הרב יצחק זאב הלוי סולביצ'יק זצ"ל הידוע בשם הגרי"ז והרב מבריסק זצ"ל: נולד בוולוז'ין
בשנת ה'תרמ"ו .כבר בגיל צעיר נודע כעילוי. בגיל 16כבר ידע בעל-פה ש"ס עם רש"י. גאון אדיר. בעל סברה ישרה. מונה לרבה של בריסק לאחר פטירת אביו בשנת ה'תרע"ח הצליח להימלט מאירופה ובשנת ה'תש"א עלה לירושלים וייסד בה את ישיבת בריסק החדשה. אשתו ושלושה מילדיו נרצחו בשואה, לאחר שלא הצליחו להימלט מגטו בריסק. מנהיג הציבור החרדי-ליטאי. החמיר בשמירת המצוות. בשנותיו האחרונות סבל ממחלת ריאות קשה ושהה לשם כך פעמים רבות בשווייץ, עקב האוויר הצח שיש שם. נפטר ב-ט' תשרי ה'תש"כ .חי כ-73 שנים. ציונו בירושלים.
אביו: ר' חיים ראש ישיבת וולוז'ין. מרבותיו: אביו, ר' חיים מבריסק.
מתלמידיו: ר' אלעזר מנחם מן שך, ר' משה שמואל שפירא ראש ישיבת באר יעקב, ר' משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית, ר' אברהם לנדא האדמו"ר מסטריקוב, ר' מרדכי אפל, ר' חיים יעקב גולדוויכט, ר' אליקים שלזינגר ראש ישיבה הרמה דלונדון, ר' שמואל רוזובסקי.
בניו: ר' יוסף דב, ר' רפאל, ר' דוד, ר' מאיר, ר' חיים, ר' יושע בער, ר' משולם דוד.
חתנו: ר' יחיאל מיכל פיינשטיין. מספריו: חידושי הגרי"ז- על הרמב"ם, על מסכתות שבסדר קודשים, על התורה, על יומא, סוכה וקידוש החודש.
סיפר הגה"צ רבי זאב איידלמן זצ"ל: בתקופת ההפגזות הקשות על היישוב היהודי בירושלים, בשנת ה'תש"ח, בעת שהושגה הפוגה בין הצדדים הלוחמים, יצא הגרי"ז מביתו לטייל מעט ולשאוף אויר צח. הא פגש באחיו של רבי זאב ושאל אותו על המצב. השיב הלה, כי יום האתמול היה יום קשה במיוחד שכן ההפגזות היו תכופות מתמיד. השיב לו הגרי"ז: "אכן, אתמול באמת היה מצב נורא, אבל בגלל זה ידעו והבינו כולם, שצריכים להעתיר בתפלה ובתחנונים להשי"ת. אבל היום, כאשר ישנה רגיעה בהפגזות, כבר מסיחים דעת ועוברים לסדר היום השגרתי. והאמת היא שעקב כך זקוקים דווקא היום לרחמים מרובים". הוסיף הרב להבהיר את דבריו: "אנשים רגילים שכאשר ישנה מעט הרווחה לאחר צרות קשות, ששים ושמחים. ואולם, אי אפשר לשמוח עד שהישועה שלמה. וראיה לכך ממרדכי היהודי, שאף שכבר ראה מעט הרווחה בכך שאסתר נלקחה להיות מלכה, והוא היה גם זה, שגילה על שומרי המלך שרצו לשלוח יד במלך אחשורוש, וכבר הרכיב המן בפקודת המלך את מרדכי על הסוס. עם כל זה לא היה שש ושמח ולא שקט על שמריו, אלא, כפי שכתוב במגילת אסתר: 'וישב מרדכי אל שער המלך' ופירש רש"י 'לשקו ולתעניתו'. 'זאת למרות שכבר התחילה להתנוצץ הישועה. משום שכל זמן שעדיין אין הישועה בשלימותה, צריכים לעורר רחמים מרובים כמו לפני כן. ואכן, ישב הגרי"ז כל זמן ההפוגה ואמר תהלים, ועורר את מקורביו שעתה הוא הזמן לומר תהלים ולעורר רחמי שמים. באומרו שלעתיד לבוא, כאשר יראו מה יכלו לפעול באמירת תהלים, ימרוט כל אחד את שערות ראשו: למה לא אמר יותר תהלים! (שאל אביך ויגדך)
