ימי הדין של הפוליטיקה / יוסף טיקוצ'ינסקי מסכם את שנת תשע"ט

לא נדרשת התמצאות יוצאת דופן בפוליטיקה, כדי לסמן את שנת תשע"ט כשנה דרמטית במיוחד בזירה הפוליטית. מרגע שהחלה עד הרגע שהיא מסתיימת ועד בכלל, לא היה בה רגע דל, אפילו יום אחד של חסד, קשה היה למצוא יום אחד נטול דרמה או לכל הפחות תזוזה פוליטית כלשהי.

אבל מבט מהיר על הדרמות שהתחוללו כאן יכול ללמד אותנו לקח חשוב גם למצב הבלתי אפשרי בו אנו נמצאים כעת: שבפוליטיקה הכול הפיך והכל יכול להשתנות ברגע מקצה לקצה. בדיוק כפי שהמצב שנראה יציב בתחילת השנה התהפך והגיע למקומות שלא חלמנו עליהם, כך זה יכול לקרות גם ההיפך, ופתרונות מפתיעים יכולים לצוץ לפתע למצבים שנראים בלתי פתירים.

השנה התחילה עם הבחירות הסוערות לרשויות המקומיות, בחירות שחוללו מהפכים לטוב ולמוטב בכמה ערים מרכזיות בארץ, עם הניצחון ההיסטורי בירושלים, חיפה וערים נוספות, מהפכים שנטעו תקווה שגם במערכת הפוליטית יכולות להיות הפתעות לטובה.

ומיד לאחריהן החלו להישמע פעמי הסיום של קדנציה ארוכה ויציבה של הממשלה בראשות נתניהו. בשלהי חודש טבת כשהוחלט על פיזור הכנסת והליכה לבחירות כמה חודשים לפני המועד המקורי, היה ברור לכולם למעלה מכל ספק שהבחירות יהיו כדי להכריע מי יישב בממשלה עם נתניהו. כלומר: איך הימין יחלק את הקולות שלו בתוך גוש הימין שירכיב את הקואליציה בראשות הליכוד. אופציה אחרת כלל לא נראתה לעין.

אבל מאותו הרגע החלו הדרמות. כאילו ברגע אחד הכול התחיל להתפרק.

צריך לאמץ קצת את הזיכרון כדי לזכור שמול הליכוד עמדה אז מפלגה גדולה שנקראה המחנה הציוני. בראשותה עמד אבי גבאי שהחליף את הרצוג בראשות מפלגת העבודה ובשותפות עם ציפי לבני שייצגה בחבילה הזאת את מפלגתה 'התנועה' שהורכבה גם ממפלגת השמאל 'התנועה הירוקה'.

זה נראה היום כמו זיכרונות מהעבר הרחוק אבל זה היה המצב פה לפני פחות משנה בסך הכל. מפלגת העבודה ייצגה 18 מנדטים מתוך 24 המנדטים של המחנה הציוני, וכשכולם החלו לדבר על בחירות, המחנה הציוני הציג מגמה לנסות ולגדול ולכבוש את השלטון. היה ברור אמנם שהדבר לא יצלח אבל השאיפות והמושגים של המפלגה היו ברמה הזאת. איש לא חלם על ההתרסקות הבלתי צפויה.

שמאל חדש

פחות משבועיים אחרי ההחלטה על הליכה לבחירות, הוטלה הפצצה הראשונה כשיו"ר העבודה אבי גבאי כינס ישיבת סיעה שגרתית בה הכריז בפתאומיות על הדחתה של ציפי לבני מהמפלגה ופירוק השותפות ביניהם. לבני לא התאוששה מהמכה ולמרות שהודיעה כי תתמודד בראשות 'התנועה' בבחירות לכנסת ה-21, היא חזרה בה כעבור מספר שבועות ונוכח המצב בסקרים החליטה לפרוש מהפוליטיקה.

גבאי נקט בצעד הדרמטי מתוך התבססות על הערכה לפיה לבני היא זו שמונעת ממפלגת העבודה לחזור למחוזות השלטון. ולכן הוא החליט לנסות לצאת לדרך עצמאית ולהגדיל את כוחה של מפלגת העבודה. בדיעבד התברר כי השיקול היה מוטעה והמפלגה החלה לצנוח מ-18 מנדטים לעבר הרף הנמוך של המספרים החד ספרתיים בואכה אחוז החסימה.

גבאי ניסה להשתמש בגלגל ההצלה ששמו 'רק לא ביבי', ולאורך הקמפיין הוא הוביל את הקריאה לראשי שאר מפלגות השמאל להבטיח שלא יישבו עם נתניהו, אך לבסוף הוא עצמו היה הראשון שהגיע לפגישה לילית ארוכה בבלפור בניסיון לגבש מתווה שיכניס אותו לממשלה. היוזמה התפוצצה לבסוף וגבאי לא רק שלא מתבייש בזיגזוג שלו אלא אף מביע עד היום צער מכך שהמהלך לא יצא לפועל ובגלל זה ישראל נגררה לבחירות חוזרות. מאוחר יותר הודח גבאי בפריימריז והפך מהר מאוד לנחלת העבר בדברי ימי המפלגה.

