סלח לי, פונה אליו ההלך כשהוא בדרכו אל העמוד. אני מכיר אותך, הייתי נער צעיר בן גילך, ואתה היית נשוי טרי אחרי החתונה. היית נראה הרבה יותר צעיר ממני, רק שאני הייתי רווק ועודני ואתה נשוי טרי. קינאתי במעמדך, במקום אליו הצלחת להגיע

יום כיפור 16:55 החמה כבר בראש האילנות, דקות ספורות לפני תחילת תפילת הנעילה. הוא נכנס לבית הכנסת, ראשו אבל מבטו כבוי, בגדיו לא נראים במיטבם. נראה שעשה כברת דרך ארוכה על מנת להגיע לבית כנסת נידח זה.

עומד בפתח בית הכנסת המאולתר, תר בעיניו אחרי אחד המתפללים, הוא היה נראה על סף ייאוש, עוד רגע ויפרוץ בבכי.

החזן ר' יענק'ל מפלס לעצמו דרך אל התיבה, לבוש בקיטל לבן, מעוטף בטלית ובידו מחזור אותו קיבל מסביו ר' אלתר החזן הידוע בגטו וורשא. האמת שסבו לא היה חזן, הוא היה בעל תפילה. קולו היה חורק, לרוב צרוד.

אך לבו נשבר, 'לב נשבר ונדכא אלוהי-ם לא תבזה' ידוע ידעו תושבי הגטו שתפילתו הגם שאינה נעימה היא לאוזן, נעימה היא ללב. הוא היה יודע להתרגש, אומן הרגש היו מי שקראו לו אז. הוא עצמו לא ראה שום אומנות בכך, הוא פשוט לא יכול היה שלא להתרגש. והמחזור, המחזור שלו היה מלא בכתמים חומים של דמעות שהתייבשו.

כל שנה נוספה עוד דמעה ועוד דמעה, כל שנה עוד קטע הפך למרטיט ועכשיו המחזור הזה, הוא המחזור של החזן של נעילה. אמנם שלא כמו סביו גם קולו ערב, אבל בחר הוא לא בית כנסת קטן ונידח, העדיף הוא לגשת ולהמשיך את המסורת דווקא במקום אינטימי ושקט זה.

אף אחד מלבד הגבאי הזקן לא ידע מהיכן מגיע החזן של נעילה, הוא היה מגיע קבוע כל שנה, בית הכנסת נהיה צפוף יותר ויותר לקראת התפילה, כשהכול ידעו שפלא מתרחש שם בבית הכנסת.

סלח לי, פונה אליו ההלך כשהוא בדרכו אל העמוד. יענק'ל חשב שהוא מפריע לו בדרכו וזז הצידה, אך לא, הוא שוב פנה אליו כמעט בתחינה, סלח לי הוא אומר. בבקשה תסלח לי.

אינני מכיר אותך, אמר ר' יענק'ל לצעיר. הציבור מחכה לי לתפילת הנעילה, אז לא אוכל להתעכב, אבל שמא דעתך להשתתף עמנו בתפילה ואחר כך לצעוד עמי לביתי לשבור את הצום?!

איני צם, הגיב האיש, אני לא שומר. אבל זהו יום של חשבון נפש עבורי ועשיתי לך עוול וכעת אני רוצה לבקש את סליחתך. אין בעיה, נשב יחד אחרי התפילה, אם תרצה להתלוות עמי לארוחה אשמח. בינתיים, בוא שב לידי בתפילה.

'פתח לנו שער בעת נעילת שער, עבור כי פנה יום' היהודי שלצדו של ר' יענק'ל, נשמע מתייפח בבכי, נראה שנוסח התפילה אינו זר לו. רגשותיו גואים, אבל לא, הוא לא שם. עבורו כיום הדת היהודית איננה עוד מקור לחוקים של עשה ואל תעשה. רק זיכרונות ורגשות מציפים אותו שוב ושוב, את הקול הזה הוא מכיר, את הנוסח הזה הוא שמע בעבר, אמנם הוא היה צעיר יותר ויענק'ל היה צעיר יותר, אבל זיכרונות נעורים הציפוהו.

כשהסתיימה התפילה ונשמעה תקיעת השופר, נראה היה שהמתפללים כולם אבן נגולה מעל ליבם. 'לך אכול בשמחה לחמך, כי רצה האלוהי-ם את מעשיך'  כולם, מלבד אחד, מיודעינו. לאחר תפילת ערבית מהירה, פנו איש איש לדרכו ואל יענק'ל הצטרף ההלך הזר.

