רבות מאד, ולא זכור לי אף מקרה אחד בו טעיתי, ולכן הסכת למה שאומר לך. ההתנפחות הזאת נראית רע מאד, וצריך להסירהּ לאלתר ולשלחהּ לבדיקה, ויפה שעה אחת קודם".

האיש נבהל כהוגן לשֵמע הדברים, ושאל מה יהיו צעדיו הבאים, והרופא השיב, כי בירושלים יש שני רופאים מומחים לניתוחים מהסוג הזה. האחד עובד בבית חולים פלוני, והשני בבית חולים פלוני, ואם כי הרופא השני מומחה יותר, הוא ממליץ לפנות אל הראשון, כי אצל השני לא בנקל ניתן להתקבל.

האיש חזר לביתו בשעה אחת וחצי, כל כולו מבוהל ונבעת, ובפחדו כי רב, החליט להתקשר לאלתר אל הרופא השני המומחה. הרופא הרים את הטלפון כולו סר וזעף, ונזף קשות באיש על העזתו להתקשר בשעה כזאת. אך הלה לא איבד את עשתונותיו, התנצל אלף פעמים, והסביר את המצב החמור אליו נקלע, ואז שככה במקצת חמת הרופא, והורה לו לבוא אליו בבית החולים בשעה שבע בבוקר.

בשעה המיועדת היו שניהם אצל הרופא, וכשראה במה מדובר, נענה ואמר: "עתה אני מבין איך העזת להתקשר באמצע הלילה". הוא הרדים מיד את המקום, הוריד את ההתנפחות, ושלחה ל'לאבורטוריא' (מעבדה) לבדיקה. לבסוף אמר: "הדבר נראה מאד לא טוב. בדרך כלל מגיעה תשובה אחר עשרה ימים, אך מחמת הדחיפות שבדבר, אשתדל שהיא תגיע הפעם אחר שלשה ימים בלבד".

החולה נשאר בבית החולים להשגחה, והאיש יצא משם ופנה אל בית רבינו, כשהתקוה מפעפעת בלבבו, שרבינו ימשיך עבורו ישועה משמי מרום, למרות הנבואות השחורות שהרופאים חוזים לו.

באותו יום לא חש רבינו בטוב, ולא הלך לישיבה כהרגלו, וכשהגיע האיש, מצא את רבינו יושב ואוכל פת שחרית. הוא כתב "פתקא" עם שם החולה, מסרה לרבינו, וסיפר במה מדובר, ומחמת הבעתה שהיה נתון בה, הרהיב לדבר נחרצות, וכה אמר: "יֵדַע נא רבינו, כי לא ארפה ממנו עד שיבטיח לי ברורות שאיוושע. באשר ילך רבינו, אלך אתו, ולא אזוז ממנו". השיב לו רבינו בנימא של תמהון: "מה אני להבטיח?!". ענה הלה ואמר: "יַרשה לי נא רבינו לספר עובדא אחת, וממנה יווכח כי צָדקתי בדברַי". אחר שרבינו נתן את הסכמתו, פתח הלה ואמר:

"פעם הפחידונו הרופאים על בננו, כי מחלה מקננת בקרבו. הלכתי לשאול בעצת מרן הגאב"ד הגאון האדיר רבי יצחק יעקב ווייס זצ"ל, והוא שלחני אל צדיק פלוני. אך גם הלה לא אבה להבטיחני דבר, ושלחני אל צדיק אחר. הגעתי לאותו צדיק, וביקשתיו להבטיחני ישועה, אך הוא אמר: 'וכי אני יכול להבטיח?!'. אמרתי: 'הלא צדיק גוזר והקב"ה מקיים!'. והוא השיב: 'וכי צדיק אני?!'. עניתי: 'אני מאמין שהרבי הוא צדיק, ולכן לגבי דידי שייך כאן הענין של צדיק גוזר והקב"ה מקיים'. ויהי מששמע את דברי, שאלני: 'האם אתה מאמין בלב שלם כי צדיק אנכי?'. והשבתי: 'כן'. ושוב חזר ושאלני אותה שאלה פעם נוספת, ועניתי בשנית: "כן". לאחר מכן שאלני כך פעם שלישית, ושוב עניתי: 'כן'. ואז פתח ואמר: 'אם אתה מאמין שאני צדיק, אז אני גוזר שתיוושע, והקב"ה בודאי יקיים'. ולבסוף אכן כך היה. מדברי הרופאים לא התקיים מאומה, והילד בריא ושלם עד עצם היום הזה".

בכלות האיש לספר, הוסיף ואמר: "רבינו אכן מחזיק עצמו למאומה, אך מאחר שלא רק אני, אלא העולם כולו, מחזיקים אותו לצדיק, ומאמינים שבכחו להבטיח, מדוע לא ישתמש רבינו בכחו בכדי לעזור לשבורי לב המצפים לישועה". כה המשיך האיש להפציר ברבינו זמן ממושך שיבטיח לו ישועה, כשהוא מעלה טעמים ונימוקים שונים מדוע על רבינו להיענות לבקשתו.

כל אותה עת ישב רבינו, והאזין לדברי האיש ברב קשב, ובכלותו לדבר, לקח רבינו את ה"פתקא", והחל להתבונן בה. זמן ממושך ישב כך רבינו, כשעיניו נעוצות ב"פתקא", והנה לפתע החלו פניו להחויר ולהלבין, והיה שינוי הצורה כה ניכר ובולט, עד כי האיש החל לחשוש לשלומו, ושאל: "האם רבינו אינו חש בטוב? האם אביא לו כוס מים לשתות?". אך רבינו לא ענה מאומה, כאילו לא שמע את דבריו, אלא המשיך להביט ב"פתקא".

ויהי כעבור מחצית השעה, פתח רבינו פה קדשו, וחזר ואמר כמה פעמים: "לא רק שאני מבטיח לך שהחולה יבריא, אלא הנני מודיעך שהוא כבר עכשיו בריא ושלם!". האיש התמלא גיל ושמחה, הוא נשק את ידי רבינו, נפרד ממנו לשלום, ומיהר אל בית החולים למסור לחולה את הבטחת רבינו.

בהכנסו לבית החולים, והנה הוא פוגש ברופא שטיפל בבן ביתו בבוקר. הוא פנה אליו, ואמר: "יודע אני כבר את תוצאות הבדיקה. הכל בסדר גמור!". תמה הרופא ואמר: "מה פתאום אתה מדבר ככה?". והוא השיב: "הייתי כעת אצל צדיק גדול, והוא הבטיח לי". הרופא משך בכתפיו בלגלוג, והלך לו.

ויהי כאשר הבטיח רבינו, כן היה. לאחר שלושה ימים, הגיעה התשובה, ובה נכתב, כי הכל בסדר, ואין חשש לשום מחלה… הרופא לא האמין למראה עיניו, ואמר לאיש: "דע לך, כי לא ערכתי את הבדיקה אלא ליתר שאת, כי אני הייתי בטוח במאת האחוזים שמקור ההתנפחות הוא מהגרוע מכל, ואני יש לי מומחיות רבת בשנים בנושא. אך עתה הנני מוכרח להודות כי יש בורא לעולם!".

נערך והוגש ע"י הרב יוסף חיים אוהב ציון.