גוש השמאל החל השנה לבנות את עצמו מחדש. בפעם הראשונה הובא שחקן חיזוק חדש מחוץ למערכת הפוליטית שהוצב ישירות בכס המועמד לראשות הממשלה. הרמטכ"ל לשעבר שסירב במשך שנים להיכנס לפוליטיקה יצא מהשתיקה שאפפה אותו בביתו ועבר לשתוק על הקווים בזירה הפוליטית. השמאל הישראלי ציפה כל כך למנהיג ראוי שיוצב מול נתניהו עד שגנץ זכה מיד עם היכנסו למשחק לסקרים שצפו לו 15 מנדטים, כל זאת מבלי שפצה את פיו אפילו פעם אחת כדי להסביר מה הן בכלל עמדותיו הפוליטיות ואם הן בכלל קיימות.

המוטציה החדשה ששמה חוסן לישראל התקדמה והשתלבה יחד עם עוד המצאה ששמה תלם של יעלון ובהמשך התאחדה למפלגה אחת עם יש עתיד. כך ניסה גוש השמאל להמציא את עצמו מחדש ולשנות את המאזן שהציב אותו באופן קבוע במקום נחות מול נתניהו משם הוא התקשה לקום. הפעם, מסתבר, המהלך לא היה מטופש כל כך. אבל לכו תספרו את זה לשמאלנים של תחילת השנה, שישבו אז שם בחדר הסיעה של מפלגת המחנה הציוני.

ימין תוהה ותועה

ובינתיים, גם הימין היה עסוק בלהמציא את עצמו מחדש. כמה ימים אחרי פיזור הכנסת ה-20 הטילו גם בנט ושקד פצצה כשהצהירו על פרישה מהבית היהודי והליכה למפלגה לא ברורה ששמה הימין החדש. המפלגה לא הציעה שום דבר חדש משום שהימין הדתי כבר מצביע למפלגה הדתית והימין החילוני מסורתי כבר נמצא בליכוד, אבל בנט ושקד החליטו לכוון ליום שאחרי נתניהו, כשהוא ייאלץ לפרוש מכל סיבה שהיא מה שיביא למלחמת הכול בכל בתוך הליכוד ואז הם יהיו אלה שייצגו את הימין המרכזי.

בפועל הסתבר שגם השיקול שלהם היה מוטעה, נתניהו לא הלך לשום מקום, הוא הפנה את החיצים שלו נגדם ובבחירות הם נמחקו. הדבר הטוב ביותר שקרה להם זה ההליכה לבחירות חוזרות מה שאיפשר להם לחזור לגלגל הפוליטי לפני שיפוג תאריך התוקף שלהם.

התהפוכות הבלתי צפויות המשיכו כשגם אחרי הבחירות בערב פסח, החליט ליברמן לבגוד בשותפיו ולצאת לדהירה חסרת שליטה לעבר שום מקום כשהוא הורס בדרכו כל חלקה טובה. בפעם הראשונה ישראל נאלצה ללכת לבחירות חוזרות כשאף אחד לא מאמין שגם הסיבוב הזה יסתיים בדהירה לסיבוב שלישי. עכשיו לכו תספרו את זה לימין של תחילת חורף תשע"ט, שרק הסתפק אז איך לסדר לעצמו ניצחון קצת יותר טוב מהניצחון הצפוי.

במבט לאחור, הבחירות שהיו אמורות להיות צילום מצב של הכנסת ה-20, טפחו על פרצופם של כל הפוליטיקאים שהיו מאוד בטוחים על מקומם ומעמדם. חוסר הוודאות הפוליטי שהתעצם והתחדד במיוחד בימים אלה של חשבון נפש, מדגיש יותר מכל את המסר לפיו הכלל היחיד בפוליטיקה הוא שבפוליטיקה אין כללים.

אם רק נביט לתקופה המקבילה אשתקד ניזכר שהשמאל הונהג אז ע"י גבאי ולבני, שהבית היהודי הייתה המפלגה הגדולה מימין לליכוד, שנתניהו כלל לא חשב שהוא צריך לחשוש על מקומו ואין אף אחד שיכול להתייצב מולו, שיונה יהב היה ראש העיר חיפה וניר ברקת ראש העיר ירושלים, שבהנהגת מפלגות הימין הייתה הבחירה רק בין הטוב לעוד יותר טוב, מי חלם בכלל שמשהו מזה יכול להיות אחרת.

המאמר הנודע 'לב מלכים ושרים ביד ה" הפך מוחשי מאוד גם לקטני אמונה. המציאות ההזויה מלמדת שהפוליטיקאים לא מאמינים לעצמם, לא מסוגלים לעמוד במילה של עצמם. דווקא עכשיו בערב יום הדין הם מוכיחים לנו בהתנהגותם שמישהו מלמעלה משחק בהם מבלי שתהיה להם יכולת שליטה על עצמם ועל אחת כמה וכמה שלא על הסיטואציה הפוליטית סביבם.

זה המסר שצריך לזכור גם כשעוסקים בספקולציות ומנסים לנחש לאן יוביל אותנו המצב הפוליטי הסבוך השורר כעת. גם עכשיו כשהמצב נראה כמו דרך ללא מוצא, כדאי לזכור שרק לפני זמן קצר אף אחד מאתנו לא ציפה שזה מה שיקרה. ואם כן, נהיה לפחות מספיק חכמים כדי להבין שאין לנו גם כלים לצפות מה שיהיה בהמשך. הכול עוד יכול לקרות, כולל הכול.

מתוך מגזין סיכום השנה של 'יתד נאמן'