סיפר הגאון רבי ישראל גרוסמן זצ"ל: "פעם ביקש ממני רבי הלל שלזינגר זצ"ל מראשי 'העדה החרדית' בירושלים שאגש להגרי"ז ואבקש ממנו סיוע כספי עבור תלמיד חכם בירושלים אשר מדוכא הוא בייסורים קשים ומרים, הוא אינו מבוטח בביטוח כל שהוא וממילא כל ההוצאות הגדולות של התרופות והרופאים מוטלים עליו. ומלבד כל זאת הריהו מטופל בביתו עם הרבה ילדים, בלע"ר. והמצב בבית קשה מנשוא. "השבתי לרבי הלל: 'הכיצד אפשר ללכת ולבקש כסף מהגרי"ז, והרי ידוע, שהוא עצמו מצבו דחוק מאוד בביתו, וא"כ איך אפשר לבקש ממנו כסף עבור אחרים?' ואולם רבי הלל לא הרפה ממני, והפציר בי מאד לגשת להגרי"ז בעניין זה, עד שלא יכולתי לעמוד בהפצרותיו והלכתי לביתו של הגרי"ז כבקשתו. תיניתי את צרתו של אותו תלמיד חכם בפני הגרי"ז ופרטתי בתיאור נרחב את מצבו הקשה, אך הגרי"ז אמר לי, כי אין באפשרותו להיות לעזר בעניין זה שכן מצבו הכספי קשה מאד וכו'. מובן, שהרגשתי הייתה מאוד לא נעימה, והתנצלתי בפני הגרי"ז, שגם אני ידעתי, שאין זה
נאה והוגן לבקשו עבור העניין, אך לא יכולתי לסרב להפצרותיו של רבי הלל שלזינגר". "והנה למחרת באשמורת הבוקר, הנני שומע דפיקות על דלת ביתי, ולתדהמתי עומד בפתח בנו של הגרי"ז ובידו מעטפה. וכך אמר לי: 'אבא לא היה יכול לישון כל הלילה בעקבות דבריכם אתמול על צרתו של תלמיד חכם. גם הזכרתם בתוך דבריכם, שמצבו של אותו תלמיד חכם הוא 'ספק פיקוח נפש'. ומרוב צער לא נח ולא שקט, ולפנות בוקר ביקש ממני, שאלך לנגיד רבי אברהם יצחק רוטשטיין ואבקש ממנו הלוואה, סכום הגון של כסף, ומיד אלך להביא לכם, הנה המעטפה עם הכסף…" (עובדות והנהגות לבית בריסק)
במלחמת השחרור שהה ר' יצחק זאב סולביצ'יק בירושלים שהיתה אז במצור ונתונה תחת הפגזות מרובות. למרות זאת המשיך הרב ללמוד בחדרו בקומה העליונה שבבניין ולא רצה לרדת למקלט. כשגברו ההפצצות, עלה בנו, כדי לשכנעו שירד למקלט. והרב אכן נענה לבקשת בנו.
כשחלה הפוגה בהפצצות, עלו בני הבית לביתם ומצאו שבקיר חדרו של הרב פגע פגז ונחת ממש סמוך למיטתו. אדם 'פשוט' בוודאי היה אומר: "ראו איזה נס! אלמלא היה הרב יורד למקלט בוודאי היה נפגע". אלא שהרב מבריסק שהיה בעל אמונה ובטחון חזקים בבוראו, פנה בגערה לבנו
ואמר: "אתה מזיק! אילו הייתי נשאר כאן לא היה הקיר מתקלקל!" ולמה? מכיוון שאם היה נגזר עליו להיפגע, בוודאי שהפגז היה "משיג" אותו גם במקלט ואם היה נותר בחדרו, הרי שהקיר לא היה מתקלקל….. (מפי ר' שלום שבדרון זצוק"ל)
בישיבת באר יעקב עבדה תקופה ארוכה מבשלת שהייתה אשה אלמנה, כאשר הזדקנה, עבודתה כבר לא הייתה משכבר הימים והדבר גרם צער לבני הישיבה עד אשר נאלצו לפטרה. ואולם ר"י הגאון רבי משה שמואל שפירא זצ"ל היה ירא לפטרה שהרי אלמנה היא וידוע ומפורסם עד כמה החמירה התורה על צער אלמנה. שאל ר' משה לדעתו של הגרי"ז כדת מה לעשות. והשיב לו הרב, שאומנם אם מוכרחים לפטרה, אין ברירה וצריכים לפטרה אלא שיחתמו על מכתב הפיטורין גם שאר חברי הנהלת הישיבה, כדי שכולם ישאו בשותפות הדין הקשה שעלול ליפול עליהם רח"ל, ולא שרק אחד ישא בכולו. עוד הוסיף ויעץ: "כדאי לתת לה כסף ככל שתדרוש, כי כסף הוא הדבר הכי זול שאפשר על ידו להיפטר מגרימת צער".