מיד לאחר ההבדלה, ר' יענק'ל הכין 2 כוסות קפה לו ולאורח. אני מכיר אותך, הייתי נער צעיר בן גילך, ואתה היית נשוי טרי אחרי החתונה. היית נראה הרבה יותר צעיר ממני, רק שאני הייתי רווק ועודני ואתה נשוי טרי. קינאתי במעמדך, במקום אליו הצלחת להגיע.

קינאתי בכך שסומכים עליך בחלוקת כספי צדקה שיגיעו ליעדם, קינאתי שסומכות עליך המשפחות שלא תוציא פרטיהם ולא תביישם. קינאתי שאליך פונים מי כנותן ומי כמקבל ואני?! מי שם לב אלי בכלל. האמת היה אחד שקבוע כל יום שישי התייחס אלי, התעניין בי, זה היית אתה. אבל לא יכולתי לשאת את הטוב לב הזה.

כשביום כיפור הראשון נתנו לך לגשת לעמוד, זה שרף בי. לא יכול להסביר למה ומה קרה, הייתי חייב להתנכל אליך, להפוך אותך לאחד העם, אך לא המיוחד שבעם, אלא הפשוט שבהם.

לילה אחד, יצרי תקף עליי ותליתי מודעות בבית כנסת המרמזות שאתה לא ישר, שאתה איש שמועל בכספים. עשיתי את זה בצורה מתוחכמת מספיק, לא כתבתי את שמך, אבל דאגתי שמספיק אנשים יידעו שהכוונה אליך, פיזרתי רמזים. אבל זה לא הספיק לי והפצתי עליך שמועות חלקיות ובלתי ברורות מסתמכות על חלקיקי אמת. אני יודע לשקר, אני יודע איך לבסס סיפור שיראה כאמתי להכניס בו מעט פרטי אמת וככה לתת לו נופך אמתי.

עבר זמן ועזבת את השכונה, גם אני עזבתי. נכון, אני לא דתי היום, אבל יום כיפור עבורי זה יום של חשבון נפש עם עצמי. אני לא יודע איך לבקש ממך סליחה אפילו, פגעתי במעמדך, רוצצתי את נפשך והנה אנחנו נפגשים.

הלכתי ברגל ביום כיפור מרחק של קילומטרים, אין תחבורה ביום הזה ועל רכבי שלי, לא היה נעים לי לנהוג. הגעתי לבקש ממך סליחה לא לפני שהייתי בשכונה בה גרת בעבר וניסיתי לברר היכן אפשר לפגוש אותך. עד שידיד טוב שלך שלח אותי לבית הכנסת הזה. הגעתי, נאי כאן. אני רק מבקש סליחה.

יענק'ל מקשיב חיוור, הוא זוכר טוב טוב את הימים האלו. שהיו מתלחשים מאחורי גבו, שקיבל את האיום מפורש שכדאי לו להפסיק להסתובב באזור. לא איש של עימותים הוא, אסף את צרור מטלטליו ואת ביתו הרעוע והחל נודד, מתרחק מעין ציבורית ומכל תפקיד ציבורי כלשהו, הספיק לו הוא אמר למכריו.

אגיד לך את האמת, פתח ר' יענק'ל את פיו, אני לא יודע אם אני אוכל לסלוח לך עכשיו. זה באמת קשה, אבל לפחות תדע שעשית צעד בבקשת הסליחה. מאמין שעם הזמן אחרי שאזרת אומץ והטרחת עצמך לבוא לבקש סליחה, מאמין שאסלח לך.

אבל מה עם אותן משפחות שהפסיקו לקבל את התמיכות שלהן? מהן אתה צריך לבקש סליחה גם כן, אצלי זה היה רק מעמד אולי גם קצת פרנסה, אבל אצלן היה מדובר בלחם! פגעת בהן יותר משפגעת בי, אין לי עצה בשבילך, גם אין לי דרך תשובה בשבילך.
אני לא רב, ולא נראה שאתה מחפש רב.

אבל תחשוב עם עצמך, תבין את גלי ההדף של המעשה הקטן שעשית. אולי, אולי זו התשובה. שאת הסיפור נפרסם, שיבינו את ההשלכות של פגיעה כזו במבט של שנים קדימה. אבל בלי שמות, התרה בו ההלך, אל תדאג בלי שמות.

להערות והארות Chaimlavi2@gmail.com