פעם בעת שהתכונן הגרי"ז לשמחת הברית לבנו, הכין לעצמו כלי עם מים חמים כדי לרחוץ את פניו וידיו, לפתע הגיע אביו רבי חיים ושאל אותו שאלה בדברי הרמב"ם, הגרי"ז יישב מה שעלה בדעתו, ובין האב והבן התפתח דיון מעמיק, זה אומר בכה וזה אומר בכה, כדרכה של סופת התורה.
בינתיים, החלו האורחים להגיע לשמחת הברית, וראו את הגרי"ז דן עם אביו בדברי תורה, כשספל המים בידו. כשהגיע חותנו של רבי חיים, הגאון רבי רפאל שפירא זצ"ל, שכובד לשמש כ'סנדק', מחה בחתנו ואמר לו: 'מה אתה רוצה ממנו…? תן לו להכין עצמו לברית!'. גם שאר הנוכחים הביעו תמיהתם: 'וכי זה הזמן המתאים לדון בדברי הרמב"ם?!'.
רבי חיים ניצל אף הזדמנות זו והסביר לבנו: 'אתה חייב להתרגל שאין טרדה בעולם שצריכה לבטל אותך מעיון בדברי תורה!, אף 'שעת הדחק' אינה באה על חשבון שעת עסק התורה!'.
שקיעותו של מרן הגרי"ז זצ"ל בלימוד התורה לא פסקה גם בערוב ימיו. הגאון רבי מנחם צבי ברלין שליט"א סיפר: שבת אחת החלו להתאסף בבית הרב מבריסק יהודים לתפילת ערבית של מוצאי השבת, בטרם התאספו מנין יהודים, ניגש אליו אחד האברכים והרצה בפניו קושיא על דברי אביו רבי חיים, מגמרא מפורשת במסכת 'מכות'. שמע הרב את הקושיא בקשב רב, ניגש אל החלון והרהר ביישוב דברי רבי חיים.
בעודו מהרהר בעיון מעמיק, התמלא החדר ביהודים נוספים שבאו להתפלל, וכולם התעניינו במה הרב כה שקוע. מששמעו את הקושיא, החלו אף הם לשאת ולתת בדברי הגמרא, והחדר הפך כמרקחה, בריתחא דאורייתא, כיאה לתלמידי חכמים העוסקים במשוש חייהם.
כל אותה העת לא זז הרב מן החלון, הוא היה שקוע ומהורהר בעומקה של סוגיא, ולא שת ליבו למתחולל בחדר. לאחר ארבעים דקות, ננער הרב מהרהוריו ואמר: 'וואס וועט דער טאטע טאהן מיט די גמרא, ווייס איך נישט!' [- מה יעשה אבא עם הגמרא, אינני יודע!] ותוך כדי כך הבחין בקהל הרועש בחדר, וקרא בבהלה: 'אוי וויי, וואס איז גישען דא?' [- אוי וויי, מה קרה כאן?].
כה היה הרב שקוע ביישוב דברי אביו ובהבנת הסוגיא, שכלל לא שם לב לכניסת האנשים ולדיונים הקולניים שנערכו סביבו, כי כך הוא חונך והורגל בבית אביו, שאין דבר בעולם שיפריע לו בלימוד התורה.
